מספרים על איכר אחד שיצא בליל סערה לבדוק את מצב חוותו כשלפתע הוא הבחין בגוזל המדשדש במי שלולית קרים. הרים את הגוזל יבש אותו ולאחר מכן הכניסו אל לול התרנגולות והפקידו מתחת לכנפי תרנגולת אל בין אפרוחיה. לימים בא חברו לבקרו. פונה אליו החבר ושואל, מה עושה אצלך נשר בלול התרנגולות?  האיכר מספר לו על היסטוריית הגוזל ועל כך שאין הוא יודע לעוף. לוקח האיכר את הנשר ומעיף אותו אל על והלה צונח בחוסר אונים אל הרצפה. נענה מיד החבר והציע, הבה נעלה אל ראש ההר עם הנשר ומשם נעיף אותו, בחוסר רצון התלווה האיכר אל חברו. יחדיו הם טיפסו אל ראש ההר. נטל החבר את הנשר ובאחת העיף אותו. פרש הנשר כנפיים ונסק אל על עד שנעלם מעיניהם. פונה החבר אל האיכר ואמר בנימת סיכום, נשר צריך לדעת להעיף מהגבה המתאים…

אין לך דבר שאין לו מידה ועת, השילוב הנכון בין השניים הוא מתכון הבסיס לקיומם והמשכיותם של תהליכים בריאים. יכולתו של האדם לשלב בתרכובת נכונה את הכנות והאמונה בחיוניותו של הזולת תוך התאמה מלאה של עיתוי ומיקום תואם הופך את המקבל לכ המסוגל להכיל שינויים מקדמי התפתחות. כשאנו מעבירים מסר לזולתנו תוך הטמעת נימה והנגנת דברים באופן הנותן למקבל את תחושת השייכות והאמון להם הוא כה כמהה ומשתוקק.יש אנשים האוהבים לרחם על עצמם ומתוך הבועה האישית משתקף להם העולם החיצון באופן שאין הם מסוגלים להבין כיצד כולם אינם מבינם אותם, הם מצויים כה עמוק בתפיסת עולמם המוטעית עד שכל הסבר אחר אינו בר תפיסה מבחינתם. הם משוכנעים כי הצדק מצוי בדרך בה הם מנווטים עד שכל מי שאינו איתם, נגדם. . .