מתחילים עם ההורים

כשאנחנו רוצים נחת מהילד, לראות אותו 'מקושר' ו'תמים' אמיתי – חשוב להחדיר בו את זה מגיל אפס. שזה מה שהוא יראה וינשום בבית.

אין הכוונה חלילה לייאש מישהו או לעשות נקיפות מצפון – ואם נזכור שאף פעם לא מאוחר, נדע שהרגע הזה הוא הרגע הנכון להתחיל מחדש, ועל מנת להצליח חשוב שהעניין יחדור בתוכי עצמי. צריך לשנן לעצמי שאכן הילדים 'שלנו' הם פיקדון מה' שנועד בין היתר לאפשר לנו להיות שותפים להקב"ה במעשה בראשית ולהביא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" – הרבי שליט"א מה"מ – (ורק אליו!) את הגידולים שגידלנו.

גישה כזו, אם נצליח לאורך כל הדרך לזכור ולהזכיר אותה לעצמנו (או כאמור, לפחות מרגע זה ואילך) עוזרת מאד למתן תחושות קשות במקרים של קושי בחינוך הילד ולצקת רגיעה וביטחון בשעת נפילות או התמודדויות שמצויות לא מעט בגיל הזה.

יש לי מה לומר

אחת השאלות המרכזיות שמתעוררת היא – באיזו ישיבה ילמד הבחור. יש מכתב מרתק מהרבי מה"מ באשר לבחירת מקום הלימודים. לאחר שהרבי מסביר להורים שלא ענה להם עד כה כדי לא להחריף את היחסים בין ההורים לבן, ושהרי זו הלכה מפורשת בהלכות כיבוד הורים שהבן ילמד במקום שליבו חפץ! ממשיך הרבי וכותב: "עתה בהתקרב זמן הרישום לשנת הלימודים הבעל"ט ארשה לעצמי להביע תקותי חזקה אשר שניהם כבודו וזוגתו תחי' ירשו בנם שי' ללמוד במקום שלבו חפץ ומשתוקק מזה כמה זמן, והרי טוב ביותר שיעשה כל זה בהסכמתם המלאה…" (מכתב כ"ד תמוז תשכ"ג)

אם הבחור הצעיר (שיש לקוות שעד כה די היה עדיין 'תחת הסינר של אמא ואבא') רוצה ללמוד בישיבה שלא הייתה ב'רשימה' של הישיבות שרציתם שילמד בה, אבל מדובר בישיבה טובה וחסידית ב"ה, הרי חשוב מאוד לשדר לו שהעיקר הוא שיהיה 'תמים' של הרבי ויצליח למלא את השליחות שלו, ואנחנו שמחים עם הבחירה שלו ומתפללים תמיד להצלחתו.

בפני עצמנו חשוב לזכור שהילדים שלנו הם לא חלון הראווה של כבוד המשפחה וגם לא תוצר פרטי שלי. הם העתיד של עם ישראל! – כל אחד מהם עם הנתונים המדוייקים שנתן לו הבורא, ומשכך עלינו לשמור ולטפח אצל כל אחד את היכולת לנצל את כל כוחותיו לשליחותו המיוחדת בעולם.

כשנזכור, נפנים, נחיה ונשדר את זה – כבר עשינו כמחצית מהדרך.

נכון שאין אנו מובטחים בהצלחה, וכמו שאומרים: "ילדים זה כמו צ'ולנט – את יודעת מה הכנסת, לא מה יצא לך"… אבל הרבי אומר (בנוגע ל'תמימים') שחוסר הידיעה בנוגע להמשך לא מעוררת בכייה של עצבות אלא בכייה של שמחה – "כי בהיותו ה'רגל' וה'שליח' דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו . . הנה בהיותו במעמד ומצב כזה הרי הוא יודע 'באיזה דרך מוליכין אותו' – אל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו!". (משפטים תשמ"ב)

איזו זכות!

ואחרי שהוא יצא לישיבה?

אחרי שכבר ברכנו אותו ודאגנו לו לכל מה שיצטרך בישיבה, הגיע הזמן לשנן לעצמנו חזור ושנן:

"…על כל תלמידי תומכי תמימים, כעת אשר חרפו עקבות משיחך, צריך הצבא בפועל, לכתוב גט כריתות לכל ענייני העולם". (פורים תשי"ח)

כעת הגיע הזמן קצת 'להתנתק' מהבית ולהתחבר ל'בסיס ההטענה' החדש שלו.

אצל חלק לא מבוטל מהילדים מדובר במעבר שמלווה בחששות ואף געגועים הביתה בהתחלה, אולי קושי מסויים להסתגל לסדרי הישיבה והפנימייה, האוכל והחברותות – בקיצור, שינוי לא פשוט!

עוגה, פתק עידוד, הקשבה וחיזוק כשצריך (ואפילו ביקור במידת הצורך) בוודאי יעזרו מאוד, אך עם זאת חשוב ביותר גם לעמוד בקשר עם צוות הישיבה בכדי לשמוע מה שלום הבן והאם יש צורך בהתערבות קלה או כל דבר אחר. כמובן לא נתחיל 'לחפור', אבל בהחלט כן להתעניין ואם צריך – גם להתייעץ, והכל מתוך חשיבה על הבחור ותחושותיו.

אינה דומה מודעות הצוות לבחור – שהוריו מתעניינים בשלומו באופן קבוע – לבחור שהצוות 'לא שומע' מהוריו; לא בגלל אינטרס, אלא בשל האופי האנושי הבסיסי שגורם לאדם לזכור יותר ולשים לב יותר לאדם שהוזכר בפניו מספר פעמים.

כללים וזמנים…

אם כבר הזכרנו טלפונים – מן הסתם שלחתם את הבן עם טלפון שמתאים להוראות הישיבה תוך העברת המסר שברור שבהנהלת הישיבה יש ניסיון ורצון לעשות את הטוב ביותר עבור חינוך הילדים, וגם אם לפעמים אנחנו לא מבינים, ואפילו חושבים שיש איזו הטיה או 'חוסר הבנה' (אתם בטח זוכרים שהם כעת בגיל הנחרץ של 'יודעי הכל הכי טוב'….) הרי הרבי מצפה מה'תמימים' לקבלת עול ומשמעת גם בדברים לא מובנים כל כך:

"…שעל כל פנים מכאן ולהבא יראה את המצב כמו שהוא לאמיתתו, ואשר שמירת סדרי הישיבה, שמירת הזמן, המשמעת, קבלת עול וכו' אין בזה עשיית טוב מצדו למי שהוא, אלא שכל זה טובתו האמיתית הן ברוחניות והן בגשמיות בטוב הנראה והנגלה.

ואל ישלה נפשו באמתלאות – שעל פי שכלו שהוא שכל נעלה, יכול לסדר זמנו באופן יותר טוב . . ולפי גודל המעלות שלו אין נצרך לקבל עולו של אחר ולמשמעת בהנוגע לאחר…" (ממכתב כ"ה כסלו, תשי"ז).

מה קורה עם "זמנו הפנוי" של 'תמים'? "זה שבידו זמנים פנויים להתעסק בהפצת המעיינות וכו', הרי זה (לא מפני שזמנים אלו הם בבעלות שלו, כי אם) מפני שניתנו לרשותו (מאת רבותינו נשיאנו) להשתמש בהם לעבודתו יתברך כפי רצונו ובחירתו". (משיחת אחרון של פסח תשל"ו)

כמה אחריות יש עלינו לדרבן ולעודד את הבחור לקבל את עול שמירת הזמנים וכללי ההתנהגות שקובעת ההנהלה.

האם זה תלוי בנו? בעצם כלום לא "תלוי בנו", אבל בחכמה של אמא יהודיה אפשר לעודד ולדרבן לזה (ובוודאי להשתדל שלא להפריע להתנהלות כזו): "צריך ללכת לישון בשעה כזו שלמחרת יהיה כל היום כדבעי". (מיחידות כ"ה סיוון תשכ"ז)

אבל מה עם שיחת טלפון שקטה אחרי שעת "כיבוי אורות"? קצת נחת מהילד, קצת להשקיט את הגעגוע?

במענה לשאלה שהופנתה לרבי כיצד ניתן לפעול אצלו נחת רוח ותענוג, אמר הרבי: "ובנוגע לתלמידי תומכי תמימים בייחוד, הרי בזה לכל לראש – שמירת סדרי הישיבה בדיוק". (ממכתב א' אדר תשכ"א)

ומה עם כיבוד הורים? "שבת חופשה".

סוף סוף שבת בבית עם הבחור שגדל פתאום כל כך! ברור שלא נלחץ עליו להגיע מוקדם יותר מהישיבה, אבל אם כבר הגיע הביתה – למה חצי מיום שישי לא רואים אותו בכלל? – מקווה, תפילה, 'מבצעים'… מה, הוא הגיע רק כדי שנכבס לו את הבגדים??? ומה עם לשבת לדבר ולשמוע ממנו איך לו, ומה עובר עליו ובכלל…

ובכן, אולי זו שעת מבחן קטנה, בעיקר אם גם רוצים ממנו קצת עזרה בבית. הבחור באמת של הרבי… והרי כולנו שואפים להיות מקושרים, ובוודאי שהילדים יהיו מקושרים, נכון? והרבי מתבטא בצורה חריפה כל כך על מי שמונע מיציאה למבצעים וכו':

"…מי שאומר לו שב ואל תעשה עדיף, או מרפה ידיו, באיזו פעולה שתהיה מפעולות המתנהלות ברוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אינו בגדר עסקן בכלל ואינו מאנ"ש של כ"ק מו"ח אדמו"ר כמובן". (ממכתב ימי אלול תש"מ)

ומרובה מידה טובה וכו', וכשהילד רואה את המאמצים שלנו לקבוע לו תורים וסידורים רק לימים ושעות שהוא ממילא בבית ופנוי, את האכפתיות שלנו שאירועים משפחתיים לא יפגעו בסדרי הלימוד שלו, ושומע את השדר עד כמה חשובים ויקרים בעינינו מאמציו בלימוד ושמירת הזמנים – בוודאי שנזכה בעזרת ה' להצביע ולומר – "הנה ילד של הרבי, הנה חייל השורה הראשונה בגאולה!"