כשהיה אדמו"ר הזקן – רבני שניאור זלמן, שיום הולדתו חל בח"י אלול, צעיר לימים – הרבה אביו רבי ברוך פויזנר – הסוחר העשיר ליסוע למדינות רחוקות לתקופות ארוכות לשם עסקיו. כדי לדאוג לנער המחונן שילמד, שכר לו אביו מלמד ירא שמיים ושילם לו במיטב כספו. המלמד היה מגיע בכל יום אל בית המשפחה ומלמד את העלם המוכשר שהתקדם מהר בלימודו, עד כדי כך שבגיל חמש כבר היה בקי בסידור "שער השמים" של השל"ה, והתנהג לפי הנהגות השל"ה הקודש. וכן כתב פירוש על התורה שכלל את הפירושים של רש"י, האבן עזרא והרמב"ן. אך לאחר שחלם שלוש פעמים כי רש"י, האבן עזרא והרמב"ן תובעים אותו לדין, שרף את הפירוש כליל! וכך התעלה העלם הצעיר בלימודיו הרבה מעבר לכל בני גילו.

כשהיה חוזר האבא ממסעו הארוך, היה מרעיף על בני ביתו האהובים מתנות יקרות ערך. באחת הפעמים רכש לאישתו: הרבנית רבקה, מעיל פרווה איכותי עד מאד, מפרוות בעל חי משובחת.  הרבנית לבשה את המעיל, והוחם לה בכפור הרוסי הכבד.

יום אחד ראתה הרבנית רבקה אשר השגיחה מן הצד על הלימוד, כי פניו של המלמד אינם כתמול שלשום, עצבות ניכרת עליו, וכל הליכותיו אומרות קושי. בסיום לימודיו – ניגשה, ושאלה: מה ארע? המלמד לא אבה לספר לה. ופטר אותה בכך שהיא ממילא לא תוכל לעזור לו. פניו העגומות הסגירו כי משהו נורא מתרחש. על כן הפצירה בו, עד שבבושת פנים סיפר: כי אישתו ממררת את חייו בכל יום מחדש, שהיא חפצה במעיל פרווה יקר ומשובח בדיוק כמו שקיבלה הרבנית רבקה מבעלה כששב ממסע העסקים האחרון שלו. וכי הוא בעל לא אכפתי שאינו רוכש לה כזה. אך אין בידו כסף לרכוש כזה מעיל שהוא שווה דמי משכורתו למשך שנתיים. אך אישתו לא מרפה, בוקר וערב אומרת לו כי הוא שלימזל שאינו משיג את הכסף הנדרש עבור המעיל, שוב ושוב מקניטה אותו, וכל מה שמסביר לה – לא עולה בידו להרגיעה.

חיש מהר ניגשה הרבנית רבקה אל חדרה והוציאה את המעיל היקר אשר אין כמוהו באיזורם – מתנת בעלה עבורה והעניקה אותו בלי היסוס למלמד. באומרה: הבא לאישתך מתנה ושמח אותה. המלמד נחרד, לא כך חשב שיתגלגלו דבריו – ובוודאי שלא התכוון לכזו תוצאה שהרבנית תתן את המעיל שלה. אישתו הגזימה עם רצונה, ובוודאי שלא הרבנית רבקה היא זו שצריכה לוותר.

אך הרבנית לא וויתרה. הפצירה בו כי המעיל כלל לא חשוב לה, ומה שיקר בעיניה זה שהוא יהיה רגוע ללמד את בנה ללא דאגות. וכך כאשר אישתו תקבל את המעיל – הוא ישוב ללמד בשמחה ובנחת. והיא עמדה על כך שהמלמד ייקח את המעיל והוא אכן יצא מביתה שמח וטוב לב.

אדמו"ר הזקן אשר מסמל לנו את ח"י אלול בחודש בו המלך נמצא בשדה – מורה לנו דרך חיים כנשים בעלות הרגש והתבונה היתירה: להיכנס אל השדה של האחר – לצאת משדה הראיה שלי, ולהיכנס לשדהו של המלמד – להבין מה הוא מרגיש כאשר אישתו כך מנדנדת לו. ולהסכים לוותר משלי כדי לעזור לו, שיוכל ללמד ברוגע. כך אנו נשות ישראל נכנסות אל שדהו של הבעל – מנסות ומבינות מה עובר עליו, איך ניתן לתת יד לעזרה כרעיה, לשדה של הילדים המקסימים שלנו, לשדה של התלמידות, שכנות, חברות. להבין. להרגיש. באהבת ישראל. באכפתיות. בשדה.