בתחילת הפרשה אנחנו מתוודעים לאכזבה אותה מביע ה' יתברך בייחס למשה רבינו כאשר הוא נאלץ להזכיר לו על כך שהאבות אברהם יצחק ויעקב לא הרהרו אחרי ואחרי מידותי ואתה הרהרת אחרי בכך ששאלת: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?".

כיצד זה שמשה רבינו גדול הנביאים נאמן ביתו של ה' מהרהר חלילה אחר דרכי ה' יתברך ומגיע למצב שאלוקים לא חוסך ממנו את בקורתו ואת אכזבתו בייחס לאבות?

בכדי להבין זאת נידרש להבין מה עומד מאחורי זעקתו של משה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי.?"

כשוויקטור פרנקל יצא לחפש משמעות!

במשפט מפתח בהקדמתו לספרו 'האדם מחפש משמעות' של ד"ר ויקטור פרנקל פסיכיאטר ונוירולוג מייסד שיטת וגישת ה'לוגו-תרפיה' שצוטט ממשנתו של הפילוסוף פידריך ניטשה: "מי שיש לו איזה לְמָה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך".

מספר שליח הרבי לווינה יעקב בידרמן: הגעתי לווינה- יחד עם אשתי, אדלה- בשנת 1981, על מנת לכהן כשליחי חב"ד באוסטריה. מיד התחלנו לשרת את הקהילה היהודית על ידי ארגון שיעורי תורה עבור ילדים, תכניות עבור מבוגרים ונוער, ועוד.

היינו מודעים לכך שד"ר פרנקל המפורסם התגורר בעיר, אך כיוון שמעולם לא היה קשר בינו ובין הקהילה היהודית בווינה, לא הייתה לנו הזדמנות להכירו. הוא וודאי מעולם לא בקר במרכז חב"ד שהקמנו.

כמה מופתעים היינו כאשר ד"ר פרנקל הגיב בתרומה לבקשה השנתית שלנו, ששלחנו לכל היהודים המקומיים יחד עם לוח שנה עברי לכבוד הימים הנוראים הקרבים. הוא המשיך עם מנהג זה בכל שנה מאז- מעולם לא פגשתי אותו או שוחחתי עמו, אך תרומתו תמיד הופיעה.

לא הבנו, עד שיום אחד בשנת 1995 הכל התברר. הכל התחיל בביקור של אישה בת 85 חיונית ואנרגטית, שהציגה את עצמה כמרגריט חייס.

"אולי אתם חושבים שאתם שליחי הרבי מלויבטוויטש הראשונים בווינה," מרגריט אמרה לי, "אך אין זו האמת כולה. אתה מבין, אני ביצעתי שליחות חשובה כאן בשם הרבי הרבה לפני שהגעתם לאוסטריה."

שמה של אמה לפני הנישואין היה הגר. משפחת הגר לא הייתה משפחה יהודית רגילה אלא קרובי משפחה של רבנים משושלת חסידות וויז'ניץ המפורסמת. מרגריט נולדה בצ'רנוביץ, אך גדלה כילדה בווינה. מרגריט נהייתה זמרת אופרה, היא נישאה ונולדה לה בת.

ימים בודדים לפני מלחמת העולם השנייה, חברים עזרו לה להימלט, יחד עם בעלה וביתם, מעבר לגבול אל איטליה שם הם הספיקו לעלות על האניה האחרונה לארה"ב.

מרגריט ומשפחתה התיישבו בדטרויט. למרבה הצער, שאר משפחתה נשארה מאחור ונספתה. השנים חלפו. בתה של מרגריט גדלה ונישאה לרופא, שבשנת 1959, כובד בארוחת ערב של ארגון חב"ד. במקביל לאירוע זה, מרגריט זכתה להיפגש עם הרבי מליובאוויטש.

"איני יכולה להסביר מדוע," מספרת מרגריט, "אך בעודי בחדרו של הרבי פרצתי פתאום בבכי. הרגשתי שמותר לבכות. הסכר שחסם את נהר הדמעות שלי נפרץ. כמו ניצולי שואה רבים, מעולם לא בכיתי קודם. הרגשתי שאם הייתי מתחילה לבכות, לא הייתי מסוגלת להפסיק… תמיד הרגשתי שהייתי צריכה לפקח על רגשותיי על מנת לתפקד כבן אדם."

מרגריט סיפרה לרבי את כל סיפור חייה. אך יתרה מזאת, קשר מיוחד נוצר באותו לילה בחדרו של הרבי בברוקלין. מרגריט יצאה מהפגישה עם תחושה שניתן לה אב שני.

מרגריט גם סיפרה לרבי שכבר זמן מה היא כוספת לחזור לבקר בארץ מולדתה. הרבי בקש שאם אכן תיסע, תבוא לראות אותו לפני כן. זמן קצר לאחר מכן מרגריט תכננה נסיעה לווינה, וכן, כמובן, הגיעה קודם לרבי לדווח לו על תוכניתה.

כמה מופתעת הייתה כאשר הרבי בקש ממנה אם תוכל לעשות לו טובה. הרבי בקש ממנה לבקר שני אנשים בווינה בשמו. אחד מהם היה ד"ר ויקטור פרנקל, שעמד בראשו של המרכז הרפואי לנוירולוגיה בווינה.

"אנא מסרי דרישה חמה לד"ר פרנקל. ומסרי לו את ההודעה הבאה: שאמרתי שימשיך להיות חזק ושימשיך את עבודתו, בהחלטיות גמורה. לא משנה מה, אסור לו לוותר. אם הוא יישאר חזק ונחוש, הוא וודאי יצליח."

קביעת מפגש עם פרנקל לא הייתה משימה פשוטה. בהגיעה למרפאה, נודע לה שהפרופסור לא הופיע מזה שבועיים. אולם עם הרבה מאמץ, מרגריט מצאה את כתובת מגוריו של פרנקל והלכה לשם. מרגריט נקשה על הדלת, וזו נפתחה על ידי אישה. הדבר הראשון שתפס את עיניה בבית היה צלב, תלוי במקום בולט על הקיר.

(בשנת 1947 פרנקל נישא לאשתו השניה, אליונור קאטרינה שווינדט, נוצרייה אדוקה.) מבוהלת מעט, וכבר מהרהרת האם הייתה זו טעות, אולי אין זה האדם שהרבי בקש ממנה לבקר, היא בכל זאת שאלה האם הרר פרופסור פרנקל מתגורר בבית זה.

מרגריט התבקשה להמתין. לאחר מספר דקות הופיעה ד"ר פרנקל במראה כעוס מעט ולכאורה חסר עניין. מרגריט, בתחושת מבוכה עצומה, אמרה לו שנשלחה לדרוש בשלומו על ידי "הרבי מליובאוויטש מברוקלין, ניו יורק".

מרגריט אזרה אומץ והמשיכה: "רבי שניאורסון, הידוע בשם הרבי מליובאוויטש, מסר הודעה עבורך: הישאר חזק! המשך את עבודתך בהחלטיות גמורה. אל תוותר. לבסוף תצליח."

הרופא האדיש עד כה התהפך לפתע מול עיניה הנדהמות של מרגריט. דמעות מלאו את עיניו. לאחר שהתעשת מעט הודה למרגריט, ובמהלך השיחה שהתפתחה סיפר למרגריט שתכנן לזנוח את מאמציו ללחום בשם התיאוריה והפילוסופיה שלו, ואף חשב לעזוב את ווינה- אך עתה אולי ישנה את דעתו…

"ובכן הרב בידרמן," סיכמה מרגריט, "עכשיו אתה מבין למה התכוונתי כשאמרתי ששירתי כשליחו של הרבי מלובביץ בווינה עוד לפני שהגעת!"

הצד השני של הסיפור:

סיפורה של מרגריט ריתק אותי. מה הייתה משמעות המסר של הרבי עבור ויקטור פרנקל? מה שלא ידעתי קודם לכן, אך כעת מרגריט הסבירה, הוא שפרנקל לא היה תמיד נעלה ומכובד, כפי שהוא היום. בנערותו, פרנקל היה קולגה צעיר של זיגמונד פרויד ואלפרד אדלר (מייסד גישת הפסיכואנליזה ותלמידו, הזרם הראשון בפסיכולוגיה). אך אמונותיו אתגרו את תורתם.

בעוד ההשקפה הדומיננטית בזמנו הייתה שאנשים מונעים על ידי הצורך למלא צרכים פיזיים, "רצון לעונג", הוא ראה את האנושות אחרת. בעיניו של פרנקל, אנו ישויות ייחודיות, מונעות על ידי "רצון למשמעות", בעלות בחירה חופשית ויכולת להתעלות- עצמית. "בין סטימולציה לתגובה… נמצא כוחנו לבחור בתגובתנו. בתגובתנו נמצאות צמיחתנו וחרותנו."

פרנקל החל לפתח רעיונות רדיקלים אלו לפני המלחמה ובתקופת שהותו במחנה ההשמדה הנאצי, בעודו רואה כיצד חלק מהאסירים הצליחו למצוא תחושת משמעות ולשמר השקפה חיובית אפילו שם, הוא גיבש אותם. כעת מצא עצמו פורש בודד. מסביבו כולם היו תלמידים נאמנים של פרויד. לעגו לו, והרצאותיו הוחרמו.

באופן מובן, פרנקל חווה סערה רגשית עמוקה. הלחצים היו כה עזים שהוא החליט פשוט לוותר. הוא החליט לעבור לאוסטרליה, להצטרף לאחותו שגרה שם. הוא היה תשוש רגשית, ובאופן מובן מאוכזב אל מול הידיעה שעבודת חייו תרד לטמיון.

כשמרגריט חייס הופיעה בביתו של פרנקל, היא סיפרה לי, הוא בדיוק התיישב למלא את מסמכי ההגירה שלו. היא מסרה לו הודעה מהרבי מליובאוויטש עליו מעולם לא שמע. "אל תוותר," אמרה לו, "בסוף תצליח."

פרנקל נדהם מאוד. כיצד ידע הרבי הזה על מצבו? ומדוע שיהיה אכפת לרבי ממנו או מהנחלתה של הפילוסופיה שלו?

היה זה בדיוק החיזוק שפרנקל נזקק לו, והתזמון לא יכול היה להיות מושלם יותר. במקום להצטרף לאחותו באוסטרליה, הוא המשיך בעבודתו כפסיכיאטר וחזר לעבודתו, מלא במוטיבציה מחודשת, נחישות ואופטימיות.

שיחת אימות עם ויקטור פרנקל:

סיפורה של מרגריט אכן הסביר את תרומתו השנתית שפרנקל היה שולח לתמוך במוסדו של הרבי בווינה. ושמיעת הסיפור הניע אותי ליצור קשר עם ד"ר פרנקל עצמו, במחשבה שאולי יהיה לו משהו להוסיף.

לאחר מספר ימים, התקשרתי לפרנקל ובקשתי להפגש עימו. אך היה לו מורכב לפגוש אותי פנים אל פנים. היה זה 1995, אתם צריכים להבין, וויקטור פרנקל היה אז בן 90. אז דברנו בטלפון. "האם אתה זוכר את מרגריט חייס? " שאלתי. מובן שזכר; היא נהייתה לידידת המשפחה.

אולם, במהלך שיחה קצרה זו, פרנקל נשמע חסר סבלנות. "האם אתה זוכר את דרישת השלום שמסרה לך מהרבי מליובאוויטש מברוקלין?" שאלתי אותו.

שינוי בהתנהגותו. עתה פרנקל ענה בחום: "אה… וודאי! כיצד אוכל לשכוח? הרבי בא לעזרתי בזמן מאוד קשה בחיי. אני חב לו טובה גדולה מאוד!"

מה לבסוף הייתה התוצאה של שליחותה של מרגריט? ובכן, זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1959, ספרו של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", תורגם לאנגלית (בתחילה תורגם בשם אחר), הפך לרב מכר וטקסט פסיכיאטרי קלאסי, והכניס אותו תחת הזרקור הבינלאומי. פרנקל הפך למרצה אורח באוניברסיטאות על פני חמש יבשות.

הוא קיבל תארי כבוד מאוניברסיטאות בכל ברחבי העולם, וכן מענקים ומדליות לאומיים ובינלאומיים על עבודתו המרכזית בפסיכותרפיה. לפני מותו בשנת 1997, יצירתו תורגמה לעשרות שפות ומכרה מיליון עותקים ממנה.

דרך התרפיה שלו היוותה השראה לאלפי ספרים נוספים, סמינרים, סדנאות, קבוצות ניו-אייג' וקבוצות רוחניות, המבוססים כולם על רעיונו של פרנקל שלאדם יש יכולת ייחודית לבחור ולחפש אחר המשמעות שלו. החל מהספר "השביל בו פחות הולכים" של סקוט פק ועד לספרו של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים", ועוד מאות רבי מכר במהלך 30 השנים האחרונות, כולם וריאציות של נקודת מבטו של פרנקל.

כל כך הרבה אנשים הרוויחו- באופן ישיר או בלתי ישיר- ממסרו של הרבי לד"ר פרנקל. פעמים אני מצטמרר לחשוב מה היה קורה אילולא אותו מסר מתוזמן מהרבי מליובאוויטש.

פרטים נוספים מתגלים:

הדון קינגברג, הסופר של 'כשהחיים קוראים לנו': האהבה ועבודת החיים של ויקטור ואלי פרנקל, הביוגרפיה הרשמית היחידה של ויקטור ואליונור (אלי), כותב: "… לאחר מותו שאלתי את אלי אם הוא אכן התפלל תפילות אלו מידי יום. 'וודאי. הוא אף פעם לא פספס יום. בכל בוקר יותר מחמישים שנה. אך איש לא ידע זאת.' בעודם נוסעים ברחבי העולם ויקטור לקח עימו תפילין, ובכל מקום, בכל בוקר, התפלל. הוא הגה מילים שגורות של תפילות יהודיות ותהילים.

"(לאחר פטירתו של ויקטור ראיתי את התפילין שלו בפעם הראשונה. אלי הניחה אותם בתא הקטן עם רכושו המועט והצנוע…)"

אכן, חתנו הלא-יהודי של פרנקל אישר לי עובדה זו: "חותני היה מסתגר מידי יום בחדר לזמן מה. פעם פתחתי את הדלת וראיתי אותו עם קופסאות שחורות על ראשו וזרועו. הוא כעס על כך שפלשתי לפרטיותו. אולם, כאשר התאשפז, מנהגו של הנחת התפילין נודע בציבור."

פעמים רבות תמהתי מדוע התעניין הרבי בהצלחתו של ויקטור פרנקל, יהודי חילוני מתבולל, וחיפש אותו על מנת להעניק לו עידוד ותמיכה. נדמה שהרבי שמלבד דאגתו האישית לטובתו של פרנקל, חשב הרבי לקדם פילוסופיה אשר מנביעה בסופו של דבר אמונה באלוקים, נקודת מבט רוחנית, וערכים טובים לחיים של משמעות.

העובדה היא שחיים אלו הנשענים על קיום תורה ומצוות מלאי תוכן רוחני יהודי ובעלי משמעות לחיים של משמעות מבססים את התרופה האמתית לנשמה הסובלת, היא דבר שהרבי לימד אותנו פעמים רבות. אין לי אלא להתפעם מידו הארוכה, פתיחות מחשבתו וגישת החזון הייחודית של הרבי. (מתוך הספר 'מכתבים' זיגמונד פרויד).

הפשר לסבל הנו הרגע בו המשמעות לסבל מקבלת ביטוי ומאפשרת לשאתו!

"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק האדם עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה בכדי למלא את שאיפת האדם לפשר" (פרנקל, 'האדם מחפש משמעות' 1970).

גישתו של משה רבינו בבואו לפני ה' להביע את כאבו על מצבו העגום של בני ישראל הכורע ליפול ולקרוס גופנית ונפשית תחת הנטל של שעבוד מצרים הנה: חיפוש פשר למשמעות הסבל!

חיפוש זה עולה בזעקה הפנימית לפני ה' "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי".

משה רבינו מנסה להבין את הפשר שבמשמעות הסבל, את ה- לְמָה שבסבל כדי להגיע לאפשרות לשאת את ה-איך עבור בני ישראל.

כאשר הגישה היא התרסה כנגד ה-איך בשאלת ה- לַמָּה אזי באמת אין דרך לשאת את ה-איך, משום שאין אפשרות לשאת את הסבל כאשר חסרה נתינת משמעות לסבל עצמו.

אמנם כאשר משה שומע את אמירתו של ה' יתברך בהמשך דבריו: "וְגַ֣ם אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־נַֽאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַֽעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָֽאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי. לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְהֹוָה֒ וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֨חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵֽעֲבֹֽדָתָ֑ם וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם: וְהֵֽבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּלְיַֽעֲקֹ֑ב וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהֹוָֽה".

הוא נרגע. מדוע? משום שמשה מבין את משמעות הסבל כעת! ישנה פשר למשמעות הסבל.

היכולת לראות בחומות עצמם את התקווה הנה הסדק הראשון בחומה!

מה בעצם גרם למשה להירגע כאשר שמע את משמעות הסבל האומרת שישנה דרך שצריך לעבור כדי להגיע לגאולת מצרים והדרך היא תחת שעבוד מצרים? איך זה בדיוק מרגיע?

על פניו בהתבוננות על המציאות לאחר שמשה שומע את דברי ה' ומעבירם לבני ישראל לא רק שאינם נרגעים ומתמלאים תקווה, להיפך המצב נותר מדאיג ואף נעשה גרוע יותר, כפי שהתורה מתארת: " וַיְדַבֵּ֥ר משֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־משֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה:

עם ישראל לא פנוי נפשית ורגשית לשמוע בכלל, הוא נמצא במצב של 'חוסר אונים נרכש' מצב נפשי המתאר עמדה בנפש של ייאוש וחוסר תקווה עד כדי כך שהם כבר לא מאמינים בשינוי ולא מנסים להיאבק כלל.

הסיבה בגינה משה רבנו נרגע ומתמלא תקווה נעוצה במשמעותה של הבחירה החופשית בחיינו. כיצד אנו בוחרים להתייחס לכל מצב בו אנו נתונים בחיינו? באיזה אופן ובאיזו עמדה אנו נצבים מולו? וכיצד אנו מחליטים להתמודד אתו? כשאנו בוחרים להעניק למצב משמעות ייחודית לנו ועבורנו למרות שעובדתית אין באפשרותנו לשנותו, ברגע זה מתחולל לו השינוי בנפשנו ומשם השפעתו על חיינו קצרה!

כלומר: כאשר משה שומע את התכלית שבסבל גאולת מצרים, הוא ניצב בעמדה נפשית המאפשרת עבורו את היכולת להכיל ולשאת את הסבל למרות שהסבל נוכח עדיין ומכה במלוא העצמה.

בני ישראל לא יצאו ממצרים לחופש חסר משמעות, בני ישראל יהפכו לעם! היציאה משעבוד מצרים הנה מעבר בין שעבוד נפשי לאומה, שחרתה על דגלה לחסל את בני ישראל היה לא תהיה דרך שעבוד נפשי, לחירות נפשית בה חיי בני ישראל יקבלו משמעות מהפכנית בהפכו לעם של ה' יתברך.

מעבר ממעמד נפשי של אובייקט המשעבד אותי לרצונותיו צרכיו ומאווייו, לבן חורין אמיתי המקיים את העולם אותו ברא -ה' יתברך הרואה בכל אדם סובייקט ייחודי בעל רצונות צרכים ומאוויים. ומאפשר לאדם להגשים את עצמו וייחודיותו בבחירה חופשית מוחלטת!

אפשרות זו הנולדת בנפש האדם המעניק משמעות סובייקטיבית למצבו הנה החלון דרכו ניבט הנוף לחירות ולחופש הנשקף מבין סדקי חומות הכלא דווקא!

התקווה לה זקוק אדם הניצב בעמדה של חוסר אונים היא קריטית ביכולת לשאת את ה'כמעט כל איך'. למרות שבעצם הסבל אין אפשרות לשאת את ה-'איך'.

ותקווה זו נולדת מתוך החומות של מצרים דווקא, בהענקת פשר ומשמעות ייחודית לסבל מולו אנו עומדים ואותו אנו נושאים.

תקווה זו חיפש משה רבינו להעביר לעם ישראל בשאלתו לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי".

וכאשר שמע את הבטחת ה' לאבות וקיומה: "וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻֽרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ".

הוא מבין שאבות האומה 'החומות הבצורות' של עם ישראל חיפשו ומצאו משמעות ייחודית עבורם בברית בין הבתרים, בהבטחה האלוקית בהבנת הפשר לסבל.

אם כן סבר משה גם אני אצליח לשאת עבורי ועבור עם ישראל את הסבל הכרוך בדרך לגאולת מצרים כאשר אעניק משמעות ייחודית עבורנו לסבל האדיר של בני ישראל במצרים.

משמעות זו נמצאה על ידי משה וקיבלה משנה תוקף באמירת והבטחת ה' בחמישה לשונות הגאולה אותם הוא מבטיח למשה עבור עם ישראל.

והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי.

ניפוץ חומותיה של מצרים מודיע ה' יתברך למשה רבנו עוברת בחמישה שלבים של גאולה כנגד 5 השמות שניתנו לנשמת האדם: נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה.

הצירוף והזיקוק של כל חלקי נשמת האדם מובילים לגאולתו הפרטית ונמשם לגאולה הכללית של העולם כולו.

התהליך שעוברים בני ישראל לא מסתכם בסבל הרגעי, גדול ועמוק ככל שיהיה, הוא נועד לאפשר להם לעבור תהליך עמוק לפני שיהפכו לעם. כור ההיתוך של מצרים נועד אך ורק כדי 'להוציא יקר מזולל'. להציב את בני ישראל במקום ראוי לגאולה.

בשמיעת פשר ומשמעות זו מוצא משה רבנו את משמעות הסבל הייחודית אותה חיפש בסבל הגדול של בני ישראל במצרים.

כאשר ישמעו ישראל סבור משה את הבחירה של ה' בהם לקחתם לו לעם סגולה הם יצליחו לשאת את ה'איך' בדרך לייעד הנכסף.

ואכן צדק משה בתפיסתו והבנתו זו, רק שבמצב הנתון ב'כאן ועכשיו' של בני ישראל לא נמצאה הפניות הנפשית להכיל בשורה כל כך ייחודית שכעת נחווית כפנטזיה בלתי אפשרית.

מה שדרש עוד כברת דרך ארוכה עד שבני ישראל אכן הגיעו אל היעד הנכסף..

אבל מה שכבר ברור למשה כעת הנה העובדה שבסוף הדרך עם ישראל יהיה מאושר ולכן הסבל מקבל משמעות משנית בייחס ליעד הנכסף, מה שמאפשר לשאתו ולהכילו..

בכך טבע משה את ניצחון ה- לְמָה על ה- לַמָּה!

שבת שלום ומבורכת לכולם

___________________________

המאמר נכתב על ידי מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו שיום השנה של חל בראש חודש שבט