כתבה זו, לא תכיל הרבה הסברים והקדמות – קראנה בעצמכן את הראיונות ולא תצטרכנה מילים נוספות…

ובכל זאת אי אפשר בלי סיפור להתחלה: בתשרי של שנת תשד"מ, קרובת משפחתי אם לשבעה ילדים – טסה לרבי לחג הסוכות – עם תינוק בן שמונה חודשים. הטיסה הייתה קשה – התינוק בכה כל הדרך, ורצה שאימו תעמוד איתו רק בתנוחה מסויימת -כל הטיסה עמדה האישה על רגליה. חאורך החג לא הצליחה להכנס פנימה את השורות הראשונות כדי לחזות ברבי, אך כשהגיעה ערבו של היום השני – ההתועדות עם הרבי, הצליחה לשים את התינוק אצל דודה שתשמור עליו ומיהרה ל770, הרי לא לחינם הגיעה מהארץ.

הדוחס היה עצום, היא הצליחה להידחק בשורה שלישית שעמדה על גבי גב הספסל, מחזיקה בתקרה כדי לא ליפול, רגליה באוויר – מרוב הדוחס העצום, היא לא הצליחה להגיע איתם עד לרצפת הספספל…

ותוך כדי שהיא כך תלויה בין תקרה לספסל עלתה במחשבתה הבזק של שניה: האם הרבי בכלל יודע כמה אנחנו נדחקות ונדחסות כאן במאמצים מרובים רק כדי לראותו ולשמוע שיחה?!?! היא לא גמרה להסיט את המחשבה מראשה ובאותה השניה הרבי הרים את עיניו הקדושות למעלה בחיוך, בדיוק למקום שהיא עמדה בו…

הרבי יודע, רואה, מרגיש ומעריך את המאמצים של כל אישה באשר היא! בהצלחה לך בתשרי הקהל שלך…

• לייקי הלפרין מצפת, טסה לרבי עם כל משפחתה:

מה זה הקהל בשבילך?

המחשבה הראשונה: נוסעים לרבי! היות שיש מצווה לשמוע את קריאת התורה מהמלך בחג הסוכות של הקהל – שזהו אחד משלושת הרגלים. וכולם יודעים את דבריו המפורסמים של הרבי: "נתינת יישר כח לכל האורחים שליט"א, אשר, הרגש החסידי שלהם האיר בהם בגילוי ובא לידי פועל ממש, לקיים את ה"לך-לך מארצך גו" כדי להיות בד' אמותיו (בית הכנסת ובית מדרש) של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, במשך הזמן ד"הקהל", "הקהל את העם האנשים הנשים והטף" (חג הסוכות) – עכ"פ שעה אחת או יום אחד, ועאכו"כ אלה שהיו כל משך חג הסוכות…" (משיחת לך-לך, תשמ"ח) ומוסבר בגמרא: 'האנשים עולים לבית המקדש – ללמוד תורה. הנשים – באות לשמוע! והטף – לתת שכר למביאיהם'.

ויש שכר למאמץ, רואים את זה במוחש!

ובמיוחד שהרבי הפך את 'הקהל' – לשנה שלימה, ולא רק בחג הסוכות! שאפשר ליסוע לרבי כל שנת הקהל – זה מיוחד! אך הכי מיוחד לסוע לרבי לחג הסוכות!

איך התקבלה ההחלטה לטוס?

ההחלטה הרגילה היא – שטסים לרבי! זה הנורמה! אבל אם לא מסתדר, ויש מניעות ועיכובים – אז צריך לקבל החלטה שלא יכולים לטוס… אבל מלכתחילה, בחגים – נמצאים אצל הרבי!

האם יש שיקול כלכלי בזה גם? איך מסתדרים?

מהיבט אישי – אנחנו חיים בגישה – שמי שעושה מה שהרבי וה' רוצים ממנו – אז יש לו מה שצריך! אז גם כשהוא צריך לטוס לרבי – יש לזה את הכסף! ורואים לפני ואחרי במעשה שהכסף מגיע בפועל לחשבון הבנק, ולקב"ה יש הרבה דרכים לדאוג לכך.

יש אישה שחשוב לה מאד ווילונות חדשים ומפוארים, יש אישה שלא תוכל להכניס את החג בלי פיאה חדשה שעולה לעיתים כמו שתי כרטיסי טיסה ויותר – כל אחת מה שחשוב לה בסופו של דבר יהיה לה את הכסף לכך. כל אחד במה שחשוב לו – הוא משקיע!

איך ההכנות לטיסה?

הטיפ החשוב ביותר הוא לחשוב כל העת על הילדים– במה הם יהיו עסוקים ומה הם יאכלו ואיך יסתדרו! ואז הכל הולך טוב יותר! אני הולכת לחנות זולה וממלאה מזוודה של חומרי יצירה, פלסטלינה, טושים, מדבקות, פרסים וכל מה שרק יכול להעסיקם.

בכלל, אם באים מצפת – זה בערך 12 שעות עד שעולים למטוס עצמו, כל הנסיעה עד לשדה, והפרוצדורות שם וההמתנות וכו'– אני מארגנת מראש תיקים עם ה-מ-ו-ן אוכל עבור כל ההמתנות עד הטיסה, והטיסה עצמה – ילדים רגועים כשהם שבעים! וגם מביאה מלאכות להכנה בשדה התעופה ובטיסה עצמה – ילדים לא משועממים – מתנהגים יפה!

יש לילדים הכנה רוחנית לקראת הטיסה?

אני מדברת עם הגננות והמורות שיערכו לילדים התוועדות 'צאתכם לשלום' – שם אנו קונים ממתק עבור כל החברים שנותרו בארץ, וכשהם חוזרים שוב עורכים התוועדות 'בואכם לשלום' בגן ובכיתה – רואה שזה עושה לילדים הרבה!

בשנה שעברה שלא יכולנו לטוס, הם כל העת שאלו: למה לא טסים? ואיך נוכל בלי להיות אצל הרבי?! זה חדור בהם, ב"ה.

ואת, מספיקה לעשות הכנה?

מאד משתדלת לפחות ללמוד את קונטרס: "בית רבינו שבבל" – זה מאד חשוב! אפילו כל שנה מחדש ללמדו, פתאום את קולטת לאיפה את נוסעת, וטשהגאולה ממש כאן ועכשיו, ש770 הוא בית המקדש והחשיבות של המקום של נשיא הדור. זה אמנם קצת ארוך ועמוק – אך אפשר לחלק וללמוד בכל שבת שתי אותיות, היום יש גם קונטרסים מבוארים עם הסברים וזה מקל.

איך מבחינה גשמית אתם מסתדרים שם?

לנו ברור שאם הגשמיות טובה עבור כל המשפחה, אז פנויים לקבל רוחניות! אם יש מקום טוב לישון, לאכול, לקלח את הילדים, לשחק – אז כל השהות היא אחרת. ילדים חייבים תנאים טובים, וגם הוריהם שמטפלים בהם. ולכן אנחנו שוכרים מקום מסודר ומשקיעים בזה.

יחד עם זה חשוב לזכור שילדים יש להם את שעות הארוחות שלהם, שעות העייפות וזמני המשחק – ולכן הם יקבלו כבר בשעה 9:00 ארוחת בוקר, ולא יחכו לארוחת הבוקר שמתקיימת בשעה 11:00, לאורך היום אני תמיד מצויידת בתיק עם האוכל ושתיה שאף פעם לא יחסר.

ואיך את מסתדרת ב770 עם הילדים?

המוטו שלי הוא שילדים צריכים לחוות את תשרי בצורה טובה שתישאר להם חוויה חיובית! ולכן יש להתאים את היום עבורם! אנו מתאימים את השילוב של 770 וצרכיהם הפרטיים, כך אנו מגיעים איתם בשעה 9:00 ל770 לאחר ארוחת בוקר, הם מתפללות כדי שירגישו את המיוחד של להתפלל במקום הרבי! הם ממתינים עד תחילת התפילה שירת היחי ושיבנה בית המקדש, ואז אנו יוצאים לשחק עד סוף התפילה: הכרזת היחי והריקודים. ובמהלך היום ישנו שילוב בין משחקים בגנים הציבוריים, חוברות צביעה ומלאכות ובין קפיצה שוב ל770 כשמתאפשר איתם.

אנו מביאים אותם להתוועדויות עם הרבי, לזמני הריקודים והאירועים שבהם יותר קל להשתתף והם מאד נהנים!

ומה עם סעודות שבת וחג?

בראש ובראשונה יש להודות לכל המשפחות הצדיקות שמארחות שם לעיתים 6 סעודות ברציפות. בכל פעם כשאני חוזרת לארץ, אני מבטיחה לעצמי שאשתדל גם לארח כמוהם – והן נשים מהשורה, כמונו! שמבשלות ללא הפסקה, ולא יודעות כמה אורחים ינחתו בסעודה הקרובה!

אנו כבר נחשבים כ'משפחה ברוכת ילדים' ולכן בפעם האחרונה התקשרנו קודם החג לשאול אם בסדר שנבוא, כדי שיוכלו להיערך כראוי ולא ניפול עליהם.

בנוסף לזה מגיע יישר כח ענק לארגון אש"ל הכנסת אורחים שמהם אנו לוקחים את סעודות השבת כי עם תינוקת שטרם הולכת אי אפשר לצאת ולטלטלה. וכן בחגים בלילה כשאנו לא מתארחים – לקבל עוף, דגים, מרק, סלטים, לחמניות ואפילו לפתן -פשוט הכל! בתוך קופסאות מוכנות, זה מדהים! לעיתים קשה לצאת בלילה כשהילדים ישנים – וזה פתרון מופלא! וגם חיסכון עצום בכסף – לא יודעת איך היינו מסתדרים אם היינו צריכים לקנות שם גם סעודות שבת…

אם כבר דיברנו על תודות, אז אני רוצה לומר גם תודה לכל אותם בחורות ששומרות מקום ימים ולילות, ובסופו של דבר מוכנות להכניס אישה או ילדות צעירות פנימה למקומן – כדי שגם אנחנו נוכל לראות…

איך מרגישה אמא במצב כזה של 770 במרחק נגיעה אך עסוקה עם הילדות?

ישנו שלב שעוברים בין בחורה שרגילה להיות ב770 נון סטופ! לאישה צעירה – שזה כבר משתנה. ולאחר מכן בין נשואה לאמא צעירה – זהו גם שלב, ובין צעירה עם תינוק לאמא עם כמה ילדים – זהו עוד שלב מהותי בקליטה שאת תהיי הרבה פחות ב770, אך כל רגע שתהיי עם הילדים הוא שווה!

נכון, לא ניתן להיות בהתוועדויות ליליות, את תפסידי תפילות עם הרבי, שיעורים – בכלל אין על מה לדבר.. וחשוב לקלוט את זה קודם הטיסה! כדי לא להתאכזב שם…

בפעם הראשונה שטסתי עם תינוקת, עוד לא קלטתי מספיק את השינוי, זכורני שבליל הושענא רבא, משמחת בית השואבה כולם המשיכו ל770 בריקודים ושירה עזה, זהו זמן שזכור לי כבחורה מאד מיוחד! המעבר בין השמחה פורצת גדר לרצינות של אמירת ספר התהילים בהושענא רבה בלילה – הוא עוצמתי! ולא רציתי לפספס, אך התינוקת בדיוק נרדמה – ולא הייתה ברירה אלא ללכת להשכיבה בדירה. זה לא היה קל! אך עשיתי את זה! כי זה תפקידי, היום כבר קל לי יותר…

מה את מרגישה שזה נותן לכם בתור משפחה?

לחיות את הרבי יותר! להרגיש את הרבי שהוא חלק מההווה וחלק מאיתנו! משהו שהוא מוחשי וברור! כמובן שזה מוסיף חיות ושמחה במיוחד כשנמצאים בחג הסוכות והילדים משתתפים בשמחת בית השואבה ובשמחת תורה.

יש משהו מיוחד שכשנמצאים בארץ במסלול של עבודה וסדר היום, לא מספיק מרגישים געגוע לרבי! וב770 – מרגישים געגוע יומיומי! וציפיה חזקה להתגלות!

ואיך את באופן אישי מרגישה את זה?

אני טסה דבר ראשון – כדי להיות אצל הרבי! וזה כבר מעלה, השהות בד' אמות ובמקום נשיא הדור. ולכן זה גם עבור ילדים קטנים שלא מרגישים וחווים מספיק.  לאחר מכן ישנן תוספות שמרגישים יותר שהרבי כאן, איתנו וגואלינו. לראות את כל התמימים, ואחיות התמימים באמונתם החזקה יחד עם לימוד ועשיה ללא הספקה – זה מעורר אותי גם, ומגדיל את החוויה! טסים כדי 'לראות ולהראות' – בפרק מ"ב בתניא בהגהה, כתוב: "…והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל אעפ"כ כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש א' תפול עליו אימתה ופחד"

את האמת, היו שנים שחזרתי ושאלו אותי: נו, השתנית? איך היה?! לא תמיד חוזרים ומרגישים את זה ברמות כאלו, אבל בטוח שיש את ההרגשה שעשית את הדבר הנכון, וספגת והספגת בילדים מה שיכולת, עשיתי מה שהרבי רוצה – וזה העיקר!

מה יש לך לומר לנשים שלא יכולות לטוס?

בראש ובראשונה, לרצות לטוס לרבי! אם את מרגישה שאת רוצה ומשתוקקת לטוס ולא יכולה – את במצב טוב! אבל אם את לא מרגישה שאת צריכה את זה – זה אומר שאת מוכרחה לסוע לרבי ולחזק את ההתקשרות!

בשנה שעברה – ידעתי שלא אוכל לטוס, ולכן הקדמתי וטסתי לבד עם התינוקת לחג השבועות שלפני תשרי – זה היה מיוחד! הרי – אם לא נמצאים אצל הרבי כל שנה, מאיפה תהיה חיות?!

אני לא יודעת מה יותר מאתגר, להישאר בארץ עם כל הילדים והבעל יטוס, או לטוס יחד ולקבל את כל המשפחה והחיות ולחוות שם את הדברים – שזה מקהה את הקושי של ההתמודדות… אך אם האפשרות שלך היא – רק לשלוח את הבעל לרבי – אז לפחות לעשות זאת בשמחה, כי הרווח כדאי!

וכשחוזרים לארץ?

כל המעלה של נסיעה לרבי היא קבלת פני רבו, והרבי מזמין אותנו לבוא אליו, ויש את זה במכתבים רבים שהרבי אומר לבוא לחודש החגים דווקא – אבל הכל זה כדי שיהיה לזה תועלת כשחוזרים לארץ, לחיים 'הרגילים' – שאת כל ההשפעות שמקבלים שם – לפרוט את זה לחיי החולין פה ביום-יום, וזה העבודה.

מה יש לך לומר לסיום?

פשוט להתחיל לארוז… וכמובן, שבעז"ה לא נצטרך לטוס! ונזכה להתגלות הרבי כאן! שהרבי יבוא לכאן ונהיה בהקהל בבית המקדש! שם נביא את ילדינו!

• לאה הלפרן, בשליחות בתל אביב, אם ל7, נשארת בשליחות עם הקטנים. בעלה וילדיה טסים:

מה זה הקהל בשבילך?

אני נזכרת בכל השנים שזכינו ושמענו את הרבי והשטורעם הגדול שהרבי עשה מ'הקהל': כל שיחה דיברה על זה, מסיבות שבת, כינוסי צ"ה – הכל הפך להקהל! כל פעם שהתיישבו לסעודה – זה היה הקהל! וכשהגיעו חברים – זה גם היה הקהל! זכורני שהגיע ערב ראש השנה ואמרו לנו: "ילדים מי רוצה לעשות הקהל אחרון לשנת הקהל?!" חיינו את זה ממש…

זה הרבה יותר מאשר שנת שמיטה שבה אי אפשר לקנות ירקות בכל חנות, וקונים בחנות מסויימת, אבל הילדים לא מרגישים את זה וחיים את זה: אין שינוי בסלטים והתפריט…

הרבי חינך אותנו שב'הקהל' – בכל דבר יכנס קדושה! והאחריות שלנו לזכור ולהחדיר בכל אירוע קטן וגדול את זה. שהילדים יחיו: תורה, תפילה וצדקה!

ואיך היום את רואה את הקהל?

בוודאי שב'הקהל' (בחג הסוכות) נמצאים אצל הרבי! וגם אם בשנים האחרונות, בגלל השליחות בעלי נסע רק לשמחת תורה, ב'הקהל' נוסע לחג הראשון של סוכות – זה העניין. ומאד חשוב לי שכל הילדים יהיו אצל הרבי- זו לא אופציה, זה העובדה! שיש להביא את הטף לרבי…

ב'הקהל' הקודם לפני שבע שנים – לא הייתה אפשרות שכל המשפחה תסע, אז שלחנו את כל הילדים שיהיו בר מצוה ובת מצוה עד ה'הקהל' הבא. וב'הקהל' הזה שוב נוסעים כל אלו שיגיעו לגיל בר מצוה ובת מצוה עד ה'הקהל' הבא, ואילו אלו שמעל – כבר נוסעים בכוחות עצמם..

איך התקבלה ההחלטה שכולם יטוסו (ואת תשארי)?

לפני שני 'הקהל' – בשנת תשס"ב – הבאתי את הילדים לרבי: טסתי עם שלושת ילדי, כשהקטנה הייתה בת פחות משנתיים. זה היה חד משמעי שזה בצורה של 'לתת שכר למביאיהם': לא יכולתי להתפלל ב770, הייתי צריכה לדאוג להם לאוכל ולמספיק זמן שינה, ולא יכולתי להיות כל הלילה בשמחת בית השואבה ועוד.. אבל נסעתי בהחלטה שזה בשביל הילדים.. זה לא הפריע לי ולא היה לי קשה עם זה! כי היה ברור שזה המטרה!

ערב אחד ביקשתי מבעלי שיחליף אותי – והלכתי להתוועדות. מעבר לזה רק מה שהילדים אפשרו…עכשיו, הילדים שלי כבר גדולים  והם לא צריכים אותי שם צמוד, ומצד שני אני כן זקוקה לקבלת הכוחות והחיות פעם בשנה אצל הרבי – לשבת להתפלל וללמוד… והיות שהילדים מסוגלים ליסוע לבד, אני אסע עם התינוקת במהלך שנת הקהל, כמו שבכל שנה אני טסה בהזדמנות אחרת לא בחודש תשרי..

מעבר לכך בשליחות שלנו בתל אביב, יש הרבה אנשים שבאים לאכול בסוכה, וצריך לארח, לבשל ולסדר בכוחות מתוגברים וזו חלק מהאחריות שלנו לשליחות ולקהילה כאן. אני יכולה להשאיר את אחת הבנות הגדולות בארץ ולסיוע בעצמי, אבל חשוב לי יותר שהבנות שמסורות ומקריבות כל השנה למען השליחות – ייסעו ויקבלו, אלו השנים הטובות שלהן להיות אצל הרבי כל כולן… אני בהחלט נשארת כדי שאחרים יקבלו….

האם יש שיקול כלכלי?

אי אפשר לומר שאין שום שיקול כלכלי, מה'הקהל' הקודם אני חושבת איך נממן את הכרטיסים האלו (ולא סותר את זה שהרבי יתגלה כל רגע!), וב"ה שקיבלנו סכום כסף גדול בהשגחה פרטית שהיו חייבים לנו, והוצאנו אותו ישירות על זה.

הבנות הגדולות עובדות ומרוויחות את הסכום הדרוש בעצמן, ועבור הטיסה של הצעירים יותר – אנו משלמים.

לדוגמא: הבן שלי בן שלוש עשרה – מאד רוצה לעבוד ולהרוויח את הכסף לכרטיס, ולשאת בהוצאות, אך כאן בשליחות אין לו הרבה אפשרויות המתאימות לילד חסידי להרוויח כסף, אז הוא משתתף במבצע של דור דעה, ואת השאר אנו משלימים.. כי זה חשוב!

איך את מסתדרת ואיך ההרגשה בלהישאר בשליחות?

הרגשה נפלאה! ב"ה שילדיי ובעלי זוכים וטסים לרבי, וב"ה שיש לי את התפקיד שלי, הודיה לה' שאשרינו מה טוב חלקינו שאנו יודעים לשים את הנקודה במקום… ויחד עם זה המון דמעות של קינאה באלה שנסעו… לא שיש לי חרטה, אלא קינאה… לא מרגישה מסכנה, כי יש לי תפקיד ואני ממלאה אותו.. אני הולכת לישון בלילה עם עיניים רטובות – ולא חושבת שזה רע, בריא לקנא בדברים טובים…

כיצד אתם גורמים שיהיה לילדיכם שם טוב בגשמיות ורוחניות?

אנו שולחים את הילדים לפי הגילאים: מי שמסוגל להסתדר לבד נוסע לכל החודש. ומי שקטן נוסע רק עם אבא. ואנו דואגים שיכנסו למסגרת המתאימה שתדאג להם: 'מחנה משיח' – הם מקבלים שם המון בגשמיות ורוחניות.

אצלנו זו בעיה כפולה עם האוכל – כי יש מילדיי שאסור להם גלוטן וזה עיסוק הדאגה לאוכל עבורם… הבנות הגדולות דואגות לספק לילדים כל בוקר משהו לאכול – לפחות יודעת שאכלו משהו מזין מיד בבוקר… עד שאבא מגיע, ואח"כ הוא דואג לזה… וכמובן שאני שולחת איתם מאכלים מתאימים שיהיו להם לכל עת… אני יודעת גם שכחלק מהשליחות בהווה ובעבר – ילדיי למדו להיות עצמאיים ולהסתדר במצבים רבים ומגוונים –  הם לא מצפים לבית מלון ולא מפריע להם לישון על מזרונים (או ספסלים..). הצעירים יותר יהיו ב"מחנה משי"ח ושם יש להם לינה, אוכל ופעילויות. כאשר עניין האוכל  וההשגחה מסודרים איכשהו, הדאגה לשאר התחומים הגשמיים לא תופסת מקום..

מה את מרגישה שזה נותן לכם כמשפחה ולילדים?

כל חודשי ההכנה לטיסה – השיח בבית כולו סביב הנסיעה לרבי! 'איך תעמוד מול הרבי…' הילדים לומדים, מחליטים החלטות טובות ועורכים הכנה רוחנית. אנו מחנכים אותם שכשאתה נוסע לרבי אתה צריך להביא לו משהו – להתאמץ ולהשקיע קודם…

הילדים יודעים ומרגישים עד כמה ההורים משקיעים כלכלית ומתאמצים רבות עבור נסיעתם, כמה אנו דואגים במהלך החודש אם לא התקשרו או אם לא מרגישים טוב, והם מרגישים שאנו משקיעים בזה המון! אנחנו מוכנים ומשקיעים את מה שביכלתנו ואפילו יותר מכך למען ההתקשרות לרבי מה"מ  והחסידישקייט שלהם, והם בהתאם מחזירים לנו ברוחניות, כי זה לא רק בדיבורים – זה במעשים.

כשהבעל טס – כל השנה נראית אחרת, יש לי חברה שלא הייתה מסוגלת להתמודד בארץ עם הילדים לבד, ובעלה לא טס כמה שנים. בשנת הקהל הקודמת כשטסתי עם הילדים היא חוותה אתנו את ההכנות לטיסה, והשתכנעה שבעלה יטוס – כשהוא חזר, היא מיד ראתה עד כמה הוא חזר שונה והפטירה בחשש מסוים: "עכשיו הוא לא יוותר ויטוס כל שנה". כשהגיעה השנה הבאה, היא כבר אמרה שהיא לא תוכל לוותר על כך שהוא יטוס, כי כל השנה בביתם הייתה נראית אחרת מבחינה גשמית ורוחנית…

" לפום צערא אגרא" – אך כאן התמורה לכך היא הרבה מעבר למאמץ ולהשקעה.

מה את רוצה לומר לנשים?

הרווחים כל כך גדולים, אי אפשר לקלוט אותם לעיתים.. עם כל המחיר והקושי לשלוח את הבעל או הילדים – ומי שרק אפשר ומתאפשר, גם מעבר ליכולת ה'נורמלית' אך לא בהפקרות ח"ו כמובן, צריך להתאמץ! זה אמנם לוותר על תנאים גשמיים טובים, לא יהיה ארוחות כמו בבית, לרוץ עם הילדים, לא להיות בכל התפילות ועוד…

וגם להישאר בארץ זו התמודדות: להסתדר עם הילדים והבית, או לוותר על שמלה חדשה לחג, פאה או תכשיט – כדי שעוד ילד יטוס… אבל כל מאמץ שווה!

והעיקר שנזכה לשמוע את הקריאה של הקהל ממלך המשיח בבית המקדש השלישי. אני בטוחה שאלו ששלחו את בעליהם/ילדיהם לרבי, עם כל הקושי שהיה כרוך להם בזה – הם יהיו בפרונט…

• רבקי מנדלוביץ ממגדל העמק, ששולחת את בעלה ונשארת בארץ…

מה זה הקהל בשבילך?

העניין הכי מרכזי שמיד קופץ כששומעים הקהל, זה: 'בהקהל – נוסעים לרבי!' וכמובן שגם עורכים הרבה כינוסי ילדים.

איך התקבלה ההחלטה שבעלך יטוס?

זוכרת שפעם בתקופת שידוכיי באחד מהקורסים שלמדנו על הבית היהודי, הועלה נושא: בכל בחירה בחיים – יש השלכות… וזה הובא בהקשר ל'מה זה מקושר לרבי?!' היו בנות רבות בקורס שאמרו שלא יוותרו שהחתן שלהן יהיה מקושר לרבי בכל נימי נפשו… והמורה הסבירה שמי שבוחרת במקושר לרבי תרוויח כל חייה, וזה גם דורש מאמצים מצד האישה! והדוגמא שהיא נתנה כבר אז: זה נסיעה לפחות פעם בשנה לרבי!

כיום אני כבר יותר מבינה כמה זה דורש גם מהאישה, מה שאז חברותיי ואני לא קלטנו! אך ב"ה, שזו הבחירה שלנו! גם אם אני 'אחרי' לידה, עם תינוק בן שלושה חודשים – אשרינו שבעלי רוצה לטוס לרבי, וזה חשקו וחפצו! וב"ה שאני מסוגלת לקחת את העול של להישאר בארץ עם הילדים. כך שבעצם ההחלטה שבעלי יטוס התקבלה עוד לפני שהשתדכנו – כשבחרתי במקושר לרבי!

האם יש שיקול כלכלי?

מצבינו הכלכלי בטח כמצבם של הרבה זוגות צעירים, שמאד משתדלים לסגור את החודש בכל חודש מחדש. אך לטוס לרבי – זה כמו הוצאות שבת וחג שהקב"ה מחזיר עליהם. את ההחזרים מקבלים ורואים במוחש…

איך את מסתדרת בארץ עם הילדים בחג הסוכות?

מושקי בת השלוש וחצי, חני בת השנתיים ודובער בן שלושה חודשים – מספקים לי תעסוקה מלאה. בשנה שעברה נסעתי להוריי לחג הסוכות, אך השנה כנראה אשאר בבית – יהיה קל יותר לנהל להם סדר יום רגוע כאן, ועם הבישולים – אסתדר. ילדים צעירים לא דורשים ארוחות 'גורמה'…

ומה את מרגישה בכלל כשאת שולחת את בעלך ונותרת מאחור?

העבודה שלי במהלך החג היא להרגיש טוב עם הבחירה שלי ולשמוח בה, ולא להרגיש מסכנה… והאמת שהבחירה השנה הייתה מורחבת יותר, כי עלה במחשבתנו כמו כל זוג: 'איך נוכל לטוס לרבי להקהל עם שלושת ילדינו?!', אך האמת, שאני הרגשתי שאינני מסוגלת לכך. קשה לי להסתדר עם הילדים בתשרי מבחינת ההסתדרות שם (כשיהיו גדולים יותר, בעז"ה אוכל יותר להסתדר…), עם תינוקת אחת עוד טסנו והצלחנו להסתדר, אך עם שלושה – הרגשתי שזה מעבר ליכולת שלי/שלנו ואולי גם של הילדים… וזה אינדיבידואלי לכל משפחה בנפרד, ולכן התייעצנו עם המשפיע של בעלי שהכריע שבעלי יטוס, ואני אטוס עם התינוק במהלך השנה, בזמן רגוע יותר – כי הרי כל השנה היא 'הקהל'…

מה את רוצה לומר לנשים?

כל אחת, הבחירה בידיה! להחליט להישאר בארץ – זו בחירה. להחליט שהבעל יטוס – זו גם בחירה. חשוב לעשות את השיקולים הנכונים, להבין מה עומד מול מה, מה ההשפעות המיוחדות שכל המשפחה תקבל כאשר הבעל טס לרבי ועוד ב'הקהל', מה זה ייתן לו באופן אישי ומה לך בעצמך ולילדים: החיות המחודשת שנכנסת בבית, הלהט לרבי ועוד… נכון, זה לא קל להישאר בארץ ולהתמודד עם הילדים לבד – אבל כשיש מטרה, הדרך קלה יותר… בהצלחה לכל אישה בבחירתה!