תמיד היא הייתה ראשונה, אף פעם לא חשבו לעקוף אותה. היא נולדה קודם ועלתה ראשונה לכיתה א', חגגה ראשונה בת מצווה וסיימה שנה או שנתיים קודם את כיתה י"ב, מסרה את השיעור הראשון מול כיתה ויצאה ראשונה לפגישת שידוכים.
מה קרה פתאום? איך זה שהאחות הקטנה שתמיד פסעה אחריה במסלול החיים, 'תסגור שידוך' לפניה? תיכנס לפניה לחופה… ואם היא עקפה אותה בשלב הזה, בכמה שלבים עוד תעקוף? ומה זה אומר עליה, שהתייאשו ממנה לגמרי??
הרגע הזה, שחושבים עליו כבר כמה זמן קודם ומקווים שלא יגיעו אליו, אך בשלב מסוים כבר אין ברירה ומעלים את הרעיון בקול, הוא רגע מאוד לא קל. רגע בו בחורה מפנימה שהיא נתקעה באחד השלבים החשובים בחייה, ומבקשים ממנה לתת לאחותה לעקוף, להמשיך ולהתקדם. זהו רגע בו מבקשים את אישורה למהלך ומחילתה.
לאה פ' משתפת בתחושות, בפחדים, בהתלבטות ובכאב. אורית, כאימא, תתן לנו את המבט האימהי, הדואג והאוהב לשתי בנותיה, החושש לפגוע והרוצה להתקדם. נקרא גם כמה סיפורים מעודדים מכלי ראשון על עקיפות שהיו הכלי לברכה לאחות הגדולה, ונביא את דעתו הקדושה של הרבי מה"מ בנושא.

כשהרעיון מתחיל לחלחל
לאה: "מתי הרעיון התחיל בכלל לעלות במוחי? שאלה טובה… עד שנה ד' בסמינר בטח לא. אחותי חנה קטנה ממני בשלוש שנים, וברור שלפני שהיא הגיעה לשנה א', אף אחד לא חשב עדיין על הרעיון. אני בטח לא. כבר הייתי עמוק בתהליך של פגישות ושידוכים, אבל עדיין בלי לחץ.
כשסיימתי את לימודיי, התחלתי לעבוד כמחנכת בבית ספר חב"ד בעיר מגוריי. חנה הייתה בשנה ב' והיתה מתייעצת איתי, אחותה הגדולה ו'בעלת הניסיון' על כל מה שקשור במערכים והוראה. הכל היה הגיוני, כל כך מסודר. אני המבינה, היא מביטה בי מלמטה למעלה, ומתייעצת.
ואז קרו שני דברים: נפגשתי עם בחור שהייתי בטוחה שהוא המיועד לי, אבל הוא החליט להוריד את ההצעה. ממש באותו שבוע, כשאני עוד שקועה ביגוני, החברה הכי טובה של חנה, בת־בית אצלנו, סגרה שידוך לקול מצהלות חברותיה.
פתאום נצנצה בי ההבנה שאחותי הצעירה הגיעה לגיל. ושאני, עדיין לא עזבתי אותו, לצערי.
זה היה הלם אמיתי. במיוחד שחנה ואני מאוד שונות. אני תמיד הייתי כבדה, שקולה וחושבת. והיא טיפוס הרבה יותר קליל וצחקני, כך שתמיד הרגשתי שיש בינינו הרבה יותר משלוש השנים המפרידות בינינו. תחילה ניסיתי להרגיע את עצמי שהיא לא מתאימה עדיין לצאת לשידוכים, מה גם שאף אחד בבית לא העלה את הנושא. אבל קצת התבוננות וכמה שיחות נפש איתה לתוך הלילה, גילו לי את האמת. היא בוגרת, מוכנה, ובהחלט חושבת על זה".
אורית: "יעל שלנו היא השלישית. שני האחים הגדולים שלה התחתנו ברגע המתאים, אחרי תקופה לא ארוכה של שידוכים, וחיים ב"ה בשמחה ונחת. אפשר לומר שממש חיכיתי לרגע שבו יעל תגיע לשלב הזה. נראה היה לי שלחתן בת זה מרגש הרבה יותר.
תקופת השידוכים שלה החלה בהתרגשות גדולה. שמענו הצעות, ביררנו, היא התחילה להיפגש. היינו קרובות מאוד והיא שיתפה אותי בחלק מההתלבטויות שלה, אבל בפועל, אף שידוך לא הגיע לסיומו הטוב.
אני הייתי עם יעל עמוק בתהליך. חייבת להודות, אפילו לא עלה על דעתי שגם אפרת, שקטנה ממנה בשנה וחצי כבר מתאימה לשידוכים. מי שהעירה את תשומת ליבי, הייתה אפרת בעצמה. יצאנו יחד לאיזה ערב–מכירה, והיא פשוט שאלה אותי ישירות: ׳אמא, מתי גם אני אתחיל לשמוע הצעות? אני כבר בת 23 והרבה מהחברות שלי כבר כלות או נשואות. אני עוד לא התחלתי!׳
אני חייבת להודות שהייתי נבוכה מאוד. זמן ארוך מאוד שתקתי. היא הרגישה נבוכה ואמרה: ׳אני לא רוצה לעקוף את יעל או לצער אותה, אבל אם היא כבר שלוש שנים בעניין ועדיין לא מצאה, מתי אני אתחיל? מתי אני אסיים?׳
התנצלתי. הודיתי על האמת שמרוב המחשבות על יעל לא שמתי לב אפילו כמה היא גדלה. ביקשתי ממנה לחכות עוד חודשיים. לתת ליעל הזדמנות לסיים לפני שהיא מתחילה. אני זוכרת את עצמי באותם ימים מתפללת ואומרת פרקי תהילים עבור יעל יותר מאי פעם. כאילו מישהו נתן לי איזה דד ליין שאם עוברים אותו אז… לא רוצה לחשוב מה יקרה״.

כשהרעיון מפציע
לאה: ״חגגתי יום הולדת 25, סיימתי פרויקט חשוב ועמוס מאוד שלקחתי על עצמי בבית הספר. יום אחר כך – קראה לי אמא לשיחה. גם אבא היה בה והיה ברור לי על מה הם עומדים לדבר. לא טעיתי. חנה כבר בת 22 והם חושבים שהגיע הזמן לאפשר לה להתחיל. ציפיתי לזה, ובכל זאת היה לי קשה. אמא אמרה שהם חס ושלום לא יפסיקו לטפל בענייני וממשיכים לקוות ולהתפלל יום יום שאמצא את אושרי, ויחד עם זה מבקשים לדאוג גם לחנה. אבא הסביר לי שזו דעתו של הרבי, ושזה בטח יהיה פתיחת הצינור למזל שלי, שיבוא במהרה. שניהם היו אוהבים כל כך, מכילים כל כך, עצובים כל כך. לא אני ולא הם חלמנו שנגיע לרגע הזה, שחנה תגיע לגיל ואני עוד לא אהיה נשואה.
אמרתי את האמת: ׳ברור לי שאני אסכים בסוף, לא ארצה ללכת נגד חנה, ובטח לא נגד הדעה של הרבי, אבל אני מבקשת קצת זמן לעכל, להתמודד עם זה, להחליט באמת, למחול באמת׳.
זה היה קשה.
כמה ימים נעתי מקצה אחד לקצה השני. רגע אחד ראיתי בדמיוני איך חנה עוקפת אותי, סוגרת שידוך ואני עדיין לבד. היא מתחתנת ואני רווקה. היא יולדת ילד ראשון, ואני עוד מחפשת… זה היה נורא כל כך, לא יכולתי לאפשר את זה.
ברגע הבא דמיינתי את עצמי סוגרת סוף סוף שידוך, וחנה רק מתחילה את התהליך. אף אחד מהבחורים הטובים כבר לא חיכה לה, היא מנסה ומחפשת ומתייאשת. יכול להיות שאני מנעתי ממנה את האושר שלה בכך שהתעקשתי שהיא לא תעקוף אותי… הצמרמורת היתה כל כך חזקה, שכבר לא ידעתי מה קשה לי יותר״.
אורית: ״חודשיים עברו. עמדתי בהבטחתי לאפרת, והעליתי את הרעיון לפני יעל. היא היתה נראית מוכנה מאוד, כאילו חשבה על זה הרבה. זה לא היה לה קל בכלל. היא התייעצה עם חברותיה ועם המשפיעה, כתבה לרבי והתפללה הרבה. הרגשתי שאני נקרעת.
היו ימים ששאלתי את עצמי למה בכלל הסכמתי להעלות את הרעיון הזה? לא מספיק שהיא מתמודדת גם ככה עם העיכוב בשידוך, צריך להקשות עליה יותר? האם אפרת לא רואה כמה המצב קשה?
מצד שני, למה אפרת צריכה לחכות? למה גורלה חייב להיות תלוי בגורלה של אחותה? למה לא לשחרר את שתיהן לצאת לדרך?
הרגשתי כאילו אני עומדת בניסיון אכזרי מדי, כאילו מבקשים ממני להעדיף בת אחת על פני השנייה, להחליט מי משתיהן תהיה המאושרת על חשבון אחותה…
מה שהכריע, אצלי לפחות, את הכף, היה מכתב ברור מאוד של הרבי בנושא. רק מה, זה היה צריך לבוא מיעל״.

ההחלטה
לאה: ״מי שהייתה אשת סודי בכל ההתלבטויות, הייתה המשפיעה היקרה שלי. תחילה היא לא כיוונה אותי לשום החלטה. רק הקשיבה והקשיבה לכל ההתלבטויות, הפחדים, הרצונות, האכזבות. אחרי כמה שיחות ארוכות, היא סיפרה לי את משל המזוודות: כשיורדים מהמטוס, אחרי ביקורת הדרכונים, מגיעים אל המסוע כדי לקבל את המטען שלנו. אנשים נדחפים, כל אחד רוצה להיות הראשון שיקבל את המזוודה שלו ויוכל להמשיך הביתה. מזוודה אחרי מזוודה נפלטות אל המסוע, עוברות את הסיבוב. אחד עומד כמה אנשים אחריי, מזהה את המזוודה הסגולה שלו. האם אמנע ממנו לקחת אותה כי אני הייתי כאן ראשונה? אין שום קשר בין המקום בו אני עומדת לבין השייכות למזוודה. לכל אחד יש את המזוודה האישית שלו והוא יקבל אותה ברגע שיזהה אותה, כלל לא משנה מה מקומו בתור…
לכל כלה יש את החתן שלה. זה שאני אאפשר לחנה להתחיל להכיר ולהיפגש, לא יגרום לה לקחת את החתן שלי. מי ששלי יחכה לי, ויום אחד אולי אבין גם למה הוא מתעכב. אין לזה שום קשר לחתן של חנה. כמו במסוע, מי שמגיע לשלב הזה ורואה את שלו – לוקח. בלי לפגוע באף אחד מהממתינים האחרים, כי הוא לא לוקח את מה ששייך להם.
זה היה משל חזק. חשבתי עליו כמה ימים והרגשתי שאני מתחילה להירגע.
מחלתי, באמת, מכל הלב.
כאב לי מאוד שהמזוודה שלי עוד לא הגיעה אליי, אבל מה הקשר לחנה? זו לא עבודה קלה, ואני צריכה להזכיר לעצמי את זה כל יום מחדש, אבל היא משחררת מאוד״.
אורית: ״יעל החליטה למחול לאפרת, לאפשר לה לצאת, להיפגש, לעשות את ההשתדלות שלה בקשר לשידוך. בשיחה בה ישבנו יחד והיא הודיעה לנו על החלטתה, מחבקת את אפרת, היא ביקשה רק דבר אחד: שנהיה שלמים עם ההחלטה, שנחפש לאפרת שידוך מתוך שמחה, שלא יתערב הכאב שלה בשמחה של אפרת.
הרגע הזה היה כל כך מרגש, כל כך כואב, כל כך בלתי אפשרי. הרגשתי שאני כולי מלאת תודה על הבנות המדהימות שלי. מה אמא צריכה יותר מבנות שאוהבות האחת את רעותה?! הייתה לי תחושה שה' לא יישאר בעל חוב על הויתור המיוחד הזה״.

כלי לברכה
לאה: ״אומרים שלוותר לאחות הקטנה מביא את הברכה. אני מקווה ככה. אני עדיין מחכה. אני נחשבת מורה אהובה מאוד ומשקיענית. נו בטח, אני לא צריכה לכבס ולבשל ולנקות. יכולה לעבוד כל היום על שיעורים ותוכניות ואחר כך ללכת לישון בלי עול על הראש. לא להאמין שיש מי שמסוגלת לקנא בי בכלל…
אמרתי כבר שחנה שונה ממני מאוד? אז זה התבטא גם בנושא של השידוכים. היא סגרה שידוך אחרי חמש פגישות עם הבחור הראשון שהציעו לה. את החתונה קבעו לעוד ארבעה וחצי חודשים. זה ממש לא מקובל בחב"ד לחכות כל כך הרבה, אבל קיוו ממש שאני אספיק בינתיים לסגור שידוך ואולי להתחתן קודם.
זה לא קרה.
ליוויתי אותה בכל ההכנות, אמא הקפידה לקנות כמעט מכל דבר שניים, שיחכה כבר גם לי, סימן ברכה. הארון מלא מצעים, מגבות, כלי מטבח… מחכים איתי יחד.
חנה התחתנה, ברוך ה', מתוך שמחה וטוב לבב, הם חיים באושר רב ומתארחים אצלנו הרבה. והיא, ברוך ה', כבר מחכה לבשורות טובות ביום הנישואין הראשון שלה.
איך אני עם כל זה? לא קל לי, ברור. אבל אני מזכירה לעצמי שהעיכוב שלי לא קשור בשום צורה לאושר של חנה. גם ליד המסוע בשדה תעופה מאוד מייאש לראות שכולם כבר לקחו את המזוודות שלהם ואני עוד מחכה, אבל מה שבטוח, המזוודה שלי מחכה לי. אף אחד לא לקח אותה ואני בטח לא מעוניינת במזוודה של מישהו אחר!״
אורית: ״הויתור הזה היה ממש כלי לברכה! לא האמנתי. קודם כל, יעל הייתה רגועה יותר. לפני כן היה עליה כל הזמן הלחץ שהיא מעכבת את אפרת, זה הפריע לה לחשוב בהגיון. כל פעם שהצעה מסוימת לא נראתה לה, היא חששה לדחות 'כי מה עם אפרת?!' כשהצעה כן נראתה לה, היא דאגה: ׳אולי זה לא באמת מתאים לי, פשוט כל כך מלחיץ אותי לעכב את אחותי שאני מתפשרת?׳ בלגן של מחשבות בלי סוף. עכשיו היא יכולה הייתה לשקול את ההצעות ברוגע, בלי קשר לאחותה ששקלה את ההצעות שלה עצמה… אפרת סגרה שידוך ראשונה. במעמד ה'תנאים' סגרנו סכום כסף מכובד בפק"מ לנישואיה של יעל בעז"ה.
במהלך ההכנות לחתונה פגשה יעל גם היא את חתנה בהשגחה פרטית מופלאה. סגרנו שידוך נוסף והן נישאו בהפרש של פחות מחודש.
האם יש משהו יותר משמח מלחתן שתי בנות יחד? אני חושבת שכן. הרגע ההוא בו יעל מחלה באהבה לאחותה היה מיוחד כל כך, לא אשכח אותו. שרק יהיה לשתיהן טוב הלאה, והאהבה הזו תישאר לנצח בכל מה שיעבור עליהן״.

מחלתי ונושעתי
ישנם סיפורים רבים על אחיות שמחלו זו לזו, ונושעו. בחרנו להביא שני סיפורים מיוחדים במיוחד.
מספרת אביגיל: ״אהובי וחני, הבנות שלנו, היו כמו צמד חמד. כבר מגיל שנה וחודש הן היו תמיד יחד. כשאהובי הגיעה לגיל המתאים, התחלנו לשמוע עבורה הצעות שידוכים. היו הרבה הצעות שנפלו, מצידנו או מהצד השני, כמה התקדמו לכדי פגישה או שתיים, אבל לא יותר. הרגשתי שאהובי כבר לחוצה מכל הסיפור. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא טיפוס לחוץ, או שהיא חשבה גם על חני ונבהלה. בכל מקרה, לחץ בתקופה כזו הוא לא מתאים.
פניתי אליה הכי בטבעיות והצעתי לה שגם חני תתחיל להיפגש. גם ככה הן כל כך שונות, שאין אף הצעה שיכולה להתאים לשתיהן… ׳ומה יהיה אם חני תרצה לסגור שידוך לפניי?׳ נבהלה. אני לא נבהלתי. ׳אז תמחלי לה!׳ עניתי הכי בפשטות. ׳זו סגולה מאוד יפה להתחתן׳…
היא הסכימה, מתוקה שלי. לא נראה לי שגם היא לקחה את זה בקלילות כמוני; היום אצל בנות כל דבר נורא מלחיץ, אבל בכל מקרה היא הסכימה.
הציעו לנו שידוך לחני, שיתפתי את אהובי. איך שהיא שמעה את הפרטים, היא ענתה: ׳בחיים לא הייתי מסכימה אפילו להיפגש פגישה אחת אתו, אבל לחני זה מתאים בול!׳ רציתי שזה יבוא ממנה, שתקלוט שלא לוקחים לה חתנים…
זה באמת התאים לחני בול, אף אחד לא מכיר בחורה כמו אחותה… היא סגרה שידוך. אהובי המתוקה שלי מחלה לה מכל הלב. באמת. שמנו בצד כסף לחתונה שלה והתחלנו עם כל הבלגן, אולם, דירה, פאה… שבועיים אחר כך עלתה הצעה לאהובי, מושלמת! היא סגרה שידוך מהר מאוד והספיקה להתחתן עוד לפני אחותה הקטנה.
סגולה או לא סגולה?!…״
מספרת שושנה: "הייתי בסך הכל בת עשרים. אחותי הגדולה ממני הייתה כבר עמוק בתוך עולם השידוכים, ממני הוא היה רחוק כרחוק מזרח ממערב, לא מיהרתי לשום מקום. אמא שלי קצת יותר דאגה. הייתה לה הרגשה שאני אהיה קשה מאוד בשידוכים ובררנית מאוד. אני לא יודעת אפילו מה גרם לה לחשוב ככה.
כשהגעתי לגיל עשרים ואחת הגיעה הצעה בשבילי. היא הבהירה שהאחות הגדולה עדיין לא באה בקשרי שידוכים וחשבה שבזה נגמר העניין.
אחרי כמה ימים של התלבטויות ומחשבות החליטה שכן אצא להיפגש עם אותו בחור. כל כך היה ברור לה שאסרב לזה ולעוד אחד ולהוא שיבוא אחריו גם כן, שפשוט חבל לחכות. עדיף להתחיל עכשיו. גם ככה אני עוד אהיה בשידוכים הרבה אחרי שאחותי הגדולה כבר תתחתן.
״התכנית היתה פרקטית מאוד, אבל הסתבכה קצת. אחרי כמה פגישות הודעתי שאני מוכנה בהחלט לסגור שידוך. גם הוא חשב ככה.
מה עושים עכשיו? אמא שלי ממש נבהלה… לזה היא לא התכוננה… אחותי הצדיקה פתרה את הבעיה. היא התלבטה יום יומיים, שוחחה איתי שיחה מלב אל לב עד לפנות בוקר, כשהיה ברור לה שזה אמיתי ואני אכן רוצה ומתכוונת להקים אתו את ביתי, היא בחרה למחול. כל כך הערכתי אותה.
עשינו ׳ווארט׳ שקט עם המשפחות בלבד, וההורים משני הצדדים ברכו אותה שתזכה גם היא להקים את ביתה בקרוב. הברכות התקיימו מהר מאוד. ברוך ה', עוד לפני החתונה שלי, אמא שלי שברה צלחת ב׳ווארט׳ של אחותי. חודשיים אחרינו גם היא הקימה את ביתה, לאורך ימים ושנים טובות״.

באדיבות: מגזין עטרת חיה