ישובים היו בני ה"חבריא קדישא" עם הבעל שם טוב בעגלה ללא הכוונת העגלון – הישן ופניו אל הנוסעים. העגלה גמעה מרחקים ב'קפיצת הדרך' עד הגיעם לקרחת יער קטנה, שם עצרו וירדו. הבעל שם טוב הוציא 'משקה' וכוסות, כיבד את כולם ב"לחיים", ואז… חפר בור קטן, שפך בתוכו מעט מן ה'משקה' ואמר: "לחיים! לחיים! דער אלטער איז ווערט!" (בתרגום חופשי: הזקן שווה את זה). ללא אומר ומילים עלתה הפמליה על העגלה ושבה כלעומת שבאה.

כעבור זמן, כשהיתה "עת רצון", העזו התלמידים ושאלו את הבעש"ט לפשר העניין, וכך סיפר להם הבעל שם טוב:

שנים רבות לפני כן היה מעשה בבחור עילוי וגאון בתורה, אשר התחתן עם בתו היחידה של עשיר העיירה. חותנו התחייב לזון ולפרנסו ברווח ובלבד שישב וילמד בשקידה, כאשר אשתו עוזרת בעסק התכשיטים המשגשג של אביה.

מידי פעם היה מגיע לחנות בישוף מארץ אחרת אשר עסק בתכשיטים ובא לרכוש סחורה. כששמע על החתן החכם והכישרוני של  סוחר התכשיטים – זמם 'לרכוש' אותו, על מנת שימלא תפקיד חשוב בסולם הכמורה הנוצרית. הוא החמיא לאשתו הצעירה וביקש ממנה כי 'תסדר' לו פגישה עם בעלה – מכיוון שהוא רוצה להכיר את חכמתו המיוחדת.

האישה ידעה שבעלה לא יאבה להסכים לפגישה, אך הבישוף הבטיח שיכפיל את כמות התכשיטים שיקנה, והאשה אשר רצתה לעזור בפרנסת הוריה המרעיפים עליה ועל בעלה כל טוב – לא עמדה בפני הפיתוי. בעת שהגיע בעלה לסעוד את ארוחת הצהרים שידלה אותו בכל דרך ולחצה עליו, עד שהסכים בשפה רפה שהכומר יבוא לרבע שעה בלבד.

הבישוף התרשם מאד מחכמתו, והמשיך לטוות את רשתו על מנת ללכוד אותו. כששב – מדי מספר חודשים, 'השיג' פרקי זמן ארוכים יותר ויותר של שיחה עם האברך – בלחצה של אשתו. עד שלאחר תקופה בא הכומר בהצעה שישלחו סוחר מטעמם למכור בעצמו את תוצרתם בארצו, ובכך ישיגו רווח רב יותר כי ירוויחו את מחיר ה'תיווך' שלו. האשה השיבה שאין מי שייסע – הוריה קשישים, והיא מטופלת בילדים. הצעת הבישוף שבעלה ייסע – נדחתה על ידו בתוקף. אך לאחר מסע שכנועים ולחצים של אשתו – אשר האשימה אותו בכפיות טובה כלפי הוריה ובחוסר נכונות לעזור להם בעסקי התכשיטים – הוא הסכים בשני תנאים:  שלא יגור בביתו של הבישוף ושיהודי יבשל לו אוכל כשר. הבישוף הסכים לכל התנאים ואף הבטיח שישיג אנשים שיעסקו במכירה וכך יוכל הצעיר להתמיד בלימודו ורק יפקח על המסחר וינהל את החשבונות.

המסע במרכבת הבישוף המפוארת נמשך כמה שבועות, ובה הספיק האברך להתרשם מחוכמתו הרבה והנרחבת. הבישוף הקצה לו בית בקצה הגן שסביב ארמונו, שם ישב ועסק בתורה ללא הפרעה. רק בשעות הערב הגיעו עובדיו, וכן הבישוף שבא לשוחח עמו. האברך לא ידע שהבישוף משלם סכום כסף נוסף למבשל שלו על מנת שיכניס במאכליו מרכיבים שאינם כשרים.

בישולי הטריפה נבלעו בגופו של האברך וחלחלו אל נשמתו. משום כך, כשהיו הכומר והעילוי יושבים שעות רבות בלילות ודנים בענייני אמונה, החלו דבריו של הבישוף למצוא יותר ויותר חן בעיני העילוי הצעיר.

לעיתים היתה מתלווה אל הבישוף בתו – נערה חכמה אשר העריצה מאד את היהדות ובקשה מהאברך הסביר לה עקרונות, הלכות ורעיונות של התורה. עברו הימים, הוא התנצר, נשא את בת הבישוף וקיבל תפקיד בכיר בכנסיה המקומית.

עברו שנים מספר בהן חיו בנעימים, אף ילדים נולדו להם. באחד הימים עבר מיודענו המומר ליד שער ארמון הבישוף, וראה עבד זקן ממשרתי הבישוף יושב על אבן גדולה ונאנח אנחה מרה. לשאלתו – סיפר העבד שהוא נולד כיהודי והתייתם בילדותו משני הוריו ר"ל. הבישוף אספו אליו, ומאז הוא משרת אותו באמונה. אך היום – אומר הזקן – הוא יום הכיפורים אצל היהודים, ואני יודע שאינני חי כמו שיהודי צריך לחיות. אך – זקנתי, ואין לי לאן ללכת…

דבריו של המשרת פלחו את לבו של המומר. האם גם הוא יוותר פה, כגוי, עד סוף ימיו? הוא היה שרוי בבלבול במשך ימים מספר, ואז פנה אל אשתו ואמר לה שהוא יוצא לרכב מעט כדי לשפר את מצב רוחו הקודר. הוא התרחק חיש מהארמון והצליח לברוח אל ארצו ולשוב אל ביתו הראשון, אל אשתו וילדיו היהודיים ואל לימוד התורה כבראשונה.

עברה שנה. אישתו – בת הבישוף, לא הסכימה להשלים עם היעלמו של בעלה. ואז… ויהי היום, היא עברה ליד שער האחוזה, ושמעה את המשרת הזקן – היושב על האבן הגדולה – נאנח אנחה עמוקה. כששאלה אותו על מה ולמה ויאמר לה שיום כיפור היום – והוא יהודי, שהתגלגל כילד יתום עד שנעשה משרת בבית הכומר ואינו יודע מיהדותו ולא כלום. הוא הוסיף שגם בעלה פגשו ביום הכיפורים שבשנה שלפני כן, וגם לו אמר כך.

הבינה האישה שבעלה בוודאי חזר אל חיק היהדות. היא הערימה על אביה והצליחה לעבור את הגבול עם ילדיה אל ארצו של בעלה. שם פנתה לרב של עיר הבירה ובקשה להתגייר, שכן ידעה כבר את כל הנדרש. לאחר מכן נסעה אל עירו של בעלה, ניגשה אל הרב וטענה שרצונה להינשא לבעלה כדת וכדין.

הרב קרא לאברך העילוי ושאל אם נכון הדבר שהתנצר ונשא לו אשה בנכר, והוא הודה על האמת. לאחר ששמע כי בת הבישוף התגיירה והיא רוצה שיישאנה לאשה, שאל את עצתו של הרב: מה עליו לעשות?

לאחר לבטים רבים אמר לו הרב שאשתו הראשונה – אשר גרמה לו לעזוב את היהדות – אינה ראויה לו, ועל כן התגרש ממנה ונשא את בת הבישוף כדת משה וישראל.

הזקן – סיים הבעש"ט את סיפורו – נותר בארמון הבישוף שנה נוספת. ביום הכיפורים שאחריה הוא שוב ישב על האבן ונאנח. הוא הבין שחתן הבישוף שב ליהדות בזכותו, ואולי גם בת הבישוף הלכה בעקבותיו. ומה יהיה אתו? האש יישאר וימשיך לחיות כגוי?

מתוך החלטה מהירה הוא פתח את השער והחל לצעוד ולהתרחק במהירות מהארמון. הוא צעד שעות רבות, עבר עיירות, שדות ויערות. וכשהגיע לקרחת יער אפסו כוחותיו והוא נפל ונפח את נשמתו. עוברי אורח רחמו עליו וקברו אותו במקום.

כשעלתה נשמתו למעלה לא ידעו מה לעשות בו. מצד אחד – חי כגוי כל ימיו. אך מצד שני – הציל כמה נפשות מישראל! ונשאר דינו תלוי ועומד במשך כמה דורות, עד אותו יום, שבו הגענו לקרחת היער, שתינו עמו "לחיים" ובקשנו שיכניסוהו לגן עדן כי הוא "שווה את זה"! ואז באה נשמתו אל מנוחתה.