בהתוועדות שהתקיימה בחג הפורים תשט"ו, דיבר הרבי באריכות על המעלה של עבודת ה' מתוך הרחבה גשמית כפשוטה, שפע בגשמיות הוא כלי להרחבה ברוחניות.

אומנם מוסבר בחסידות, שמותרות עלולות לבלבל את האדם מעבודתו, וזו עבודה בכלל לא קלה, אבל שומה על חסיד פיקח שימצא את הדרך להשתמש בכל השפע הגשמי שמושפע עליו לטובת ענייניו הרוחניים ולא להיפך.

הצמח צדק מביא משל למותרות המבלבלות, מבגד שלא במידת האדם: כשאדם לובש בגד שהוא גדול עליו, לא נוח לו עם זה והוא עלול להסתבך ואפילו ליפול.

כך גם כל ענייני הגשמיות כשהם במידה גדולה מידי, הם עלולים להיות דבר לא רצוי, מבלבל ומפריע, וכפי שרואים, למרבה הצער, שעשירות היא ניסיון קשה וגדול, שלא כל אחד יכול לעמוד בו.

ואז הוסיף הרבי בבת שחוק – אבל אף–על–פי–כן הלוואי שיהיו כולם גבירים ויצטרכו להתייגע ביגיעה עצומה יגיעת נפש ויגיעת גוף, גם אם יצטרכו להקדיש לזה זמן לא מועט.

לפתע, פנה הרבי לקהל הנוכחים, בהצעה יוצאת דופן שלא לומר מרעישה: באמריקה – אמר הרבי – נהוג שכל דבר מעמידים להצבעה, ובכן: "אלו שמסכימים לקבל על עצמם שהקדוש–ברוך–הוא ייתן להם עשירות בהפלגה, ולא אכפת להם שיצטרכו להתייגע במלחמה עם היצר–הרע שלא יכשיל אותם – יגביהו את ידם הימנית בלבב שלם".

קשה להאמין, אבל, רק בודדים הגביהו את ידם לקבלת הברכה, ועל פניו של הרבי ניכרה אכזבה רבה.

הרבי אמר: באים אליי ומתאוננים שקשה וחסר, והנה יש הזדמנות וגדולה ומחמיצים אותה – "פראוועט מען חב"ד'סקע שטותים"…

כשזה בא לענייני מסחר, ואדם מזהה הזדמנות עסקית, הוא מכניס את עצמו לספק, בתקווה שההשקעה תצליח ותניב פירות, והנה עכשיו, נמצאים ב'עת רצון' במעמד של יותר ממניין אנשים, וישנה הזדמנות נדירה לפעול  שפע גדול בגשמיות, ומה בסך–הכל צריך לעשות, לחטוף את ההזדמנות ולהצביע בעד, אלא שאין זה לכבודו הוא הרי בעל מוחין, ומה לו ולעניינים כאלה…  ומה עוד יכולני לעשות… חתם הרבי, בכאב, את ההזדמנות שהוחמצה.

(מיותר לציין שאותם בודדים שהרימו את ידיהם זכו לעשירות מופלגה).

אני מרשה לעצמי להניח שאם הצעה כזאת הייתה עולה בהתוועדות בשנות הנו"נים ואפילו בשנות המ"מים, ככל הנראה ידיים רבות היו מתרוממות.

אז מה השתנה?

כשהרבי קיבל עליו את הנשיאות, הוא 'הבטיח' שההנהגה שלו תהיה בחסד ורחמים.

הנהגה זו, הכלולה מחסד ורחמים באה לידי ביטוי בכל מיני מישורים, ואין כאן המקום להרחיב, אבל ניגע בנקודה אחת הקשורה לענייננו.

כשמתבוננים לאחור, ניתן לומר בוודאות, שעם תחילת נשיאותו של הרבי התחיל עידן חדש בתולדות עם ישראל.

אם עד י' שבט תש"י, לאורך כמעט כל שנות הגלות הקשות, רוב היהודים בארץ ישראל ובעולם חיו חיי דחק ולחץ מעונים ומדוכאים, דווים וסחופים.

הרי שמי' שבט תש"י ואילך, מתחיל עידן חדש, שבא לידי ביטוי בחיי רווחה וחופש, שהלכו והתפשטו ברוב מדינות העולם, מי פחות ומי יותר.

פתאום, אחרי אלפיים שנות גלות, יהודים יכולים, סוף סוף, לחיות חיים יהודיים תוססים ועשירים בגשמיות ורוחניות, בלי רדיפות והשמדות, ובלי הצקות מצד השלטונות.

וככל שחולפות להן השנים ומתקרבים עוד ועוד לזמן הגאולה, השפע הגשמי, כמו גם הרוחני הולך ומתרבה, הולך ומתעצם.

בשנות הנשיאות הראשונות, עוד היה קשה לאנשים להשתחרר מהתפיסה הגלותית הרווחת, ששפע גשמי סותר ומפריע לרוחניות, עד כדי כך שאנשים פשוט התביישו ופחדו מעשירות גשמית, וגם אחרי שהרבי דיבר על רווחה גשמית ככלי לרוחניות, ורצה מאוד להשפיע אותה, עדיין היססו ולא ממש הפנימו את השינוי המתחולל.

והרבי בעקביות ובסבלנות אין קץ, התוועדות אחר התוועדות, משנה לחסידים את דפוסי החשיבה ונוטע בהם רעיונות רעננים ולא פעם מהפכניים.

הפור המקשר

מובא בתיקוני זוהר ומוסבר במאמרי חסידות שיום כיפורים הוא כ–פורים.

לכאורה לא מובן איזה דמיון יש כאן, אדרבא מדובר כאן על שני ימים מנוגדים בתכלית.

ביום כיפור אנו נדמים כמלאכים, מתנתקים מהעולם, לא מתעסקים בצרכי הגוף, צמים ומתפללים; יושבים כל היום בבית הכנסת, ומתחברים לקב"ה באמצעות חמשת העינויים שמקיפים את האדם מכף רגל (נעילת הסנדל) עד ראש (אכילה ושתייה).

מאידך בפורים, מצוות היום במשתה ושמחה ו"השתייה כדת אין אונס", השפע הגשמי מתפשט גם לזולת, ובא לידי ביטוי במשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, שמחה וריקודים והכול באופן של "עד דלא ידע", מתחברים לקב"ה בדרגה הכי גבוהה, אבל עם הגשמיות במיטבה.

אם תרצו, יש כאן שני קצוות של הגישה היהודית לעבודת ה', כמו גם ביטוי לשתי תקופות בחיי עם ישראל, גלות מול גאולה.

הגישה הראשונה (כ–פורים) בוחרת בהתבדלות, בהתכנסות אל תוך בית הכנסת והקהילה המגוננת, תוך מיעוט העסק בעניינים גשמיים, עד לכדי הסתפקות במועט על גבול הסגפנות – במילים אחרות 'מתנגדים'.

גישה שנייה (פורים) בוחרת לחיות חיים יהודיים מלאים ושופעים בתוך העולם, כשאת כל השפע הגשמי רותמים לטובת חיי קדושה וטהרה בהרחבה. נו, לא קשה לזהות – אלו החסידים.

אומר התיקוני זוהר יום הכפורים הוא רק כ–פורים, דומה לפורים בכ' הדמיון…

אז בואו נבין טיפה יותר לעומק את המשמעות הפנימית של פורים.

הנקודה המשותפת לשני הימים הנעלים הללו, היא הפור, הגורל, מה שלמעלה מהשכל, היציאה מההגבלות והמניעות של גדרי העולם, מסירות נפש על תורה ומצוות, כך ולא אחרת, בלי סיבה למה ומדוע, בלי חשבון, חיבור לקדוש–ברוך–הוא מהמקום הכי עמוק בנפש.

ההתקשרות לבורא יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: באופן של עינוי והתנתקות מהגוף, עד שנדמים כמלאכים, או באופן נעלה יותר שביחד עם הגוף ועם ענייני העולם מתעלים למצב של עד דלא ידע.

וזה החידוש וגם המעלה של פורים ביחס ליום כיפורים – מה שפועלים ביום–הכיפורים באמצעות עינויים פועלים בפורים על ידי משתה ושמחה.

ביום הכיפורים משאירים את העניינים הגשמיים למוצאי כיפור, ובפורים דווקא על ידי אכילה ושתייה גשמיים מגיעים ל"עד דלא ידע".

אומר הרבי מה"מ, עניינו של פורים הוא מסירת נפש. משך למעלה משנה, מעת תחילת הגזירה ועד לביטולה, עמד העם היהודי במדרגה של מסירות נפש תמידית; לא יום ולא יומיים ולא רק בזמני חג ומועד, אלא מידי יום ביומו עמדו כל ישראל, מנער ועד זקן, בהתעוררות, בתנועה של מסירות נפש, ולא עלתה בהם מחשבת חוץ – הם ידעו והרגישו שעליהם לחיות חיים יהודים, מבלי להתפעל או להתחשב בכל המפריע ומעכב; היה בהם להט, ונחישות בלתי מתפשרת, למסור את הנפש,  אפילו על 'קוצו של יוד' – אם צריך.

פורים קשור עם מידת הנצח, מידת הנצח היא החלטה בלבד, שכך צריך לנהוג ולא אחרת, אין בה הגיון וטעם או תענוג, לא חיות או חמימות, רק עקשנות, דבקות במטרה, כך ולא אחרת.

מפורים אנחנו לוקחים מסירות נפש לכל השנה ובכל מצב. גם בעידן החדש, כשברוך ה' אנו חיים חיי חופש ורווחה, ולא נדרש מיהודי למות על קיום התורה ומצוותיה.

אומר אדמו"ר הזקן בתניא שמסירות נפש היא יסוד בחיי היהודי תמיד! בכל זמן ובכל מצב, בלי מסירות נפש אין קיום ללימוד התורה וקיום המצוות, שכן היצר–הרע תמיד אורב לאדם מעבר לפינה ומחפש את הסדק, ולו גם הקטן ביותר, שדרכו יוכל לחדור ולהסיט אותו מדרך הישר.

לכן, צריך מסירות נפש על תורה ומצוות גם כשחיים חי חיי נוחות ורווחה, ואין סכנת חיים מרחפת מעל הראש; כשיש פרנסה בשפע ואפשר לקבוע עיתים לתורה, ולקיים את המצוות בהידור, גם במצב כזה צריך לעורר את הנקודה הפנימית בנפש עד לכדי נכונות להשקיע את כל כוחות הנפש בעבודת ה'.

אומר הרבי מה"מ: מסירות נפש זה לא לקפוץ מהגג, אלא למסור את הרצון וכל ענייניו לה'. כאשר אדם מוותר על רצונו לטובת הרצון העליון. יתכן לפעמים שאדם ימסור את נפשו, וחברו שעומד לידו, כלל לא יבחין בכך, ורק ה' ידע על המאבק הפנימי שיתחולל בקרבו ועד כמה קשה לו לפעול על עצמו עניין מסוים.

מסירות נפש זה לעורר את הניצוץ הפנימי, את ה'פינטעלע איד', לא רק בשעת הנעילה ביום הכיפורים, אלא גם בסתם יום של חול, כשאדם עסוק וטרוד במסחר, ויש אלף עניינים שמבלבלים אותו, אבל ברור לו שכשזה מגיע לשאלה בדבר הלכה, ואפילו למנהג, או דקדוק קל של דברי סופרים, אז הוא הולך עם זה עד הסוף, בלי קולות ובלי היתרים, כי כך ה' רוצה.

אמנם בימי מרדכי ואסתר מסירות הנפש הייתה כפשוטה, אבל דווקא בימינו, כשחיים במצב של רווחה, יש מעלה למסירות נפש. על דרך המעלה של פורים על יום–הכיפורים, שכן במובן מסוים, הרבה יותר קשה לחיות חיים של מסירות נפש כשחיים חיי שפע ונוחות, מאשר לבא למסירות נפש מתוך מצב של עוני ועינוי.

בימים ההם היה צורך בהסרת טבעת (= של אחשוורוש, שהיוותה ומסמלת גזירות קשות) כדי לעורר ביהודים מסירות נפש, כפי שהגמרא אומרת: "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות, שנתנבאו להן לישראל, שכולם לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב".

ואילו בזמן הזה יכולים וצריכים לעורר את המסירות נפש מתוך הרחבה, מתוך חיי מנוחה, כשהקדוש–ברוך–הוא נותן לאדם את כל צרכיו בשפע – בני, חיי ומזוני ובכולם רוויחי, ובכל זאת אדם מתקשר לקב"ה – ולא רק כשהוא בבית הכנסת אלא גם שהוא ברחוב, וכשיש לו עסק עם ענייני העולם.

במכתב בקשר לי"ב תמוז כותב הרבי מה"מ:

"…מסירות נפש (רצונו וכל ענייניו) מתוך הרחבה אמיתית, שהרי גם במצב שמתקיימת במילואה ההבטחה, פחדכם ומוראכם ייתן ה' וגו' צריך להיות קבוע בליבו תמיד ממש עניין מסירת נפשו לה' לעמוד חזק נגד כל מונע ומעכב אויב ומתנקם – הן מחוץ והן מבית.

ולהיות בטוח אשר סוף סוף יבטלו כל המניעות ועיכובים ותצליחנה הפעולות הלוך והוסיף הלוך ואור" (אגרות קודש, אגרת ט'תקיד, חלק כ"ה עמוד קעב).

להתבדל או לקדש?

תרשו לי להוריד זאת לאקטואליה בת ימינו, אך לפני כן הקדמה קצרה.

בשיחת פורים תשכ"ג, שגם בה הרבי עסק בהרחבה בסוגיית פורים כפורים, אמר הרבי:

"ישנם רבים שעומדים בהתפעלות גדולה מהתגליות שנתחדשו בחכמות חיצוניות בשנים האחרונות, ובכן האמת היא שאין כל חדש תחת השמש, שמפורש הדבר בזוהר (שנכתב לפני מאות שנים)… 'בשנת שש מאות לחיי נח נבקעו כל מעיינות תהום רבה… בשית מאה שנין לשתיתא יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא וכו" היינו שהחל משנת שש מאות לאלף השישי תתרבה החכמה בעולם, והמדובר הוא לאו דווקא בנוגע לחכמת התורה ואלוקות, אלא בנוגע לחכמה סתם.

…כלומר שלא כדעת הטועים שחכמות חיצוניות מביאים ראיה על היפך הקדושה, אלא אדרבא, ככל שיודעים אותם לאמיתותם, הולך ונתווסף הכרח העניין דאחד בארץ, היינו שהעולם כולו חדור בעניין של אחדות…

ומזה באים לידי הכרה במה צריכה להיות המלחמה בדורנו – דור שנתנו לו אפשרויות כאלו שלא היו מעולם…"

אנו חיים בתקופה בה החידושים הטכנולוגים, מציפים את העולם בסער גדול ומחוללים תמורות ומהפכות גדולות.

אין ספק שלא מעט סכנות ופרצות טמונות בהן, וברור שמה שאסור אסור ואין על–כך שאלה, אבל כל התחום ששייך לקליפת נוגה, שיש בו טוב ולא רק רע, צריך לגשת אליו בתבונה חסידית.

גם כאן הגישה יכולה להיות בשתי האופנים, הראשונה בוחרת לברוח, להתבדל להסתגר, ולא לבוא במגע כלל עם התגלית החדשה. והשנייה בוחרת לקחת את הטוב שבחידוש ואותו לרתום לצד הקדושה.

זו הדרך שהרבי מה"מ התווה לנו, לאורך כל השנים ובמיוחד בתשנ"ב במעמד ה'סאטלייט' (=הלוויין) המפורסם.

זכיתי להיות נוכחת ב–770 באותו מעמד מרגש ומיוחד וזכור לי גם ה'שטורעם' הגדול לפני ואחרי האירוע, המשאבים העצומים והאנרגיות הרבות שהושקעו, הלוגיסטיקה המורכבת שנדרשה, ומעל הכול ההתרגשות הגדולה והתחושה שהייתה באוויר על פריצת הדרך שכמו סימנה עידן חדש.

הרבי דיבר אז בהרחבה, איך שכל החידושים הללו נועדו לשרת את הקדושה. מהסאטלייט (הלויין) לומדים שניתן לאחד יהודים בכל קצות העולם, ולחבר ביניהם עד לעניינים שבמעשה.

"כל התגליות המדעיות שנתחדשו ומתגלים בשנים האחרונות, תכליתם ומטרתם להוסיף בכבודו של הקדוש ברוך הוא, על ידי זה שמנצלים אותם לענייני קדושה ותורה ומצוותיה".

והנה היום, יכול/ה כל אחד ואחת להתחבר בו זמנית לכמה אנשים ברחבי העולם, בלי מאמץ, בלי הוצאה כספית, ובלי לוגיסטיקה מורכבת.

ניקח לדוגמא את ה'ווטסאפ' – אפלקצית המסרונים שמשגעת את העולם; נכון שיש כאלה, בעיקר בני נוער, שעושים בה שימוש קלוקל, ומשתמשים בה להפצת תכנים ירודים ולשון הרע, ונכון שיש כאלה שמתמכרים וחייהם אינם חיים.

אבל גם אלכוהול יכול להיות ממכר, וכל בר דעת יודע שחלק גדול מבעיות האלימות והרוע בעולם קשורות בנוזל המסוכן הזה, ובכל זאת חסיד בלי משקה 'מאן דכר שמי', למה? כי המשקה יכול להביא את החסיד למקום שככל הנראה היה הרבה יותר קשה להגיע אליו בלעדיו.

זה לא אומר שהגישה למשקה צריכה להיות חופשית ולא מבוקרת, ידועות ומפורסמות ההגבלות שקבע הרבי, במיוחד בנוגע לצעירים ובני נוער, שעדיין לא גיבשו את אישיותם החסידית וצריכים זהירות גדולה.

אם בעבר הלא רחוק, שליחה שעברה לגור ב'חור' נידח בעולם, נגזר עליה בדידות קשה וריחוק ממשפחה וחברים, הרי שהיום באמצעות ה'ווטסאפ' למשל, ושאר אמצעי טכנולוגיה חדשנים, קשה להגיד על מקום בעולם שהוא 'חור', העולם באמת הפך להיות כפר גלובאלי קטן.

שליחה שנמצאת בקמבודיה, למשל, יכולה לנהל שיחה בו זמנית, עם עוד עשרות חברות או בני משפחה הפזורים על כל פני הגלובוס, להחליף רשמים ולחלוק תובנות, כשהתגובה בקצה השני של הגלובוס היא 'אונליין', מלווה בצילומים חמים מהשטח, שלא לדבר על האפשרות להפיץ בין המקורבים, 'ווארט'ים חסידיים קטעי ווידאו של הרבי מלך המשיח ועוד.

אפשר להחרים, לברוח ולהסתגר, אבל, החכמה היא לקחת את הכלים החדשניים הללו ואותם לרתום לקדושה. כמובן שזה צריך להעשות בהתאם להנחיות רבני חב"ד על סינון ובקרת אמצעים אלו.

בהיום יום של כט אדר א' כותב הרבי: שבאמירת לחיים יש שתי נוסחאות: ל'חיים טובים ולשלום' ו'לחיים ולברכה', כך או כך,  הטעם לברכה בעת שתיית יין היא, היות ובשתיית היין הראשונה היו תוצאות לא טובות."ויחל נח"… ו"עץ הדעת גפן היה"… לכן מברכים שיין זה יהיה לחיים טובים, אז בואו נקווה שתהיה בנו התבונה ונדע להשתמש בכל השפע הגשמי, שמושפע עלינו, לחיים ולברכה.

לחיים, לחיים ולברכה!…