הסיפור האמיתי והמרגש שלפנינו, התרחש בערב חג הסוכות, י"ד תשרי.

זה עתה הסתיימה נסיעתנו, נסיעה ארוכה מהמרכז לצפון הארץ. הכבישים היו עמוסים בכלי רכב רבים, נעים בשיירות ארוכות עם יהודים שנוסעים לחופשה.

זכרנו היטב את נסיעתנו הקודמת בערב חג. הדרך היתה פקוקה מאד ואך בדרך נס הצלחנו להגיע לפני כניסת החג. לכן הפעם הקדמנו לצאת לדרך, באוטובוס ישיר שיצא בשעת צהרים מוקדמת לנוף הגליל.

לא שיערנו איזו הפתעה מרגשת, מכין לנו הקדוש ברוך הוא בהמשך הנסיעה…

תיאמנו מראש עם קרובי משפחתנו נקודת מפגש, שאליה יבואו ברכב לאסוף אותנו לביתם. ב"ה ירדנו מהאוטובוס בתחנה המיועדת. ראינו חייל צעיר במדי צבא, עומד וממתין לאוטובוס לנסיעה פנימית בעיר.

התפתחה עמו שיחה קצרצרה, שבמהלכה סיפר בהתרגשות, שניצל לאחרונה, ממש בניסי ניסים מהפיגוע בצומת בשומרון. " הייתי שם!!! אמר לנו.

רצינו מאד שיניח תפילין אך לא היו עמנו תפילין. הרי בפרוס חג הסוכות הערב, ובימי חול המועד, לא מניחים תפילין…

הצענו לו להצטרף אלינו לבית קרובינו כדי שיניח שם תפילין. אך הוא התחמק בעדינות מההצעה וחייך. הוא ענה – "אף פעם לא הנחתי תפילין" ! כששאלנו אותו לגילו ענה שהוא בן עשרים שנה.

אחד מבני משפחתנו התרגש מאד מנס ההצלה של החייל העומד מולנו, ומהמידע המטלטל שזה עתה התגלה במפתיע. החייל הוא בגדר קרקפתא, שמעולם לא זכה להניח תפילין !

הוא הרגיש צורך נפשי עמוק, לא לתת להזדמנות שנקרתה לפניו זה עתה, לחמוק מפניו. והחליט שהוא מאד רוצה לזכות את החייל היהודי העומד כעת מולו במצות הנחת תפילין, שתהא הפעם הראשונה בחייו.

הוא החזיק בשרוך ארוך שהשתלשל מהקיטבג הצבאי, שהיה תלוי על גבו של החייל. ואמר לו בחיוך : " "אנחנו עכשיו ביחד! אני לא עוזב אותך" !

בינתיים הגיע קרוב משפחתנו על מנת לקחתנו ברכב לביתו. הוא תהה מאד למראה הניגלה לפניו. קרוב משפחתו מחזיק בשרוך של הקיטבג הצבאי של החייל ולא מוכן לשחרר אותו לדרכו…

הוא הביע תמיהה לפשר העיניין והסברנו לו, שזה חייל שכעת פגשנו, שמעודו לא זכה להניח תפילין מיום הבר מצוה ועד עתה, מזה שבע שנים !!!

הוא שאל את החייל לכתובתו ונענה בשמו של רחוב, סמוך מאד לכתובת ביתו…

הוא הציע לחייל להצטרף אלינו לנסיעה כטרמפיסט, והבטיח לו שיקפיץ אותו עד לביתו. החייל הסכים ונכנס לרכב.

כשהגענו, חלף לאיטו מולנו בתיזמון מעורר השתאות, בהשגחה פרטית מרגשת, אחד מהחב"דניקים שגרים בנוף הגליל.

קרוב משפחתנו שאל אותו אם יש עמו תפילין. הוא ענה בחיוב וסיפר, שזה עתה הינו חוזר ממבצע תפילין…

על המידרכה. ממול לבית קרובינו, בצהרי ערב חג הסוכות, נשלפו התפילין והונחו לחייל בהסכמתו, זו הפעם הראשונה בחייו !

סוכריות לא היו עמנו לזרוק על ראשו כנהוג בבר מצוה. אך ההתרגשות העצומה שחשנו , שזכינו להניח תפילין לחייל שפגשנו "באקראי", מילאה את ליבנו בשמחה עצומה.

תודה להשם יתברך, שזיכה אותנו בזכות כל כך גדולה.

בדידי הווא עובדא.

טמה חורושוכין