שמונה חודשים קדימה. חודש מר חשוון תשע"ז, אנחנו בהאדיטש, עדיין תקועים באוקראינה בהליכים משפטיים. בני מתחתן היום ועדיין איני מצליחה ליצור איתו קשר.
באותו יום שלחתי הודעה לחברותיי ולשליחות הרבי שזכיתי להכיר באוקראינה, להרים איתי כוסית 'לחיים' למזל טוב. וכשאני בציון אדמו"ר הזקן זורמים אליי תמונות וסרטונים מהחתונה – מנשים יקרות שיצאו לשמחה ושלחו לי ד"שים מלבבים מרחוק. באותה תקופה, כתבתי יומנים ותיעדתי הכל. תוך כדי דפדוף אחורה ביומן, אני קוראת מה שכתבתי כשבני השתדך, מוצאת את הדמעות שטפטפו על הדפים; זוכרת איך ליבי לא עמד בכאב.
והנה עכשיו, בסך הכל שמונה חודשים אחרי, בני בכורי עומד מתחת לחופה ואני במרחק אלפי קילומטר ממנו… במקום אחר. ובכל זאת, ליבי חזק ואני זוכה 'לחיות' את החתונה בהיבטים הרוחניים שלה, להיות שותפה לשמחה ולהתפלל עליו מרחוק מתוך התרגשות, ואפילו הודאה.
מה קרה? פשוט התחלתי ללמוד תניא.
זו התשובה!
הייתה זו החלטה שקיבלנו בי"א ניסן בשנה הקודמת בהתוועדות בה השתתפנו, החלטה טובה ששינתה לחלוטין את חיינו.
המח התחזק, הלב נרגע והשינוי פשוט קרה!

מאסר בהפתעה
נתחיל מההתחלה:
שמי חנה וילר, מירושלים, נשואה לפנחס, אמא לעשרה. תשעה מנישואים קודמים ובן נוסף – שניאור זלמן בן החמש מנישואיי השניים.
אני מגיעה מקהילה חרדית, מאחת החסידויות הגדולות. בעקבות התמודדות לא פשוטה, הבית התפרק והתגרשתי עם תשעה ילדים. עברתי מסע נפשי של 'קילוף עטיפות'. על פניו הכל היה נהדר, תשעה ילדים נפלאים, גרה בבית טוב, קריירה, שם טוב… אך בתוך הבית פנימה היתה התמודדות מורכבת. הקב"ה ברחמיו גלגל את הנסיבות והתגרשתי לאחר 17 שנות נישואין. מצאתי את עצמי מתמודדת עם ניסיונות קשים: ללא פרנסה, עם חובות, ללא תמיכה משפחתית וההתמודדות הקשה מכל – חמשת ילדיי הגדולים נותקו ממני.
בחודש כסלו תשע"ו נסגר בשעה טובה השידוך ביני לבין פנחס בעלי ותוך זמן קצר נישאנו.
באותה תקופה הגיעה הצעת עבודה מעניינת באומן שבאוקראינה עבור שנינו, לאחר בירורים והתלבטויות נסענו עם זוג נוסף לבדוק אותה.
ט"ו טבת תשע"ו, אנחנו מתארגנים לחזור לארץ ישראל אחרי שהות של מספר ימים באוקראינה, מגיעים לשדה התעופה, ממהרים, הטיסה עומדת לצאת בעוד כשלושת רבעי שעה; שוקלים את המזוודות ומתקדמים לקראת הטיסה.
פתאום, מקיפים אותנו מספר אנשי ביטחון ומבקשים מאיתנו לבוא איתם ולפתוח את התיקים ואת המזוודות.
לפתע- ממש כמו בסרטי אימה, נהיה לשנינו צהוב בעיניים: חבילה קשיחה בצבע צהוב זורח מונחת בין החפצים במזוודה.
פנחס באינסטינקט תופס אותה ומוציא, מסתכל עליי.
"מה זה??? אלוקים!!! מי הניח אותה פה???"
חבילה זורחת נוספת נחה לה מתחת לסוודר. שקט שמחריש את אוזניי בחדר. אין לי מושג עדיין מה זה.
אבל זה משהו לא טוב!!! פנחס כמו נוגע בתפוח אדמה לוהט, מעביר אותה מיד ליד. מתחיל לרעוד, מנסה לא לאבד שליטה.
גם אצלי במזוודה נמצאים חומרים אסורים בעטיפות צהובות זורחות. אנחנו מבלים בחדר הביטחון עד שעות הערב ובחקירות עד לפנות בוקר. הורידו אותנו למטה מבלי שנתנו לנו לקחת כלום – רק את תיק היד הקטן שלי. כך ללא בגד להחלפה וללא מוצרים אלמנטריים, הוכנסתי למעצר.
אני מוצאת את עצמי בחדר עם בחורה נוספת. פינחס היה גם הוא עצור בקומה מעל. הבחורה הייתה יהודייה ודאגה לי לאוכל ביומיים הראשונים, היא נתנה לי מהפירות שהיו לה וצעקה לשומרים שיביאו לפנחס את התפילין שלו. היא גם שוחחה איתי (באנגלית) וסיפרה לי על המצב באוקראינה, על השחיתות והריקבון במשטר. "ברוכה הבאה לאוקראינה" חייכה במרירות, כשראתה את התדהמה שעל פניי.
לאחר 17 יום שוחררנו מהכלא למעצר בעיר- בערבות של 54 אלף דולר. היה אסור לנו לצאת מהמדינה.
מהרגע שיצאנו מהכלא הוקפנו בבלבול אדיר מצד עורכי הדין שבאו עם הצעות שונות ומשונות כיצד לשחרר אותנו בדרכים לא דרכים. כולם דיברו על סכומי עתק שעלינו לגייס כדי 'לשמן' את המערכת האוקראינית… בזמן שאנו מנסים לא לטבוע בייאוש ולגייס סכומי עתק, הקב"ה כבר הקדים רפואה למכתינו.
בימים בהם היינו עצורים, מפכ"ל משטרת ישראל התארח לשבת אצל בני משפחתו בשכונת גבעת המבתר בירושלים. בהשגחה מופלאה, בשכנות מתגוררת לא אחרת מאשר בת דודתו של פנחס. היא פגשה את המפכ"ל באותה השבת והסבירה לו שבן דודה וכלתו אינם עבריינים, מבריחי חומרים אסורים, אלא חפים מפשע שנפלו קורבן לתרגיל עוקץ. המפכ"ל שהתרשם מדבריה הקים צוות חקירה שבמשך 16 חודשים חקר את המקרה עד שהתבררה האמת ושוחררנו ארצה.

החלטה גורלית
נחזור לחודש ניסן, כחודשיים לאחר צאתנו מהמעצר בערבות כספית גבוהה.
מחודש שבט עד ניסן היתה תקופה לא פשוטה, עורכי הדין טענו כי על פי דרך הטבע, יגזרו עלינו כחמש עד שמונה שנות מאסר באוקראינה! הם גם הוסיפו שאנשים לא מחזיקים מעמד בכלא הזה… כלומר, אנחנו ממש בסכנת חיים.
אנו בהליכים משפטיים מייגעים, מנסים לגייס תרומות והלוואות בסכומי עתק. המשפחה החב"דית של פנחס פועלת מעל ומעבר ומצליחה לגייס עבורנו תרומות.
עם כל זה, בתוכי כאב חד ועצום על ארבעת הילדים הקטנטנים שמחכים לי בארץ ישראל – הקטן שבהם עוד לא בן שנתיים. אני מתגעגעת גם לילדים הגדולים יותר שהורחקו ממני ואין לי קשר איתם.
בינתיים החקירות קשות ומתישות. החוקר מנסה להפחיד אותנו ומספר כאילו כבדרך אגב, שכאן מתחתינו בקומה מינוס שלוש הוציאו להורג לפני ארבעים שנה. בליבי החלטה: 'ארור הוא, לא אתן לו את השמחה לאיד שהצליח להפחיד אותי!׳… לא אשכח את פניו המאפירות של המתורגמן שלנו, בחור תמים בשם מיכאל שישב מול החוקר ותירגם לנו כשהוא רועד מפחד ואומר: 'מה יהיה חנה? מה יהיה פנחס?'…
עורכי הדין מחזיקים בדעה אחת: הדבר החשוב ביותר הוא לדאוג שהתיק לא יגיע לבית המשפט, כי אז הסיפור יהיה הרבה יותר מורכב ומסובך.
פסח מתקרב והחוקר מלחיץ שנתקדם ונגיע לחתום על כתב האישום כי הוא רוצה כבר לשלוח את ה'תיק' לבית המשפט. אנו מנסים להתחמק באמתלאות שונות.
בוקר י"א ניסן.
יוסי אסמן, מנהל הפעילות, בן השליח בקייב הרב משה אסמן, מזמין אותנו להתוועדות יום הולדת הרבי על ספינה בנהר הדנייפר עם 'על האש' ו'פארבייסען' בשפע. אנחנו מגחכים לשמע ההזמנה המוזרה.
בקהילתנו היו אומרים שיום הולדת זה שייך לפרעה, לא לצדיקים… מה זה, גן ילדים?! עוד לא הכרנו את המבצע יום הולדת עליו הכריז הרבי מליובאוויטש.
הוא 'נדנד' לנו כמה פעמים, ואנו חשנו חוסר הנעימות מולו, שכן הוא תמך בנו רבות… החלטנו אפוא לצאת להתאוורר קצת. הגענו לחוף וראינו את האונייה מרחוק. בלבנו, למען האמת, קצת לעגו; 'נו, זה חב"ד'… – הרוב לבושים בבגדים צבעוניים, כל השאר נראים גויים ממש, 'על האש' ו'יום הולדת'… ובכלל, הראש והלב שלנו טרודים במצבינו האישי, בחקירות ובגיוס הכספים.
ההתוועדות לקראת סופה, יוסי אסמן ביקש מכל אחד לקבל 'החלטה טובה' ואני מרגישה כמו בגן… גם לפנחס זה נשמע מוזר. ואז ניגש אלינו יוסי אסמן ודיבר מהלב ישר ללב: "פנחס וחנה, אתם במצב לא פשוט וזקוקים לישועה. דעו לכם, שמה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול המלאך מיכאל לא יכול לפעול! אני מבקש שתקחו על עצמכם החלטה טובה".
"אוקי, אני אתחיל ללמוד תניא", קיבלתי על עצמי למרות שלא היה לי מושג מה זה אומר… ופנחס הצטרף להחלטתי.
חירות הנשמה
ליל התקדש החג, חג החירות.
אנחנו שוהים בחדר קטן במלון, בקומה ה–17 ומוזמנים למשפחת רוטמן לליל הסדר. הדלקתי נרות ואנחנו מתכוננים לצאת.
פתאום דפיקות חזקות בדלת. מולי ניצב דימיטרי החוקר שלנו, מאחוריו התובע האוקראיני וברנשים נוספים עם מצלמות שמבזיקות מול עיניי הנדהמות. דימיטרי בחיוך ניצחון מרושע מגיש לנו ערמת דפים: "לא באתם אליי, אה? אז אני באתי אליכם!" אנחנו מבינים כי מצבנו בכי רע, התיק שלנו הולך לבית המשפט והמצב מסתבך… אנו מסרבים לחתום כי החג כבר נכנס, אך דימיטרי לא מוותר ומורה לבחורים לתעד במצלמה שאיננו חותמים.
כך יצאנו לחגוג את ליל חג החירות, כשבמסדרון יושבים כל ה'חברה' וצוות המלון נסער. מתברר שיש כאן זוג עבריינים! אנחנו עוברים ביניהם ויוצאים לעבר בית חב״ד של משפחת רוטמן. האמת שאינני זוכרת כלום מליל הסדר הזה. רק שמיד שהגענו אליהם ביקשנו ספר לחיזוק, והרב רוטמן נתן לנו את ההגדה של הרבי. לכל אורך הסדר קראנו בשקיקה את דברי הרבי על ההגדה. היה זה ספר החסידות הראשון שזכינו ללמוד.

קיבלתי החלטה טובה ובחול המועד פסח התחלתי ללמוד את שער התניא וההקדמה עם ביאור של הרב יצחק ערד, שם אדמו"ר הזקן כותב על הדרך הארוכה והקצרה. פתאום הרגשתי כמו 'פלאש'; מישהו פשוט מבין אותי! הרי אני, בעצם כל חיי הולכת בדרך שהיא קצרה וארוכה. דרך מייגעת ללא תכלית. למשל, בשולחן שבת אומרים 'ווארט' את מרגישה 'וואו' נפתח לך הלב אבל זה כמו ברק, בא ונעלם… או לדוגמה כשאני מתפללת בכותל המערבי, הלב נדלק, מתעורר… ואז – אחרי זמן קצר האור נכבה. את תוהה היכן הוא נעלם? הרגש לא נתפס. זה בעצם כמו אקמול לנפש. אבל את מסתובבת כאן בעולם ורוצה רפואה שלימה! לא רוצה דרכים קצרות! לא רוצה 'אקמולים'… והנה יש כאן הבטחה של אדמו"ר הזקן, דרך ארוכה וקצרה! את תוכלי להגיע לעיר, המח מגיע אל הלב והלב יגיע לאיזון, למצב יציב. והחלטתי אני הולכת על זה! לא אכפת לי כמה ארוכה תהיה הדרך…
משיעור לשיעור נשאבתי ללימוד, התחלתי להקשיב למרצים נוספים, פתחתי ספרים וגיליתי את המעיין מים זכים. ישבתי ובלעתי בצמא שיעורים, מילאתי מחברות בסיכומים והנפש כמהה לעוד ועוד…
עבורי, אותם שישה עשר חודשי 'תקיעות' באוקראינה היו 'שנת שבתון' לנשמה, שנה שבה מכורח הנסיבות יכולתי לשבת וללמוד לעומק תניא וחסידות. עולם שלם נחשף בפניי שלא הכרתי קודם.
בחודש סיון זכינו להגיע ל"האדיטש" ולהיות שם בשליחות שמונה חודשים – להיות אחראים על הכשרות ולקבל את האורחים.

פדה בשלום נפשי
בחסדי השם, לאחר חודשי חקירה ארוכים בארץ ישראל, עלו על אלו שהטמינו לנו את החומרים האסורים במזוודות, וזכינו לקבל את דרכונינו חזרה ולשוב ארצה. זה קרה בדיוק ביום שישי, י"א ניסן תשע"ז – בדיוק שנה מאז ההחלטה הטובה שקיבלתי בהתוועדות יום ההולדת של הרבי – ללמוד את ספר התניא – מודיעים לנו: "אתם משוחררים"!
מזרזים אותנו לצאת, התובע מתקשר ולוחץ "אם אתם לא באים אליי, אני שולח מונית לקחת אתכם". ממש כמו שמצריים לחצו על בני ישראל שיצאו לחירות…
חגגנו שבת אחרונה באוקראינה בקהילת ז'יטומיר, וביום ראשון י"ג בניסן, חזרנו לארץ הקודש.

מחג"ת לחב"ד
משם הדרך הייתה ארוכה וקצרה להתקרבות שלנו לחב"ד ולרבי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגענו לכפר חב"ד, ותמהתי למראה השלטים, הסיסמאות, תמונות הרבי, המדבקות, המכוניות המקושטות. חשבתי שיש בחירות… כל ה'אקשן' הזה קורה אצלנו רק לפני בחירות. חב"ד זה מקום שחיים בפשטות שעוד שנייה גאולה! חיים את זה עם כל ה'שטורעם'.
מה הדבר שהביא אותנו לחב"ד? קשה לשים את האצבע על רגע מסוים… ה'אסימונים' נפלו לנו לאט־לאט. למשל כשהתארחנו אצל משפחת וילהלם בז'יטומיר, אני זוכרת שהיינו בסוג של הלם: ראיתי את המשפחה, משפחה ירושלמית עם בנות צנועות וחסודות ואמרתי: "וואו, מישהו קטף אותן מ'מאה שערים'. מה הן עושות כאן בז'יטומיר?! משפחה חסידית שורשית שחיה בתוך מדבר רוחני.
ראיתי את הפעילות המדהימה שהם עושים. נשים מגיעות בצורה לא מתאימה לבית חב"ד בחג, ולידן בנות הרב עם כל הטוהר שלהן מכוונות אותן איפה פותחים בסידור. ה'מוח החרדי' שלי התקשה לקלוט את התמונה הזו: 'הן הרי עלולות להתקלקל!' והרבנית מסבירה לנו שכלי שפולט לא בולע… אם עסוקים בשליחות, יש ברכה מיוחדת מהרבי שהילדים לא יושפעו. ואני מבינה שיש משהו בחינוך החב"די שהוא הרבה יותר עמוק ומגן חזק על הנפש.
דבר נוסף שהפנמנו מתוך הקושי בו היינו – שיש בחב"ד אהבת ישראל מיוחדת. אחד השלוחים אמר לנו כשהשתחררנו: "האמת, לא ידעתי אם אתם מבריחי חומרים אסורים או לא". 'רגע, אבל אנחנו לא הרגשנו את זה, עזרת לנו כמו אח אל אח!' אמרנו, אך הוא הגיב בפשטות: "מה פירוש? ידעתי שיש יהודים בכלא שצריך לסייע להם!"
את קולטת שיש כאן איזה מנוע טורבו שמניע אהבת ישראל בעוצמה אדירה.

מתודעת לקוח לתודעת שליח
מה גיליתי בלימוד התניא? היו פרקים בתניא שלא למדתי… אלא בכיתי, זעקתי אותם. למשל, את פרק י"א באגרת הקודש – "להשכילך בינה" למדתי בציון אדמו"ר הזקן וזעקתי ממש שיסביר לי. זכרתי שלפני נישואיי הראשונים קיבלתי הדרכה להתפלל ביום החתונה כל הזמן על 'בני, חיי ומזוני' – זו תמצית התפילה. והנה, אני קוראת את פרק י"א באגרת הקודש שלא זו התכלית והדרך.
ואינני מבינה, מדוע לא? ויותר מכך, אני זוכרת שבכיתי שם: "ריבונו של עולם, מה אני מבקשת ממך? לזכות לראות את הילדים שלי שלא ראיתי כבר שנה, תינוק בן שנתיים וילדה בת ארבע… מה הבעיה לבקש על בני, חיי ומזוני??" שאלתי בכזה כאב וחיפשתי את התשובה.
רק בסוף הקטע את מקבלת את הסוכריה… שתזכי בסוף גם לטוב נראה ונגלה.
אבל בקטע הזה, שהוא תמצית התניא בשבילי, אדמו"ר הזקן מסביר לעומק "תביני, שזה לא העיקר של החיים, את רוצה את זה – על הדרך, אבל יש משמעות עמוקה יותר לחיים!"
המסר של הפרק הזה הולך איתי הלאה כל הזמן, לבקש – כן! אבל להבין שתכלית החיים היא לא מה שיצא לי ומה שיהיה לי – אפילו דברים רוחניים! אלא רצון ה' והשליחות שהוא רוצה ממני.
המיוחד בתניא הוא, שכל יום התניא היומי מכוון בדיוק למה שאני צריכה באותו יום. כי תניא זו נקודת האלוקות של החיים. כשאת מתחברת למטען הזה הוא ממלא את החיים באור.
אי אפשר לכמת את האלוקות הזו לנקודה אחת. בלתי אפשרי, השינוי הוא בכל רובד בחיים. אולי אבחר עניין אחד שמשמעותי עבורי – הגישה לחיים. אם עד אז הגישה הטבעית שלי הייתה: אני 'לקוחה' של החיים, של הבורא, כלומר קמה בבוקר ומיד עולה לי המחשבה – יש לי כוח לקום היום? אין לי כוח? שווה לקום כי… אין ברירה, כי יש לי ילדים, עבודה, מחויבויות וכו'…
כיום, דווקא כשהחיים הפכו להיות עבורי מורכבים עוד יותר, התהפכה המחשבה במאה שמונים מעלות. אמנם אני חיה עם חור ענק בלב של געגועים ודאגה לילדים שלי, אך לאחר המחשבה הראשונה הטבעית הזו שעולה, אני בוחרת לעבור לתדר החיים החדש, שהוא – 'מה השליחות שלי הבוקר?! מי צריך אותי היום?! מה ה' רוצה ממני'. זה שינוי כל כך משמעותי, וכשזה כך, אין זמן למחשבות עצובות…
יש לי שאלות שונות לגמרי בראש, כמו: מה הלאה בשליחות?! איך אוכל לקחת את הניסיון שלי כעזרה לאחרים?! מה הצעדים הבאים שלי?! השליחות ממלאת את היום ואת הנפש. כך עברתי מתודעת 'לקוח' ל'תודעת שליח'. לכל מה שקורה לי בחיים יש משמעות הרבה יותר גדולה; אני חלק מפאזל ענק של תכלית כל העולמות וזוכה לתרום לגאולה את החלק שלי.
שלוש דקות תניא
התחלתי לעשות שיעור תניא לנשים בשכונת 'רמות' בירושלים במשך כארבע שנים לזכות ילדיי. אמנם בתחילה חשבתי: 'מי אני שאפתח שיעור תניא?' ואז ראיתי מכתב של הרבי שמדבר על זה שאם אתה יודע א', תלמד א'! אמרתי: "א' אני יודעת, אני חייבת להעביר הלאה!"
תמיד אהבתי לקום בבוקר ולהתעדכן מה קורה בעולם. והנה כשהיינו בהאדיטש, בסוף העולם, ואין עיתון יומי. אין עדכונים שוטפים… יום אחד ראיתי עיתון על השולחן, פותחת ומגלה שזה…"דבר מלכות". אבל זה היה ה'עיתון' היחיד בחדר האוכל, ומאז הייתי יושבת שם בארוחות וקוראת מאמרים של הרבי.
כשהתחלתי ללמוד תניא הרגשתי שאני מגלה עולמות, חדשות מסעירות! לא רק מהעולם הזה… אלא 'חדשות' מעולמות עליונים, של עומק הנשמה. תוך כדי לימוד הייתי מתקשרת לחברות בארץ ישראל ומספרת להן את ה'חדשות', מתחילה לעדכן אותן במידע המסעיר שהולך ונגלה לפניי. הייתי המומה שבמשך 40 שנה הסתובבתי בעולם ולא הבנתי באמת מה אני עושה פה? מה ה' רוצה ממני, מה תכלית הכל…
כשחזרתי ארצה והתחלנו את השיעור פתחתי קבוצה שבה היינו 40 נשים אליהן שלחתי את התניא היומי. לפני שנתיים התחלתי לערוך זאת בתוכנית מסודרת יותר וקראתי לה '3 דקות תניא'. בכל יום אני שולחת את התניא היומי בקטע ערוך ומסוגנן עם אימוג'ים חמודים וכן בהקלטה.
שעתיים וחצי של עריכה דרושות לי כדי לזקק את אותן שלוש דקות.
ב"ה, היום אנחנו 4000 נשים בקבוצות 'וואטאפ', יש גם באנגלית, וכן פתחתי קו טלפון שמספרו 077–430–9956
יש בי רצון עז ובוער להפיץ את לימוד התניא גם במגזר החרדי, לנשים כמוני שגדלו בקהילות שומרות תורה ומצוות אך לא זכו להכיר את האור הנפלא הזה. להפתעתי, הצטרפו לתוכנית גם מאות נשים שאינן שומרות תורה ומצוות לעת עתה.
ההפתעה הגדולה שלי שהצטרפו ובהתלהבות רבה הרבה נשים חב"דיות ששולחות לי משובים נלהבים. השבוע סיפרה לי אחת הנשים שהיא טסה בקרוב לרבי ורוצה לספר לו שבפעם ראשונה בחייה סיימה ללמוד ברצינות את ספר התניא, וזה בזכות ה–3 דקות תניא. חסידת חב"ד נוספת כתבה לי: "40 שנה אני מנסה ללמוד תניא ולראשונה אני מרגישה שאני מבינה".
אני כל הזמן מקבלת תגובות מנשים וזה מחזק אותי להמשיך, להתמיד ולהרחיב את ההפצה.
לשנה החסידית החדשה אני רוצה להרחיב את ההפצה דרך הטלפון וכן לפתוח את התוכנית באימייל כדי לאפשר לנשים מהמגזר החרדי דרך נגישה ללימוד.

התפרים נתפרים מחדש
כיום, בעלי ואני, ב"ה עסוקים בשליחות גדולה – לעזור ולייעץ לזוגות מאותגרים בשלום בית, גם במקרים מורכבים ביותר. יש לנו צוות של אנשי מקצוע ומומחים שעובדים איתנו. אין סיפוק גדול מלראות זוגות שמתקדמים וחוזרים לחיות בטוב ובאושר.
זכיתי, ב"ה, תוך כדי העיסוק בשליחות לראות ישועות גם בעניין הילדים.
ב"ה, בני הבכור חזר להיות בקשר לפני כשנתיים – הוא ומשפחתו היקרה. ילדיי הקטנים, ב"ה, גם הם שוהים אצלי הרבה (אמנם לא מספיק) ושתי בנות, תודה לה', החלו לרקום מחדש את הקשר, והחוטים מתחברים לאט־לאט, עם הרבה סבלנות. זכיתי לראות את הטוב הנראה והנגלה בהרבה תחומים בחיי ואני בטוחה שכך יהיה גם בעניין הילדים, כולם. אני בטוחה שעוד אזכה לראות בעיניי איך הכל מתהפך לטוב ולמתוק.

את סיפור החיים שלנו הבורא בחר עבורנו. כל אחת עוברת מסע חיים, אך לנו יש את הכוח לבחור איך להסתכל על המציאות ולחיות בתוכה גאולה.
כאמא, התרגשות עזה אחזה בי כשבני הקטן התחיל לקרוא לי 'אמא' אחרי מספר שנים שחוויתי 'ניכור הורי', שנים בהן לא זכיתי לשמוע את המילה הזו יוצאת מפיו. כשאני בוחרת וחיה את המהות שלי, אני חיה גאולה. אמנם במשך כמה שנים לא זכיתי לבשל לילדיי ולדאוג לצרכיהם, אך לא ויתרתי על המהות: המשכתי להיות אימא! לשלוח אליהם חבילות, ד"שים ומכתבי אהבה, וגם לפתוח את הלב ולארח בביתנו עוד בנות רבות. ביתנו הוא בית פתוח, ועובדה זו גם מסייעת לנו לשמור על אנרגיות טובות ואווירת נתינה ושמחה.
כשאת חיה את המהות שלך, זה מביא ומושך את הישועה, וכך תוך כדי שאנו זוכים לחתן מישהי שהיא בת־בית אצלינו – הבת שלי חוזרת לקשר ועוד בת… והמשך עוד יבוא אני בטוחה!

מי שמעוניינת להתחבר לשלוש דקות תניא שתשלח הודעה למספר: 054-9156200

באדיבות: מגזין עטרת חיה