למה בעצם הסכמתי לספר סיפור אישי כל כך? התשובה פשוטה: כי יש נביא בישראל, והוא שלימד אותנו שצריך לפרסם את הנס.

אובדן כואב בתאריך מיוחד
כ"ד בטבת תשע"ה.
אני שוכבת אי־שם באחד המסדרונות ב"שערי צדק", מחכה שיוציאו את המנותחת שהייתה לפניי מחדר הניתוח ויכניסו אותי לטיפול, אחרי שגיליתי בעיצומו של החודש השלישי כי ההריון נפסק (בעצם זה קרה חודש קודם לכן, פשוט לא ידעתי). קשה לתאר במילים את הרגשתי … חיכיתי במסדרון בערך חמש דקות שהיו כנצח. חשבתי לעצמי איך ביום המיוחד הזה, יומו של אדמו"ר הזקן, אני נמצאת כאן, ולא בהתוועדות? איך הוא נתן לזה לקרות ולמה?!
באותו רגע, כשאני לבד עם הקב"ה, אני מחליטה החלטה טובה, כי אני חשה שזה מה שאני צריכה לעשות עכשיו, וכואב לי כל כך בלב.
עובר עוד חודש ועוד חודש ועוד חודש, ובכל פעם יש לי תקווה שמתמוססת… החברות שלי אינן מפסיקות לדבר על הילדים שלהן, ולי יש כאב ענק בתוך הלב שאני עדיין לא שם.
ואז, בשלהי מרחשוון, אני מחליטה לקבוע תור למרפאה. אף על פי שלא חשבתי שאעשה את זה, אבל אני כבר בת שלושים ואחת, ומתאכזבת בכל פעם מחדש.

בטוחים בניצחון
ה' בטבת תשע"ו.
נסענו להתוועדות "דידן נצח" המרכזית בנס ציונה. בדרך עצרנו בכפר חב"ד לאכול, אמרתי לבעלי היקר, שמואל, שעכשיו נאמר "לחיים" ונגיד תודה לקב"ה על ההיריון באופן של "לכתחילה אריבער".
הרגשתי לא־טוב באותו ערב, אבל כבר כל־כך הרבה פעמים הרגשתי ככה וזה לא היה זה, שכבר לא ידעתי מה לחשוב…
העיקר להגיד תודה, ובעזרת ה' זה יהיה זה.

היתרון היחיד במרפאה אליה הלכתי הוא שאת יודעת בדיוק מתי כל דבר – גם מתי את צריכה לעשות בדיקת דם ולקוות לבשורות טובות. הבדיקה נקבעה ליום שני – ט"ז בטבת, כמעט שנה לאחר האירוע הקשה שעברתי.
במוצאי־שבת שלפני הבדיקה, בעלי ואני חזרנו משבת אצל ההורים והחלטנו שחייבים לכתוב לרבי; משום מה התווכחנו על מה נכתוב. אני אמרתי שאני רוצה לבקש ברכה להיריון, ושמואל רצה לדווח לרבי על כל מה שקורה בנוגע לפתיחת הישיבה – כאילו הרבי אינו יכול לשמוע על שני הדברים האלה יחד…
בסוף החלטנו לבקש ברכה להיריון. קיבלנו מכתב מחודש ניסן המדבר על כך שחייל יוצא למלחמה בתחושת שמחה שכן הוא בטוח שהמפקד שלו יוביל אותו לניצחון. המכתב הסתיים במילים אלו: "ויהי רצון שיקוים הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". שמחתי לקבל כזו ברכה, בעלי לעומת זאת הרגיש שהוא לא ממש קיבל תשובה.
צחקתי ואמרתי לו: "מה בדיוק אתה רוצה? שהרבי יכתוב לך 'מזל טוב, אשתך בהיריון'?!"
"כן", הוא ענה לי בשיא הפשטות.
"טוב, לי זה מספיק. אני חייבת ללכת לישון. כבר אחת בלילה!"
"אבל לא כתבתי לרבי על הישיבה!"
"אז תכתוב… אני הולכת!"
רגע לפני השינה, בעלי ניגש אלי כשהוא מחזיק "אגרות קודש": "תראי מה הרבי ענה לי".
אוטומטית אני מסתכלת על המכתב השני באותו עמוד: "במענה על מכתבו – בלי הוראת זמן הכתיבה – עם הבשורה הטובה".
אני מחייכת…
"איפה את קוראת?"
"כאן".
"לא, תסתכלי על המכתב הראשון".
"במענה על מכתבו מד' פנחס, הנה יהי־רצון מהשם־יתברך שימלא ימי הריונה של זוגתו תחי' ותהי' הלידה בשעה טובה ומוצלחת ובנקל זרעא־חייא־וקיימא, ויודיע בשורות־טובות בזה" (אגרות קודש, כרך ו, עמוד רח).
הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו: "אתה יודע מה זה אומר? נכון?". התרגשתי, בכיתי, ואז התחילו יומיים של ספקות, יומיים של "בטוח? ואם לא?"
ביום שני בבוקר אני עושה בדיקת דם. יושבת בתור ומשננת לעצמי שחייל יוצא לקרב בתחושת שמחה עצומה בידיעה שהמפקד שלו יוביל אותו לניצחון. בטוח. בוודאות!
עשר וחצי בבוקר. אני יושבת במשרד, נכנסת לאתר של "כללית" – ונתקלת בהודעה: "התקבלו תוצאות בדיקות מעבדה".
יוצאת החוצה… הלב שלי אינו יכול להכיל את זה…
זה זה.
בעלי כמובן אינו עונה לטלפון.
אני שולחת לו הודעה ש'אין כמו הרבי שלנו'…

התאריך המשוער – על הדולר
אני נתפסת למה שהרבי כתב "ימלא ימי הריונה" – אז הפעם זה יצליח. זה יהיה שלם ומלא בדיוק, כי הרבי תמיד מדייק. אז מתי יסתיימו תשעה חודשים מלאים? בראש חודש אלול.
בשנת תשע"ו, ראש חודש אלול חל ביום ראשון. ולי היה ברור שבשבת ל' באב תתחיל הלידה, ובשעה טובה ומוצלחת אלד בראש חודש אלול, זה יהיה בן, ונקרא לו שניאור זלמן (כי טבת ואלול אלו חודשי ההילולא ויום ההולדת של אדמו"ר הזקן).
ארבע שנים קודם לכן, שנתיים לפני שהתחתנתי, קניתי דולר של הרבי מהרבנית חיה רחל הנדל תחי'. היא בחרה בשבילי את הדולר שניתן בא' באלול, ואמרה שזהו תאריך מיוחד וחשוב בעבורה, התאריך בו הייתה היחידות שלהם עם הרבי מה"מ. היה לי אפוא דולר מראש חודש אלול, וידעתי שזה תאריך מיוחד גם בשבילי. רק עדיין לא ידעתי עד כמה.
שבת ל' במנחם–אב תשע"ו. כלום. אין שום סימנים מוקדמים. מה קורה כאן? הרי אני אמורה ללדת…
מוצאי־שבת – מתארגנים להבדלה ו…הנה זה מגיע.
נוסעים לבית הרפואה.
עשרים ואחת שעות של טרום–לידה (זה הגיוני שאחרי כל זה עוד אלד בב' באלול??).
יום ראשון, א' באלול, 17:03 אחר־הצוהריים, שעתיים לפני שקיעה… הוא נולד.
שניאור זלמן.
כשמו כן הוא – אור כפול ומכופל שירד לעולם.
עוד לפני שהספקתי לקלוט שאני אימא, בעלי כבר היה בחדרון שמאחורי הווילון ואמר שהוא חייב לתקוע עכשיו בשופר… הוא פגש במסדרון חב"דניק שהסכים להשאיל לו את השופר שלו לשתי דקות.
וכך, ברגעים הראשונים לחייו, הדבר הראשון בקדושה ששמע היה תקיעת השופר של ראש חודש אלול.
גם המיילדת הזילה דמעה…
ביום שהשתחררנו מבית הרפואה רציתי להצטלם איתו ועם הדולר, שיהיה לי זיכרון מתוק מהנס הפרטי שלי.
מאז, ברוך ה', זכיתי לעוד שלושה ניסים קטנים (גדולים), כן ירבו.

כל ילד הוא נס! נס עצום וזה לא משנה מתי, איך, למה וכמה.
אז לרגל כ"ד בטבת אני משחזרת את נס הגאולה הפרטית שלי ומתפללת שעוד היום נזכה לחזות בנס הגאולה הכללית של כולנו!

באדיבות מגזין עטרת חיה