יש המון סיפורים יפים ומרגשים על זוגות שחיכו שנים רבות לילדים, ובסוף, ברוך ה', נפקדו. הראשונים הם כמובן האבות הקדושים, אחריהם עוד נשים עקרות מן הנביאים, החל מחנה דרך השונמית ועד עשרות זוגות מסיפורי צדיקים שגדלנו עליהם.

גם בימינו, עם כל התפתחות הטכנולוגיה והרפואה, עדיין מפתח של ילדים הוא בידי הקב"ה, וכל תינוק שנולד הוא נס גלוי, במיוחד אם חיכו לו. כל הסיפורים היפים והמרגשים נגמרים תמיד ברגע המרגש בו נולד הילד שכל כך חיכו לו, והזוג המאושר הופכים להורים.

האמת, שהרבה פעמים זה הרגע בו הסיפור רק מתחיל…

איתנו שלוש נשים מיוחדות שעברו את שנות ההמתנה והציפייה – ויכלו להן. הן זכו לחבוק את הילד שכל כך חיכו לו. הן משתפות (לא ויתרנו!) בתקווה, בנס, וגם בפרק הבא של הסיפור: איך זה לגדל את הנס המיוחד הזה, בגיל בו יכלו כמעט לגדל את הנכד מאותו ילד…

נטלי מ. היא בעלת תשובה מהדרום. את בתה היחידה, אפרת חיה, היא חבקה בגיל 48. שולמית, עולה מארצות הברית, ילדה את בנה הראשון, יוסף יצחק, בגיל 36, וברכה, ממשפחה ירושלמית שורשית, ילדה את שמואל שלה אחרי יותר מעשרים שנות ציפייה.

פרק ראשון:

וְהֶאֱמִין בַּה'

נטלי: כשאנשים שומעים שילדתי את אפרתי בגיל 48, הם מדמיינים לעצמם עשרות שנות ציפייה ומתחלחלים. למען האמת, רוב שנות הציפייה שלי עברו בהמתנה לבעלי שיחי', איתו זכיתי להתחתן רק בגיל ארבעים ושתיים.

באתי ממשפחה מרוקאית חמה, מסורתית וענפה. יש לי המון דודים ודודות משני הצדדים, עשרות בני דודים שהתחתנו אחד אחרי השני והביאו ילדים. בכל חג, בכל אירוע משפחתי, כולנו נפגשנו בהמוננו עם רעש ו'על האש', הרבה חיבוקים והמון אוכל.

כשהמשכתי אחרי הצבא ללימודי התואר הראשון שלי, עשיתי כבוד לכל המשפחה. סבתא שמחה שסוף סוף תהיה מישהי עם מקצוע מכובד ביד ואמא פשוט התגאתה בי בפני כולם. בני הדודים פרגנו והתעניינו ורק ביקשו שלא אתחתן עם איזה אשכנזי 'עם האף למעלה'.

אבל באמת לא התחתנתי בכלל…

כשעברתי את גיל עשרים ושש עם תואר שני ביד, התחילו לעקם עליי פרצוף. סבתא הדליקה בשבילי נרות לצדיקים ואמא שאלה כל פעם 'מה קורה?' ו'מתי אני חושבת להתחתן כבר?'. בני הדודים הציעו לי כל מיני בחורים שלא התאימו לי. זו היתה תקופה קשה. רציתי להיות חלק מהמשפחה, להביא חתן ותינוק, לא להישאר כל כך בודדה בתוך משפחה ענקית כמו שלי.

קרוב לגיל 28 התקרבתי לרבי, ברוך ה'. בשנה הראשונה במדרשה הייתי מלאת הודיה לה' שעדיין לא התחתנתי. ידעתי כמה קשה לעשות את השינוי כאשר כבולים כבר במסגרת של חיי נישואין. ההורים שלי היו מאושרים. הם היו בטוחים שתוך רגע הרבנים יחתנו אותי ויסדרו לי סוף סוף את הראש.

זו היתה שנה נפלאה. כמו 'תשרי' ארוך באמצע החיים. עד היום יש רגעים שאני מתגעגעת אליהם. עברתי משיעור לשיעור ולמדתי בלי הפסקה, בערבים קינחתי בהתוועדות או בשיחות נפש עם חברה או משפיעה. את סיומה של השנה הנפלאה הזו עשיתי אצל הרבי שליט"א. טסתי מערב שבת סליחות ועד אחרי שבת בראשית. עכשיו הרגשתי מוכנה להקים בית חסידי.

אבל זה לא הלך כל כך בקלות. 13 שנים ארוכות של בדידות ופגישות עברו עליי. בתחילה, דאגתי שמא לא אספיק ללדת עשרה ילדים כמו שהרבי רוצה… אחרי לא מעט שנים ואכזבות כבר לא הייתי בטוחה שאזכה להביא ילדים בכלל.

כשנפגשתי עם בעלי, חסיד כמו שתמיד חלמתי (אשכנזי למי שמתעניינת…), דיברנו הרבה גם על זה. הבנו שנינו שרוב הסיכויים שכבר החמצנו את הרכבת. כשהוא בן 47 ואני בת 42. החלטנו שנחשוב טוב, שנעשה את ההשתדלות שלנו, ותמיד נודה לה' שלפחות אנחנו יחד, לא לבד.

עברנו שש שנים לא קלות. הטיפולים היו לא קלים וגם לא המבטים המייאשים של הרופאים. גם ההוצאה הכספית היתה גדולה. ניסינו להתחזק במה שיכולנו. נסענו לרבי, למדנו יחד את 'שער הביטחון', השתדלנו לחזק את עצמנו גם בחוויות נעימות ומקרבות. לא רצינו שכל החיים המשותפים שלנו יסתובבו סביב הטיפולים והאכזבות.

קרוב ליום ההולדת הארבעים שמונה שלי חווינו עוד אכזבה כואבת. הרופא, מלאך של ממש, הזמין אותנו למשרדו ואמר, לא רמז, שהגיע הזמן להרים ידיים. הטיפולים והנסיונות עצמם כבר לא בריאים לי, והאכזבות לבטח לא טובות, לא לנפש ולא לחיי הנישואין שלנו. "יש לכם עוד הרבה שנים לחיות יחד", הוא אמר. "תתחילו להנות ותפסיקו לחשוב רק על מה שאין".

בעומק ליבי הסכמתי אתו. מה גם שמהתחלה ידענו שהסיכוי אפסי. ראיתי שגם בעלי התעייף כבר. לא יודעת אפילו למה, אמרתי בקול רק: 'ננסה פעם אחרונה, מתנת יום הולדת'… הקשבתי לעצמי מופתעת. מאיפה באו המילים האלה? אין לי בכלל כוח לעבור את כל התהליך הזה שוב! בעלי הסכים מיד".

שולמית: "הגעתי לארץ ישראל לשנה אחת בסיום הלימודים בגיל 18 והתאהבתי בה. למדתי בסמינר בירושלים והייתי מסתובבת ברחובות המוזנחים (תסלחו לי) של השכונה החרדית בה למדתי, ופשוט מרגישה בתוך חלום. היה ברור לי שאת הבית שלי אקים רק פה. בטח לא בארצות הברית המגושמת… בסיום אותה שנה חזרתי הביתה וקיבלתי עבודה כמורה בבית הספר היהודי באזור בית הוריי. את החלום על ארץ ישראל החזקתי על אש נמוכה בפינה נסתרת בלב.

התחלתי את מסע השידוכים. קיבלתי כמה הצעות נחמדות שפסלתי די מהר אחרי פגישה או שתיים. הרגשה ש'זה לא זה'. אמא שלי טענה שאני ממהרת מדי לפסול. ממש ביקשה שבהצעה הבאה אסכים למשוך קצת יותר, לתת צ'אנס. ההצעה הגיעה. בחור נחמד מרקע דומה ששמענו עליו דברים טובים. פגישה ראשונה, שנייה, אין לי סיבה לומר 'כן' וגם לא 'לא'. המשכנו לפגישה השלישית. בשלב כלשהו עלה נושא ארץ ישראל על השולחן. ברגע נדלקו לשנינו העיניים. הקליק נוצר מיד. גם הוא למד שנה בארץ ישראל והתלהב מירושלים. ישבנו ודיברנו עד שעה מאוחרת מאוד, צוחקים, מתרגשים עד דמעות, מעלים אפיזודות וזכרונות, אפילו בדיחות. הדודה שאצלה נפגשנו נאלצה להרגיע את הוריי שהתקשרו בכל רבע שעה לשמוע מה קורה. לקראת סיום הפגישה כבר דיברנו בגוף ראשון, ברבים, בזמן עתיד. לשנינו היה ברור שסוגרים שידוך. את התוכניות שלנו לגבי עלייה החלטנו לשמור לעצמנו בינתיים.

שנה אחרי החתונה, החלטנו לעלות. למה נחכה? שיהיו לנו תינוקות ויהיה קשה מדי? ההורים לא התלהבו אבל ראו שזה בנפשנו. כולם היו בטוחים שמהר מאוד נשבר ונחזור. איך אפשר לגור כל כך רחוק מההורים, במיוחד עם כמה 'פיצקעלאך'. עוד לא ידענו כמה זמן עוד נחכה בלי ילדים.

עלינו לארץ, וזה באמת לא היה קל. לחיות בפנימייה מסודרת עם המון חברות אמריקאיות ולצאת לטייל בליל שבת ברחובות בלי מכוניות, זה שונה מאוד מלהקים בית, לשלם חשבונות, להכין שבת ולא להתארח אצל ההורים אפילו סעודה אחת. חרקנו שיניים ונשארנו. בכל פעם שהרגשנו שקשה מדי, היינו מחזקים אחד את השנייה: 'אז איפה את רוצה לגדל ילדים, באמריקה? זה בטח לא'. היה שווה כל הקושי כדי לתת לילדים שלנו את המתנה של לגדול בארץ ישראל. אבל הם לא באו!

כשעברו שלוש שנים מהחתונה, החלטנו ללכת להיבדק. הבדיקות הראו שהכל בסדר, אבל זה לא עזר. לא נפקדנו. הבדידות היתה קשה ממש. יום ועוד יום. שני אנשים לבד. גם בשבת וגם בחג. בלי משפחה ובלי קשר קרוב עם אף אחד. קצת שכנים, 'שלום! שלום!' וזהו.

רגע לפני שהחלטנו לגשת לטיפולים, עלתה המחשבה לחזור לארצות הברית. לעבור את התקופה הלא קלה הזו קרוב להורים. מן הסתם הרופאים שם גם יותר מומחים… נסענו לחג פסח. זה היה נורא. כל האחים שלי הגיעו עם כל הילדים. מרחמים, משתדלים לא לדבר לידינו יותר מדי. היו גם להפך, מתעניינים עד חטטנות. אמא שלי מביטה בי בעיניים דומעות, אוף. החלטנו לברוח חזרה לארץ ישראל. כבר עדיף להיות אנונימיים. מה גם שהבנו שדווקא בארץ ישראל הנושא מפותח מאוד, וקל יותר להשגיח על כל הנושא ההלכתי.

התחלנו את הטיפולים. זו היתה תקופה ארוכה וכל כך קשה, שאני מעדיפה לא לחשוב עליה. חוץ מהקושי הפיזי והרגשי שכל אישה עוברת, היה לי קשה כל כך עם העברית. לפעמים לא הייתי בטוחה לגמרי מה אמרו לי, לפעמים לא הבנתי את סגנון הבדיחות של האחיות. עבדתי כמזכירה בעסק קטן ליד הבית והשתדלתי מאוד לא להחסיר. לא משנה כמה רע הרגשתי או כמה התאכזבתי אתמול מעוד תשובה שלילית. הייתי עובדת שקטה ושכנה שקטה ואישה שקטה. משתפת רק את בעלי בקשיים.

עוד שנה עוברת, חוגגים עוד יום נישואין ועוד יום הולדת – והבית ריק. ההורים משני הצדדים התחננו שנבוא להיות קרוב אליהם. אבל אנחנו הרגשנו שקל לנו יותר להתמודד רחוק ולבד".

ברכה: "אני ירושלמית. משפחה גדולה, כבר הרבה דורות בארץ ישראל. התחתנו צעירים. לא מאוד, אבל צעירים. אפילו לא חיפשתי עבודה. היה ברור לי שמהר מאוד יגיעו הילדים אחד אחרי השני ולא יהיה לי זמן לכלום, כמו אצל כל האחיות והשכנות שלי. מכיון שמטבעי אני אדם מאוד מתוכנן, אפילו התארגנתי מראש. הזדרזתי לארגן בבית החדש את כל הפינות והמדפים, לקנות מה שצריך ולתלות וילונות. אולי עוד מעט כבר לא יהיו לי הכוחות לזה.

כשראיתי שההריון מתעכב עוד קצת, מיהרתי לסיים עם טיפולי השיניים, ואחר כך טיפלתי באקזמה שהיתה לי ביד. באיזה שלב קלטתי שסיימתי – הנה אני מוכנה מזמן והילדים לא מגיעים. זה היה רגע לא קל. עברה שנה וחצי מהחתונה. חברות ובנות דודות שהתחתנו אחריי כבר חובקות ילד או בדרך לחבוק ואני עוד מחכה.

בעלי לא נלחץ. 'כשיגיע הרגע, הוא יגיע, הילד שלנו. לא יתנו אותו לשום משפחה אחרת'…

לא הייתי רגועה כלל. ההתמודדות שלנו גם היתה שונה. הוא היה בכולל, למד עם כל החברותות שלו. לא משנה כמה ילדים יש לכל אחד. אני הייתי בבית, פוגשת את אחותי עם התינוק, והשכנה עם התינוק, ותוך כמה שנים כבר היו לכל אחת כמה, ורק אני נשארת לבד.

בעלי לא רצה שנעשה יותר מדי בדיקות וטיפולים, רק מעט מאוד, מה שהרב שלו מתיר. לקחתי כל מיני כדורים שאמורים לעזור וכאלה שאמורים לחזק וכל שיקוי אפשרי שאיזו דודה המליצה לי. סבתא שלי ביקשה שאמצא עבודה כדי להסיח את הדעת.

התחלתי לעבוד כעוזרת לגננת בגן פרטי. אהבתי מאוד את הילדות והשקעתי בהן את כל הנשמה. הייתי מכינה להן בבית בובות ויצירות ומוכנה להישאר בגן הרבה מעבר לזמן הנדרש, אבל זה כמובן לא פיצה אותי על הרצון לזכות בילד משלי. להפך, רק הגביר אותו.

התחלתי עם סגולות. אמרתי 'שיר השירים', נסעתי לכותל המערבי ארבעים יום ברצף, ובערב ראש חודש לקבר רחל, ושמואל הנביא… כל מה שיכולתי וידעתי. הייתי ממש עסוקה, בלי נשימה. בבוקר הגן ואחרי הצהריים הסגולות והבית שחייב כמובן לתקתק.

החברות שלי התחילו להזמין אותי לבר מצוות, ואחר כך לחתונות. כבר הפסיקו אפילו להציע לנו 'קוואטר' – כאילו התייאשו ממנו לגמרי. אינני דנה אף אחת, אבל כשאת כבר הפסקת ללדת, ועוזרת לבנות שלך כבר עם הנכדים, למה שתצפי שלחברה שלך שבגילך עוד יהיו ילדים? גיל חמישים שלי הלך והתקרב והנס הלך והתרחק".

פרק שני:

וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו

נטלי: "התחלנו טיפול אחרון. הכל היה כבר קשה לי כל כך. בכיתי כל הדרך לבית הרפואה וגם בדרך חזרה. בעלי היה בטוח שאני מתקשה לבלוע את האכזבה, את הרעיון שלעולם לא יהיו לנו ילדים. הוא אמר לי בעדינות: 'אבל ידענו, נטלי, הסכמנו שרק ננסה'. התביישתי לומר לו שאני בוכה פשוט כי אין לי כוח כבר להמשיך…

חיכינו לתשובות שהגיעו אחרי כמה שבועות. בניגוד לפעמים הקודמות, לא היו לנו אפילו ציפיות, רק לסיים את הפרק הזה בחיינו. לדעת שעשינו כל מה שיכולנו כדי לזכות בילד.

התשובה החיובית השאירה אותנו המומים!

גם את הרופא.

לקח זמן עד שעיכלנו את הנס שלנו.

אחרי השמחה הראשונית, הרופא התחיל להלחיץ אותנו מאוד מההשלכות של הריון בגיל מבוגר כל כך. הוא ציווה מיד על שמירה, הכריז על ההריון כהריון בסיכון ושלח אותנו לעשרות בדיקות. לא היה שום צורך. הכל היה ברוך ה' תקין ורגיל, כאילו אני אישה בת עשרים… לא אגיד שלא חששתי ונזהרתי במיוחד, אבל ברוך ה', לא התנסיתי בדאגות. לפחות זה. אפילו הספקתי לטעום את טעמו של 'פוסט דייט'…

עשרה ימים אחרי התאריך המשוער, הגיחה אפרת חיה המתוקה שלנו לעולם ומילאה את חיינו באור. החזקתי אותה, יפה כל כך, ברורה כל כך, דומה כל כך לבעלי. לא מאמינה שבאמת זכיתי לכל הטוב הזה. בעלי עמד לידי ובכה. מברך 'שהחיינו' בשם ומלכות.

אמא שלו הגיעה ראשונה, מאושרת. היא וכל המשפחה שלו בעצם, אשכנזי…

למשפחה שלי הודענו באיחור של חצי שעה, מבקשים להנות מהשקט הראשוני. מיד עם ההודעה החגיגית, החל השבט לעלות עם סוכריות ומתנות והמון נשיקות, ממלאים את המחלקה בכל שעות היממה כמעט, מאושרים ומרוגשים. מתלהבים מהעיניים הכחולות והקרחת הבלונדינית. עד היום אני לא לגמרי בטוחה שעיכלתי את הנס המופלא הזה, רגע אחרי הייאוש".

שולמית: "בכל התקופה הארוכה הזאת כתבתי לרבי באופן קבוע, שופכת את ליבי. לא קיבלתי תשובה מפורשת על ילדים, אבל תמיד היו תשובות מעודדות. על ביטחון בה' ועל שמחה. ו'בשורות טובות בכל האמור', והכי חשוב, ההרגשה שאני לא לבד; שיש מישהו שיודע איך אני מרגישה ונמצא איתי ממש.

חמש עשרה שנות נישואין חלפו. הרבה מעבר למה שהיינו מדמיינים בחלומות הגרועים ביותר. עלינו רמה לטיפולים רציניים יותר, וגם קשים הרבה יותר. היו לי הרבה רגעי שבירה. הרבה רגעים בהם הרגשתי כל כך לבד. עד שהגיעה הבשורה שחיכינו לה כל כך הרבה. הטיפול הצליח!

לא ידענו איך לעכל את הבשורה. נרגשים ישבנו, דומעים וצוחקים, לא מאמינים. בהחלטה של רגע החלטנו לשמור זאת בינתיים בסוד, גם מההורים. קראנו על הרבנית רבקה, אמו של אדמו"ר הזקן, שקיבלה הוראה לשמור את ההריון בסוד, וזה מה שעשינו. כשגרים רחוק כל כך מהמשפחה ואין קשר קרוב עם אף אחד, זה פחות קשה.

בחודש הרביעי התאשפזתי, בגלל כאבים עזים. הרופאים חששו מאוד. בכיתי מפחד. לא הייתי מסוגלת לחשוב על האפשרות לאבד הכל. ברוך ה', שאחרי כמה שבועות השתחררתי למעקב בבית. כמובן שלא יכולתי לחזור לעבודה. כך יצא, לצערי, שהבוסית שלי ידעה על הבשורות הטובות לפני אמא שלי…

שבוע ועוד שבוע עוברים. ועוד חודש. שאלנו את עצמנו מתי הרגע לספר. הרי המשפחה לא יכולה לראות מה קורה דרך הטלפון. אני מפטפטת כרגיל מדי כמה ימים, מתעניינת במה שקורה, מי יודע שם שהרופא ציווה עליי לשכב? שבעלי שוטף וקונה, מבשל ומכבס… ששום בגד, ברוך ה', לא עולה עליי?!…

חג הפסח הגיע. אחרי שלוש וחצי שנים שלא התראינו החליטו ההורים ללחוץ שנגיע לפחות לחג. ניסינו להתחמק. הם לא קיבלו שום תירוץ. דיברו עם ההורים של בעלי וסיכמו להתחלק חצי־חצי בתשלום על הכרטיסים – לא השאירו לנו תירוצים.

בעלי נשבר ראשון. אחרי שיחה ארוכה בה אמא שלו האשימה אותו ובכתה למה הוא מתעקש לא להגיע, ועד כמה היא פגועה מההתרחקות המסתורית שלנו, הוא ענה: 'שולמית לא יכולה לטוס עכשיו, הרופא אסר זאת עליה במצבה', וכדי שלא יהיו ספקות הוסיף: 'ברוך ה".

את הצרחה המרוגשת שלה שמעתי גם אני בחדר הסמוך… בן רגע נפוצה השמועה בשתי המשפחות הגדולות שלנו. כולם התקשרו להתעניין מתי, בטוחים שנגיד 'בחגים'. כשאמרנו 'חג השבועות' הם כמעט התעלפו: 'למה הסתרתם עד עכשיו?'…

אבל יוסף יצחק לא חיכה אפילו לחג שבועות. הוא נולד בראש חודש אייר, פחות מחודש אחרי שהמשפחה התחילה להתרגש בכלל. יומיים הוא היה במעקב בפגיה בגלל השבוע המוקדם בו נולד, אבל ברוך ה' הוא השתחרר במשקל תקין, בלי שום סיבוכים רפואיים. בברית, שהתקיימה בזמנה, השתתפו ההורים משני הצדדים ואפילו חלק מן האחים.

זה היה רגע מרגש כל כך. להחזיק את האוצר הזה שחיכינו לו כל כך הרבה, שסבלנו בשבילו. להסתכל אחורה ולא להאמין שעברנו את כל זה. אם מישהו רק היה מבטיח לי שהוא יגיע בסוף, מראה לי תמונה שלו, היה לי הרבה יותר קל".

ברכה: "כמה זמן אחר כך קרה משהו במשפחה. אני לא יכולה לספר, בגלל העניין האישי. זה היה משהו שדרש ממני ומבעלי לעשות ויתור כמעט בלתי אפשרי. לא הרבה ידעו על העניין, רק ההורים שלי, וחמי, והאח שהיה נוגע בעניין. אף אחד לא ציפה שנוותר. זה לא היה משהו שמבקשים ממישהו בכלל, משהו מופרך.

לילה אחד בעלי אומר פתאום: 'בואי נוותר, ברכה. מויתור לא מפסידים!'

הייתי המומה. פרצתי בבכי.

'למה שנוותר? זה הכי מגיע לנו בעולם ואף אחד לא מצפה בכלל שנקריב קרבן כזה! ובכלל, זה לא משהו שנשיג אי־פעם בדרך אחרת'.

'אנחנו היחידים שיכולים לוותר!' הוא אמר שוב. 'אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה. אבל את תחליטי'.

היה לי קשה מאוד. לילה שלם לא ישנתי. לפנות בוקר פתאום הרגשתי תחושה של שלווה. דווקא בגלל שהכל סודי כל כך, רק אנחנו וה'. אף אחד לא ידע. אף אחד לא יעריך אותנו. ממש לשם שמיים.

ויתרנו.

לא הרבה זמן אחר כך גיליתי שהנס שכולם כבר התייאשו ממנו מתרחש.

ריחפנו כמו ב'שבע ברכות' שלנו, אולי יותר… שתקנו שתיקות של אנשים שאין מילים היכולות להביע את האושר שלנו. בכינו בלי סיבה, מאושרים. מתקשים להאמין.

מהר מאוד כל ירושלים ידעה. אם אישה שידועה בתור האישה הכי עסוקה בעולם שאף פעם לא נחה, פתאום לא יוצאת מהבית, ובעלה לא נראה מודאג. להיפך – הוא מרחף טפח מעל הקרקע, עיניו נוצצות והוא לא תמיד עונה לעניין – אזי יכולה להיות רק סיבה אחת…

תשעה חודשים חלפו ביעף. מהר ובקלות ברוך ה'. לא הייתי צריכה שישלחו אותי לשמירה, כי עשיתי את זה לבד. למרות החובה שלי להיות תמיד מתוקתקת, לא עלה בדעתי לסכן את הנס הזה בשביל עוגה וכדומה, מה גם שלא עניין אותנו כלום מרוב אושר. כל השכנות והאחיות הגיעו, הלעיטו אותי בכל מה שהאמינו שבריא; פינקו אותי, הפרישו עבורי חלה וסיימו ספרי תהילים.

מהרגע שהבנתי שהגיע הרגע לצאת לבית הרפואה, לא הפסקתי למלמל פרקי תהילים ולבכות. הלידה היתה ארוכה ולא קלה, ואמא שלי שתאריך ימים, היתה לידי. רק יומיים קודם השתתפה בברית של הנין ועכשיו היא מלווה את בתה ללידה ראשונה…

הוא נולד, יפיפה ומושלם. אוצר של ממש. קראנו לו 'שמואל', כמו הבן של חנה. עד היום אני לא ממש מעכלת את הנס הזה".

פרק שלישי:

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל

נטלי: "אפרת–חיה היא נסיכה אמיתית. ממש. אנחנו משתדלים מאוד לא לפנק אותה; לא לעשות עבורה דברים שהיא יכולה לעשות לבד.

היום היא בכיתה ג', אחראית על הכנת שיעורי הבית שלה וסידור החדר לפני השינה. יש לה גם כמה תפקידים בבית, שעליה לעשות גם כשלא כל כך מתחשק לה…

מצד שני, היא כל חיינו. אנחנו תמיד שם, מקשיבים, מסבירים, מנחמים, עונים על שאלות וסתם נהנים לחבק ולנשק וללטף את השיער היפה שלה. היא מרגישה ויודעת שהיא תמיד בראש מעיינינו. כילדה שגדלה במשפחה ברוכה, זכורה לי התחושה שאמא אוהבת אותי כמובן, אבל כרגע היא טרודה, או מקשיבה למישהו אחר או סתם ככה לא פנויה, וזה בסדר. אני לא יודעת אם אפרתי מכירה את התחושה הזו.

היא רוצה אחים קטנים, מאוד. בשמחות היא תמיד מאמצת את הנכדים של בני הדודים שלי, מוצאת תמיד תינוק תורן כדי לשעשע אותו. לה, ככה היא מבטיחה, יהיו בעזרת ה' המון ילדים. 'אמן' אני תמיד מאחלת, ומקווה שה' יעזור לה למצוא חתן קצת יותר מהר ממה שאני מצאתי ויתן לי מספיק כוח בגיל שמונים לעזור לה עם כולם.

אני דואגת, המון. לא שאמא רגילה לכמה ילדים לא דואגת, אבל יש בהורות שלה משהו לא טבעי וזורם. אני רואה את זה במשפחה המורחבת שלי, מן מחשבה פתוחה ורגועה של: 'ככה זה ילדים…' נאנחים וממשיכים לפטפט עם בת הדודה.

אצלי, ואצל בעלי כמובן, כל דבר הוא עניין. היא רבה עם החברה, לא הצליחה בהכתבה, משתעלת, נראית מאוכזבת, לא מסתדרת עם המורה לחשבון. כל אחד מהדברים הקטנים היומיומיים האלה עוצר אותנו לגמרי, מציף אותנו דאגות ודמיונות של מה יהיה. אנחנו משתדלים לא לשדר לה את זה, לתת לה חיים כמה שיותר רגילים וטבעיים. לעצמנו אנחנו מזכירים שמי שהביא אותה לעולם בנס כנגד כל הסיכויים, בטח יכול להתמודד עם כל הדאגות הקטנות האלה. זה מרגיע מאוד. מקווה שזה יחזיק מעמד גם כשנגיע לגיל ההתבגרות ולשידוכים. תעשו לבד חשבון בת כמה אהיה אז"…

שולמית: "היום יוסף יצחק בן חמש. ילד מלאכי. יש לו כבר שלושה אחים קטנים. מושקא בת שלוש וחצי, דויד בן שנתיים ואליהו בן חמישה חודשים. שלושת האחים הקטנים שלו הגיעו בקלות ובטבעיות, בלי שום התערבות רפואית. "זה קורה" אמר הרופא, לא מתרגש. אנחנו התרגשנו מאוד!

איך זה לגדל פתאום משפחה של קטנטנים אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה?

מרגש מאוד, מנחם, וגם קצת קשה. אני בטוחה שבין הקוראות של המוסף יש כמה וכמה שיש להן בית מלא קטנטנים. אבל בנות כמה הן? עשרים ומשהו, נכון? גג שלושים. אלו שנים בהן את צעירה וחזקה. מסוגלת לא לישון לילה שלם ועדיין לתפקד במשך היום. לעבור יום ועוד יום עם בית מלא קטנטנים ובלי עזרה.

אני בת ארבעים ואחת. בגיל שלי, בדרך הטבע, כבר מסיימים עם חיתולים, והקטנים כבר לא אמורים להיות צפופים, ובדרך כלל כבר יש בבית כמה גדולות שעוזרות פה ושם לקלח, להשכיב, לשטוף כלים. מאפשרות לך להניח את הראש על הכרית בצהריים ורצות במקומך בגינה אחרי השובבים.

אני לא מתלוננת, חס ושלום. מודה לה' אלף פעמים על הניסים שממלאים את חיי. מנסה להיזכר בימים שהיה שקט סמיך כל היום בבית ולא מצליחה. אבל רצית לדעת איך זה לגדל ילדים שהגיעו בניסים, ככה זה. לא קל בכלל אבל מרגש מאוד".

ברכה: "שמואל היום כבר בן שש. ילד שובה לב. לא רק אני חושבת כך… הוא חכמולוג קטן ולא מפסיק לרוץ ולקפוץ ולטפס על כל דבר שהוא רואה. זה אושר לגדל אותו. ממש. כל סנדוויץ', כל בגד קטן וחמוד שאני קונה, מכבסת, תולה, מרגש אותי מחדש. שנים שחיכיתי לעשות את זה.

מצד שני זה לא קל. הוא מלא מרץ כמו ילד בן שש, ואילו אני בגיל בו אני אמורה להיות סבתא שלו… לפעמים אנחנו מרגישים, בעלי ואני, כמו סבא וסבתא של שמואל. מתרגשים ומתלהבים מכל מילה ומכל חכמה, קונים מתנות ומספרים סיפורים, אבל מישהו אמור לבוא לקחת אותו בשלב כלשהו ולתת לנו לסדר קצת את הבית ולהיכנס קצת לנוח, לא? אז לא! ברוך ה' שהוא שלנו. מי שנתן לנו אותו ייתן לנו גם את הכוח לגדל אותו בשמחה ולהוביל אותו לחופה בגיל שבעים, בעזרת ה'".

באדיבות מגזין עטרת חיה