ציפייה טבעית – מתחתנים ומחכים להמשך, אך הוא בושש מלבוא. ספרי לנו על כך.

מנוחי א': "בכל שנות ילדותי, הכל הלך בקלות. הייתי ילדה ונערה חסידית, מוצלחת בחברה ובלימודים. בבית היה שפע כלכלי. תקופת השידוכים גם היא עברה בקלות יחסית. נישאתי לאברך חסידי וידעתי בבירור שהבית שלי יהיה בעזרת השם מבורך בילדים. עוברת תקופה, שנה ועוד שנה. ואני מתחילה לקלוט ש…הופ. משהו נתקע כאן".

מרים ביטון: "תקופת השידוכים שלי הייתה ארוכה מהרגיל. כשנישאתי, ברוך השם, הציפייה להריון ולידה היתה טבעית. הזמן עובר, וזה לא קורה. אנחנו קולטים שמשהו מתרחש בחיים שלנו ונוצר צורך להבין מה קורה. אנחנו מתחילים לחפש תשובה לשאלה".

לאה ק': "כשנישאתי, נולדו לי בזה אחר זה שלושה ילדים מתוקים. כשנה אחרי לידת בתי השלישית, נפטר אחי הצעיר אחרי מחלה קשה וארוכה. הוא היה 'הכי אחי שלי'. היה לנו קשר עמוק מאוד. הרגשתי שאיבדתי חלק ממני וההשתוקקות לנחמה הייתה עצומה. היה לי רצון עז ללדת ילד שייקרא על שמו, וחשבתי שכהמשך טבעי ללידות הקודמות יבוא שוב הריון ואחריו הלידה הרביעית. אבל זה לא קרה".

המאבק

מנוחי מספרת על התחושה הזו של הכמיהה: "אני מרגישה פתאום שיש משהו שאני רוצה. לא סתם רוצה, רוצה מאוד – ואני לא מצליחה להגיע אליו. זה היה לי חדש תמיד השגתי כל מה שרציתי. כאן אני יכולה 'לקפוץ עד השמים', אבל לא, זה לא מגיע.

אצלי זה התבטא בהריון שהסתיים בטרם עת. התרגשות מהריון שהגיע, ציפייה ונפילה. עוד ציפייה גדולה יותר ונפילה. בפעם השלישית ההריון כבר התקדם יותר מקודמיו, ואז שוב התנפץ. הרגשתי שהגעתי לנקודת שבירה. שאלתי את הקב"ה: 'מה? מה אתה רוצה ממני?'

בכיתי המון. הרגשתי כאב. אכזבה. תסכול.

בעלי לעומתי היה נינוח יותר, האמירה שלו הייתה: 'מתי שה' ירצה הוא ייתן לנו'. מצד אחד תסכל אותי שהוא לא דרוך כמוני, ומצד שני עזר לי שיש מישהו רגוע בסיפור הזה, שיכול לחזק אותי.

תמיד הייתי בחורה חסידית. והתחלתי לשאול את עצמי 'מה אני עושה עם כל מה שלמדתי על אמונה וביטחון בקב"ה?'

מרים: בעצת "משפיעים, לאחר שנה מהחתונה יצאנו לשליחות בניו זילנד. השליחות שלנו היא עונתית, לאחר תקופת פעילות אנחנו נוסעים לארץ ישראל ואז חוזרים לשליחות שוב. בכל פעם שיצאנו לארץ ישראל אמרתי לבעלי שאנחנו לא חוזרים לשליחות בלי הריון. הרגשתי משום מה שהקב"ה 'חייב' לי את זה.

זו לא הייתה רק ציפייה פסיבית. התרוצצנו סביב הניסיונות לעשות משהו מקדם. בתחילה התרחקנו מהמילה המפחידה 'טיפולים' וניסינו לפעול בדרכים אלטרנטיביות כמו דיקור סיני והומאופתיה. אבל אחר כך, כשראינו שזה לא מקדם אותנו, התחלנו להבין שאם אנחנו רוצים להגיע למטרה, צריכים ללכת עד הסוף והתחלנו טיפולים קונבנציונליים.

גיליתי שהעולם הזה הוא עולם מלא ב'אגו'. היחס של רוב הרופאים, לפחות אלו שאני נתקלתי בהם, היה גאוותני ומשפיל, כאילו הם בעלי הבית על הילדים שיהיו או לא יהיו. ראיתי גם שבין הרופאים עצמם יש תחרותיות גדולה מאוד. גם ככה התהליך קשה ולא נעים, גם לעבור אותו עם יחס מזלזל? הרגשתי שזה עובר את גבול היכולת שלי. אמרתי לבעלי שאני לא מוכנה יותר ובוא נעשה 'ריסטרט'".

לאה ק': "עבר זמן, המשפחה החלה להתאושש מהאבל', ממשיכה לאה, "התבשרנו, ברוך השם, בבשורות טובות אצל חלק מהאחים והאחיות שלי. באופן מפליא, מהפטירה והלאה לכל אחד מאחיי ואחיותיי נולד בן, וכולם קראו על שם אחי מאיר ז"ל. כל־כך שמחתי לראות את הגבים הכפופים מזדקפים עם כל תינוק חדש שנוסף למשפחה, עוד המשך לחיים שנגדעו. אבל עדיין רציתי גם נר מאיר משלי. אני יודעת, וגם מספר נשים אמרו לי 'למה היא כל כך נלחמת? שתשמח שיש לה, ברוך השם, ילדים בבית. יש כאלה שאין להם בכלל'. אבל זה לא ניחם אותי. בוודאי שהייתי בהודיה לה' על הילדים המקסימים שלי אבל הרצון לנחמה היה חזק ממני.

החלטתי להתמסר לארגון 'שפרה ופועה'. חשתי שזה מה שיביא לי את הברכה.

למרות שבדרך כלל לא קל לי לקום מוקדם, הייתי משכימה, מכינה ארוחת בוקר טובה, מצרפת ליולדת כמה פינוקים קטנים, ומברכת אותה באהבה בפתק שתחבתי בחבילה.

באחת הפעמים, כשהגיעה המתנדבת לאסוף את ארוחת הבוקר, היא ראתה אותי עם פנים נפולות. בדרך כלל, הייתי מקבלת אותה בשמחה, היא הבחינה שמשהו בי שונה, ושאלה מה קרה.

במקום לענות, פרצתי בבכי. 'לכל־כך הרבה נשים הקדוש ברוך הוא שולח את הברכה' בכיתי, 'ומה איתי? כל־כך הרבה שנים אני מחכה שיתן לי עוד תינוק'. רעדתי מעוצמת הרגשות שפרצו ממני.

האישה היקרה הזו הניחה חזרה את המגש על השיש, חיבקה אותי בחום, ובתמימות הבטיחה לי: 'בעזרת השם יהיו לך עוד ילדים'.

כמובן שניסינו לבדוק מה אפשר לעשות. ערכתי בדיקות, כולל יקרות מאוד, התייעצנו עם רופא מפורסם שאמר לי: 'גברת, אני לא יודע מה לומר לך. שלושה ילדים ילדת ברצף, בלי בעיות. אין לי מושג מה הבעיה כאן'. ורק אז צמחה אצלי נקודה של הבנה".

התפילה

שלוש הגיבורות שלנו מספרות על החיבור לקדוש ברוך הוא, כל אחת במילותיה שלה:

בתחילה חשבנו שהתפילה היא כספומט. אם נתפלל טוב נקבל את משאת חיינו, ואם נפספס משהו כנראה שלא נקבל אותו. הרגשנו שה' חייב לנו. שהרבי חייב לנו.

אחרי מלחמה פנימית הגענו להכרה הפשוטה שכל־כך הרבה מדברים עליה, וכל־כך קשה עובדים על ההפנמה שלה: 'ה' מנהל את העולם. הוא ורק הוא יחליט אם יהיה לי ילד או לא. יכול להיות שהוא רוצה שלא, וזה באמת, באמת הכי טוב בשבילי. ה' הוא אבא אוהב שמשגיח עליי ורואה אותי. אני תלויה בו כמו… כמו עולל קטן שנרדם חבוק בידי אימו. כמו זה שאני חולמת עליו'.

מנוחי הופכת לנחושה כשהיא מתארת: "החלטתי שאני רוצה להיעזר מול עצמי וגם מול אחרים. קראתי הרבה את הספר 'שמחה כאתגר'. הלכתי למישהי שתעזור לי לטפל ברגשות שלי ולסדר אותם. היא עזרה לי להתרומם. אני זוכרת משפט שהיא אמרה לי: 'אצל אמא רגילה, שילדיה נולדו מייד, העבודה העצמית שלה מתרחשת תוך כדי גידול הילדים. אצלך הילדים יגיעו לאמא מוכנה, אמא שעבדה על המידות שלה. הם רק ירוויחו'. המשפט הזה חיזק אותי מאוד.

כתבתי לרבי, כתבתי גם לעצמי מה אני מרגישה וזה עזר לי לפרוק".

לפני שמרים ממשיכה את סיפורה, נשמע קול פעוט בוכה. היא עוצרת רגע את השיחה וקוראת לתוך חלל הבית: "מנחם מענדל, בוא. בוא חמוד לאמא"…

"החלטנו לצאת מהמערבולת של רדיפה אחרי רופאים תוך בדיקה מי יותר טוב ומי יותר מומחה. הבנו שמכיוון שה' מחליט והוא רק רוצה שנעשה כלי – נעשה את ההשתדלות שלנו מתוך רוגע.

כשאת מתחילה לשחרר ולבטוח בה' באמת, את מתחילה לראות את היד הטובה שלו מקדמת מהלכים.

יומיים אחרי ההחלטה הזו נכנסתי למרפאה שאני בכלל לא שייכת אליה כדי להוציא טופס מסויים. הפקידה שהייתה שם אמרה לי שהיא מוכנה לעזור לנו בכל מה שנצטרך, נתנה את מספר הטלפון האישי שלה וביקשה שנדבר איתה. היא גם העבירה אותי לסניף שלה כדי שנוכל להיות איתה בקשר. היא הייתה שליחה טובה משמיים להראות לנו שאנחנו בכיוון הנכון. בתוך חודש סיימנו בדיקות שבדרך כלל, בגלל ענייני בירוקרטיה, לוקח שנה לעשות אותן.

חזרנו לשליחות.

יום אחד נכנס לבית חב"ד רופא דתי. 'אני גניקולוג'. הוא אמר לנו. 'כשתחזרו לארץ, אפנה אתכם לרופא מצויין שאני מכיר'.

כשנפגשנו איתו, ראינו רופא פחות מוכר, עדין, סבלני ורגיש לכל נושאי ההלכה שקודמיו זלזלו בהם. זה נס של הרבי מה"מ, כי אם לא היינו משחררים וחוזרים לשליחות, הסיכוי שהיינו פוגשים את הרופא הזה היה אפסי.

ישבנו במרפאה עם הרופא, באופן מאוד לא מקובל, במשך שעה. המזכירות התחילו להתקשר אליו כדי לבדוק מה קורה. אבל הוא היה איתנו. הוא נתן לנו אישורים לדברים שכלל לא היינו אמורים לקבל בדרך הרגילה.

את כל ענייני הבירוקרטיה סידרה הפקידה מהמרפאה. מהרגע שהגשנו את הבקשות, תוך שלושה ימים האישורים לטיפול היו אצלנו. זה היה יומיים לפני מועד הטיסה שלנו חזרה.

כשאחי התחתן, הגענו שוב לארץ ישראל לחתונה והתחלנו את הטיפול. כתבנו לרבי והתקבלה תשובה שנושאת את התאריך י"ב מנחם אב, ותוכן התשובה היה כך: 'בקשר לבקשתו לזרעא חייא וקיימא, שילך לפרופסור זונדק ויספר לו את כל מה שעשו עד עתה והוא יעזור לו. וכמובן לעשות כלי ברוחניות: להתחזק בשיעורי חת"ת ולבקש מחילה מכל מי שנפגש איתו וכו'. מחכה לבשורות טובות'.

מעניין מי זה פרופסור זונדק הזה, חשבנו. לאחר בדיקה גילינו שהוא הרופא שהקים את כל המערך הגניקולוגי ב'הדסה עין כרם'. בהשגחה פרטית מדויקת, הרופא שמטפל בנו הוא מ'הדסה עין כרם'.

עשינו את הטיפול והוא לא הצליח… שוב חזרנו לשליחות. לאחר סיום עונת המטיילים, רצינו לנסות שוב. שוב הגשנו את כל הטפסים מחדש. שוב טיפול. מחכים שבועיים לתוצאות. לאחר שבועיים מקבלים תשובה. חיובית. התאריך: י"ב מנחם אב".

לאה מציידת אותנו בטיפים מעשיים בהם בחרה להשתמש:

"הבנתי שמה שהקב"ה רוצה ממני זה שמחה. ציפייה מתוך תחושה שהנה זה כבר קורה. אם בתחילה התנועה אצלי בנפש הייתה לבכות ולהתחנן, עכשיו הבנתי שאני צריכה לרקוד ולהתנגן. שמחה פורצת גדר.

הפכתי להיות אישה שמחה מאוד, עד כדי כך שחברות סביבי התחילו לשאול מה קרה לי.

בסעודת שבת התחלנו לומר 'לחיים' ולברך את עצמנו שייוולד לנו תינוק. התייחסנו לתינוק כמציאות שבוודאי תהיה קיימת. יכולתי לעבור בסלון ולשמוע את הבכור שלי אומר לאחותו: 'כשיוולד התינוק, אבא בטח יקח חופש מהעבודה'. למרות שעדיין לא היו שום סימנים שזה יקרה.

השתמשתי הרבה בדמיון. בכל לילה פשוט דמיינתי את הברית של התינוק שלנו, עד לפרטי פרטים. קניתי אפילו אודם מיוחד שאוכל להתאפר אתו בברית… ממש חיינו את זה. ביקשתי מבעלי שיקנה לנו 'מטרנה'. שיהיה. כשהוא עמד בתור לקופה עם עגלה עמוסה בהר מוצרים ובראשם מתנוססת קופסת 'מטרנה', הגיח מאחוריו שכן נחמד שקרא בקול: 'ר' מוישה, איזה יופי! נולד לכם תינוק בשעה טובה?' איכשהו בעלי התחמק ממנו ויצא מהחנות נבוך מכף רגל ועד ראש…

מזה שנים שאני מקפידה פעם בשבוע ללכת לחוג מחול. לא מפספסת כמעט אף מפגש. באחת הפעמים הרגשתי חולשה גדולה. שמתי לב שכל חברותיי לחוג מתנועעות בקלילות ורק אני מתנהלת לאיטי כמו שק חבוט. קבעתי תור לרופא. אולי אני זקוקה לויטמינים.

הרופא שלח אותי לבדיקה. והתוצאה: כן. אני נושאת בתוכי חיים חדשים".

המתנה הגדולה ביותר

למנוחי, למרים וללאה נולדו תינוקות מתוקים, בריאים ושלמים בשעה טובה ומוצלחת. אחרי אינספור רגעים של דם, יזע ודמעות. הן נרגשות כשהן מספרות על הנס. הן מתבוננות ורואות את החסדים שבתהליך. כן. זה היה קשה, מורט עצבים, מתסכל, אין ספק. אבל מה הוא כל הקושי לעומת המתנה הגדולה ביותר?!

להן, ובוודאי לכל מי שעברה קושי, יש תובנות חשובות לחלוק איתנו.

יש נשים ובנות רבות שקוראות את מה שכתבת והן מרגישות בדיוק כך. תקועות. נראה שלכולן סביבן חיים זורמים באופן טבעי ומשוחרר, ורק הן מדדות על משבצת של ניסיון. מה את יכולה לומר להן? איך מתמודדים?

מנוחי מציעה: "הדבר החשוב ביותר, לזכור שהקב"ה מנהל את העולם. צריך להרגע, לשחרר את הלחץ. אלו מילים גדולות. מצאי מי ומה שיעזור לך לפרוט אותן לפרוטות קטנות. להרגיש אותן ולא רק להבין; ספר שמדבר אלייך, חברה טובה, מטפלת, זו לא בושה.

יש לנו צורך לפרוק את הרגשות שלנו ולעבד אותם. אחרת הם גואים וגואים ועלולים להציף אותנו בעוצמה.

במקביל לשחרור של הלחץ אפשר לנסות… ליהנות מהתקופה הזו! אם הייתי חווה את התקופה של הציפייה שוב, אולי הייתי יכולה לבחור ליהנות מהזמן שבו אני פנויה לגמרי. לעשות דברים שאני אוהבת, להשקיע בקשר הזוגי, לפתח תחומים שמעניינים אותי. כמו שאמרה לי המטפלת, שהילדים שלי ירוויחו מהתקופה הזו אחר כך".

מרים רוצה לצייד אותנו בכמה שיותר: "התקופה של הציפייה היא תקופה מורטת עצבים, כי לא יודעים מתי זה ייגמר. מרגישים חוסר ביטחון. פחדים. לא יודעים מה יהיה. תקועים באותו מקום ושום דבר לא קורה.

אחרי הטיפול הראשון, כשקיבלתי תשובה שלילית, בכיתי המון. בכיות אינסופיות. אבא שלי חזר שוב ושוב: 'מרים, ביטחון בה". אמרתי לו: 'אבא, די'. בהמשך הבנתי שה' יכול לפתור את הבעיה ברגע. הביטחון בו לא תלוי בהוכחות אם זה מצליח או לא מצליח. זה ביטחון שמעל הכל.

כששאלו אותי – 'יש לך ילדים?' עניתי – 'יהיו לי ילדים!' איך תזכרי את זה? תכתבי את המסר הזה מול העיניים בפתקים ותזכורות.

תחזרי על המשפט: 'ה' שם אותי  תפקיד ואני עושה בו מה שאני יכולה'.

למדי את 'שער הביטחון' – זו גם המלצה של הרבי.

שוב. יש רגעי משבר. אבל עם העבודה הזו נצליח לאט־לאט לקבל את ההמתנה באהבה.

כגודל הציפייה – גודל המתנה. אם היה מגיע הילד שלי מיד אחרי החתונה, בקלות רבה, לא יודעת אם הייתי מרגישה כמו היום, עד כמה הוא המתנה שלי.

השתדלי לראות את מה שיש, את הניסים, לשמוח בניסים שכבר קורים לך.

שימי לב שתהיי בציפייה. אבל לא ציפייה מורטת עצבים. ציפייה מתוך שמחה!"

גם לאה, מתוך הביטחון בקב"ה, בחרה להדגיש את השמחה. לבטא אותה ממש בצורה פיזית, לקנות תוף ולרקוד בבית. לאמן את שרירי הפנים בחיוך, להתעסק בדברים שמשמחים אותה.

והעיקר, לזכור לבקש גאולה אמיתית, שלמה מתוך שמחה וטוב לבב.

באדיבות: מגזין עטרת חיה