בחורה ישראלית מגיעה לדרום אמריקה. בבית חב"ד נשמתה מתעוררת והיא ממשיכה משם לחממת הגידול של "אור חיה" בירושלים. שידוך, חתונה חסידית ו… יציאה לשליחות בדרום אמריקה.
יופי של סיפור! אבל הוא לא נגמר כאן.
לבית חב"ד שלה מגיעה בחורה ישראלית, נשמתה מתעוררת והיא ממשיכה משם ב"ה לחממת הגידול של "אור חיה" בירושלים. שידוך, חתונה חסידית ו… גם היא יוצאת לשליחות בדרום אמריקה!
כמה מדהים, נכון? אבל רגע, זה לא נגמר!
שתי בחורות ישראליות מגיעות לבית חב״ד שלה, נשמתן מתעוררת והן ממשיכות ב"ה כמובן ל"אור חיה". שידוך, חתונה ו… זה כבר נשמע כמו 'העתק הדבק', לא?
שרשרת של סיפורים שיכולים לקרות רק בדור השביעי שלנו…

החוליה הראשונה
הסיפור שלנו מתחיל בקוסקו, עם נוי פלג:
"הסיפור שלי מתחיל בבית חב"ד של עופר ויעל קריפור. מהרגע שהגעתי לקוסקו, כמטיילת שומרת כשרות, הם דאגו לי להכל מאל"ף ועד תי"ו. זה היה כמה ימים לפני ערב פסח, הימים הכי עמוסים אצלם – כשהם מתארגנים לליל סדר של כמה אלפי מטיילים, והם דאגו לי לשמן (מצרך שבקושי היה להם) וכמה מצרכים נוספים כי המזוודה שלי מהארץ עם מוצרי הפסח אבדה בדרך.
הם נהגו ברגישות אל מול כל אלפי המטיילים שהלכו וחזרו, וזה הקסים אותי. אולי זה ישמע מובן מאליו ששליח של הרבי צריך לדאוג לכל, אבל צריך לזכור שמאחורי כל שליח עומד בן אדם עם רגש, עם עבר, עם חוויות ותמונות מהחיים שמשפיעות עליו. אבל שליח אמיתי מתעלה מעל הכל כדי לתת מה שהוא יכול לנשמה אחרת שהוא פוגש. בתוך צומת הדרכים שבה הייתי, זה הדבר שהכי חיבר אותי. הבנתי מה אני אוהבת ורוצה לעשות.
"חונכתי בבית של מתנדבים. אבא ז"ל התנדב בכל מקום אפשרי, וכן אמא שלי שתבדל לחיים ארוכים, הם חיו חיי שליחות לחלוטין. אבל כשחיי השליחות מקבלים גם עומק ואני מבינה שיש לזה שורש ושזה מבוסס על חיי התורה ומשמעות, זה מקבל תפנית. ממקום של 'אני רוצה לעשות את זה' עברתי ל'אני צריכה לעשות את זה', הבנתי פתאום שזה אני.
"כשביקרתי בקוסקו בבית חב"ד, קיבלתי מהשלוחים סידור במתנה, לכבוד יום ההולדת של הרבי בי"א ניסן. חזרתי לארץ ישראל והמשכתי בחיים. את הסידור שכחתי לצערי ברכב ששכרתי לתקופה וכבר החזרתי לסוכנות ההשכרה. כמה ימים אחרי, שכר את הרכב מישהו אחר שעבר תאונת דרכים קשה. כל החלק הקדמי של הרכב נהרס ונמעך כליל! רק הסידור נותר בשלמותו – מציל חיי אדם.
על הסידור היה את מספר הטלפון שלי וקיבלתי אותו חזרה שנה אחר כך, בדיוק בי"א בניסן. כאשר פתחתי את הסידור ראיתי את מה שהרב עופר ויעל כתבו לי, הקדשה שקיבלה פתאום משמעות עמוקה יותר:
'זו מתנה ממני אליך ביום הולדתי, מאחל לך שכל תפילותייך יענו, הרבי מליובאוויטש'.
י"א ניסן 29.3.2010
הסיפור הזה גרם לי להבין שהרבי לא נשאר אי־שם בטיול לפרו…
"יש המון סיפורי חזרה בתשובה. חלקם בעקבות חוויות בחיים, קשיים, תחושה של חוסר במשהו… במקרה שלי זה קצת שונה. המשכתי לחקור וללמוד והבנתי שאני פשוט לא עושה מה שיהודי צריך לעשות. בגלל האופי שלי, לא יכולתי להמשיך את החיים 'הרגילים' והבנתי שדרוש שינוי, רק לא ידעתי איך…
חזרתי בינתיים לטייל, אבל בזכות התראה על סופת הוריקן וסגר קטן של שדה תעופה ומעבורות, הכרתי את בת דודה של בעלי לעתיד שהייתה השליחה הראשונה בקוזומל, וזכיתי ללמוד איתה תניא. הלימוד התלבש בדיוק על מה שהיה חסר לי – הסברים!
הרגשתי שהגעתי למקום שלי, וחזרתי לארץ ישראל ללמוד ב'אור חיה' ולמלא מטענים. בבוא היום היא הפכה להיות השדכנית שלנו, ב"ה, וכעסקת חבילה שמגיעה עם הזכות להתחתן עם שליח, היה ברור לי שאני מעתיקה את חיי לקוזומל אחרי החתונה, להשלים את המשימה.

את אדווה היקרה הכרתי לפני כמה שנים בביקור אצלנו בבית חב"ד כחלק מטיול רגיל. באדווה היה משהו שונה, בער בה 'להיות חב"דניקית'. כדי להגיע לזה יש דרך, והיא חשובה – ללכת ללמוד ולחוות את כל מה שאני חוויתי – החיים ב'אור חיה'. במדרשה שהיא חממה לכל ילדה של הרבי, נמצאים שם השלוחים המדוייקים למשימה הזו, לטפח ולגדל שליחות.
היום כשרואים את אדווה מבינים למה בער בה דווקא להיות חב"דניקית… היא שליחה אמיתית, רק רוצה לתת, לקרב, לאהוב. הלב שלה רחב עבור כולם וזו אחת התכונות היותר יקרות שהיא יורשת מהרבי. באהבה שלה יש ניצוץ שמדליק כל מי שעובר אצלה…
אחת המשימות שהרבי נתן לשלוחים זה ששליח יעשה שליח. כשאתה קשוב להוראות ומלא בחום חסידי זה קורה טבעי ורק שמבקשים ממך לספר את הסיפור אתה מבין פתאום שאתה חלק מזה"…

החולייה השנייה
אדווה, השליחה של הרבי במורו שבברזיל, היא החוליה הבאה בשרשרת…
"זה היה לפני שש שנים, בשנת תשע"ז", היא פותחת, "יצאתי עם חברה לטיול בדרום אמריקה. אי אפשר היה להגדיר אותי כבחורה דתית, אבל כן הקפדתי על כשרות ושבת, זו הסיבה שבכל מקום אליו הגעתי יצרתי קשר עם בית חב"ד, כדי שיהיה לי איפה לאכול אוכל כשר גם במקומות הנידחים אליהם הגעתי.
נכנסתי לבתי חב"ד שלא על מנת ללמוד, אבל אפשר לומר שקלטתי פה ושם. באחד המקומות גם נפגשתי עם אישה חב"דית, מבוגרת, המתגוררת במקום, שלמדה איתי קצת תניא.
בשלב זה של הטיול הגענו למורו, מקום בו לא היה עדיין בית חב"ד. שבת התקרבה והיה עלינו להתארגן לבד עם אוכל כשר. מה שהתחיל כמו אילוץ – לדאוג לעצמנו לשבת – המשיך בסוף עם שלושים מטיילים ישראלים שישבו איתנו באותה סעודה שארגנו. מפה לשם, עברה בין כולם שמועה שאנחנו מארגנות ארוחת שבת כשרה. הרגשתי אז, מול השולחן המדהים הזה, שאין מצב שאני לא חוזרת לכאן יום אחד לשליחות… התניא שלמדתי, עם ההתנסות המפתיעה הזו במן סוג של שליחות, גרמו לי להמשיך בטיול חושבת יותר, מתבוננת יותר. ככה, פתוחה ומתעניינת, הגעתי לקוזומל.
בקוזומל הכרתי את השליחות המקסימות, נוי פלג והרבנית חני כפלין. עכשיו כבר לא נכנסתי לבית חב"ד רק כדי לאכול ארוחה כשרה ולהמשיך. היו לי המון שאלות, דברים שרציתי לדעת ולהבין. שאלות על השליחות שלהן ולמה הן עזבו הכל כדי להגיע לקצה העולם הזה. שתיהן היו דמויות משמעותיות מאוד בשבילי ובתהליך שעברתי. ה'מכה בפטיש' היה של הרבנית חני, היא המליצה לי לחזור לארץ הקודש ופשוט ללמוד כמו שצריך, ההמלצה היתה על 'אור חיה' כמובן.
השיחות איתן והשהות שלי בבית חב"ד כל כך השפיעו עליי שכבר שם, בדרום אמריקה, זרקתי את כל הבגדים הלא צנועים שהיו לי ויצאתי לקנות מלתחה מתאימה יותר. אפשר לומר שכאשר נחתתי בארץ ישראל כבר הייתי דתיה, בעוד המשפחה שלי לא ידעה מכלום כמובן…
התחלתי לימודים ב'אור חיה', בתחילה כאקסטרנית, אחר כך נכנסתי ממש לגור במקום, להצטרף למשפחת 'אור חיה' המדהימה.
אחרי שנה של לימודים אינטנסיביים הגעתי לתקופת השידוכים. בשלב זה נפגשתי עם בעלי, שכבר בתור בחור הספיק לצאת לשליחות באותו מקום בו ארגנתי את סעודת השבת הראשונה שלי למטיילים…
היום, החלום התגשם, אנחנו שליחים כאן במורו.
מה אנחנו עושים במורו? השבתות שלנו הן בממוצע 300 איש. בשיא העונה הן נעות בין 600 ועד 1,000 איש! עכשיו אנחנו בשיא העונה, בית חב"ד אצלנו פתוח 24/7. אנחנו פותחים את המטבח גם בשעות הלילה המאוחרות כדי לספק אוכל כשר למטיילים, גם כשהם חוזרים ממסיבות וטיולים.
יש אצלנו, ב"ה, כל יום לפחות שני שיעורי תורה, הנחות תפילין בשפע, קריאת התורה, אנחנו משתדלים להיות בית חם למטיילים קודם כל ואז כבר נמשכים הלבבות והם רוצים לשמוע יותר ויותר על אלוקות, על תורה ועל הרבי. ממש שרשרת שמובילה לאלוקות.
"שירה וספיר הגיעו לכאן בשנה של הקורונה. כל האי התרוקן – משבת של אלף איש, תוך יומיים נשארו רק עשרים איש. היה פחד גדול והיה חשש מהנגיף ומההדבקה. לקראת פסח, החלטתי לכתוב לרבי, לברר אם אנחנו צריכים להישאר כאן, לא ידענו מה אנחנו צריכים לעשות וגם דאגנו לילדים.
הרבי כתב לי מכתב מדהים על אסתר המלכה שלא חשבה על טובתה האישית אלא דאגה לכלל העם. הבנתי שהרבי רוצה שאשאר אפילו בשביל עשרים איש.
המשכנו את השליחות שלנו. שירה וספיר הגיעו לכאן כמטיילות רגילות והתחילו ללמוד תניא. שירה אפילו סיכמה במחברת את הספר 'מודעות יהודית'… היו להן המון שאלות והיה להן חשוב ללמוד ולהבין הכל. יום אחד הן אפילו פנו אליי ושאלו אם אני יכולה להשאיל להן כמה חצאיות צנועות. נתתי להן בשמחה שקית של בגדים צנועים והן התחילו להקפיד על צניעות.
בשלב זה החלטנו כולם, כל העשרים איש, לחזור לארץ ישראל. במטוס הן כבר היו ממש בחורות דתיות. לקחתי אותן להתוועדות ב'אור חיה', הן התלבטו מאוד אם להיכנס או לא. לחצתי בעדינות, באהבה, הסברתי להן שזה המהלך הכי חכם שהן יכולות לעשות בחיים שלהן. מפה לשם הן שתיהן שליחות מדהימות. נשים חסידיות לפי כל קנה מידה, ממשיכות את השליחות של הרבי בגאון".

החולייה השלישית
ולשלב הבא… שירה פחימה:
"אני מגיעה מבית דתי. מגיל חמש־עשרה כבר לא התחברתי לשמירת שבת וכו' אבל המשכתי בגלל הבית. בגיל שמונה־עשרה, כשהתגייסתי לצבא, ויתרתי על קיום מצוות לגמרי. אחרי הצבא טסתי לטיול לארגנטינה, צ'ילה, ברזיל, והייתי אמורה להמשיך הלאה לבוליביה, פרו מקסיקו וגואטמלה. כשהגעתי לברזיל, הגעתי לאי של אדווה – למורו, ומשהו בי התחבר לבית חב"ד. לא הייתי בהרבה בתי חב"ד לפני כן, אבל התחברתי מאוד לבית חב"ד שם, הגעתי לסעודות בערב, לסעודות ביום.
באותה תקופה התחילה הקורונה, אנשים התחילו לעזוב בהמוניהם, ואני רציתי להישאר. בתחילה נשארתי עד היום האחרון שאפשר היה לפני הסגר ואז החלטתי לחזור לארץ ישראל. כשיצאתי ממורו, כל הדרך רק בכיתי. אף אחד לא הבין מה אני בוכה – אני בדרך לארץ ישראל, להורים שלי, מה אני בוכה?!
כדי להגיע לשדה תעופה צריך לקחת מעבורת, אוטובוס ושוב מעבורת. עברתי כבר את המעבורת והאוטובוס ואז, רגע לפני שאני עולה על המעבורת השנייה, החלטתי שאני חוזרת לאי מורו. שיחדתי את מי שהיה צריך כדי להיכנס רגע לפני שסוגרים את האי סופית לכניסה ויציאה.
השליח דיבר על החלטות טובות, שכל אחד יקח על עצמו החלטה טובה כדי לנצח את הקורונה. אחד לקח על עצמו שמירת שבת, לשמור את השבת הקרובה, והשליח הציע לי שאקח גם אני על עצמי לשמור שבת.
'מה לשמור שבת? אני ברחתי מזה'… בסוף החלטתי לעשות את זה, זה לא היה כל כך נורא. ישבנו יחד, דיברנו, החלפנו חוויות. השבת במורו מאוד ארוכה…
אחרי השבת הגיע י"א ניסן, היתה התוועדות יפה וגדולה, שמענו את הניגון של הרבי, והשליח אומר: 'תעצמו עיניים, תקשיבו לניגון'. אני מקשיבה ומשהו עובר לי בגוף, קורה לי. אני אומרת: 'משהו עובר עליי', אז הוא מחייך, 'זו הנשמה שלך מתעוררת'.
אדווה הכירה לי באותה התוועדות את התניא, התחלתי ללמוד פרק אחרי פרק, מסכמת לעצמי את הספר 'מודעות יהודית'. תוך כדי, אני ממשיכה לשמור שבת אחת ועוד אחת, ביקשתי מאדווה כמה בגדים צנועים והיא נתנה לי, וזהו. שבוע אחר כך כבר חזרנו לארץ ישראל.
כשהגענו לארץ ישראל אדווה הכירה לנו את מדרשת 'אור חיה', איפה שהיא למדה, הכירה לי את יואלה קולטון, המנהלת. בתחילה קצת נבהלתי, אמרתי: 'אין מצב שאני נכנסת לפה!'
אדווה שכנעה אותי בעדינות, ובט"ז תמוז באמת נכנסתי ללמוד במקום המדהים הזה. שנה אחר כך סגרתי שידוך, בכ"ה אלול התחתנתי. עברתי שם תהליך מדהים של חברותות, תפילות, שיעורים… היום, שנה וחצי אחרי, יש לי ב"ה ילדה קטנה שנולדה בו' תשרי וקוראים לה חנה כמובן. אני לומדת הוראה, בשנה ב' היום, בדרך לשליחות החינוכית שלי בעזרת ה'".

באדיבות: מגזין עטרת חיה