התרפקות על אבא
פטפוטי האמהות וצהלות הילדים עמם התרוצץ הזאטוט בכניסה ל–770, נדמו לפתע. שקית הממתקים שבידו נפלה ונרמסה בעת שנדחף ללא תכלית בין הנשים המנסות לפנות שביל למעבר, מצא את עצמו לפתע ניצב לבדו במרכזו. לבו הקטן נמלא חרדה, עד שנתן קולו בבכי: היכן נעלמה אמא?
מבעד למסך הדמעות, הבחין לפתע ב… סירטוק מתקדם לעברו. כמה נפלא. ודאי זה אבא. הוא נצמד אל האריג השחור המוכר, מחכך את פניו ומוחה את דמעותיו בתחושת הקלה. רק אז הביט כלפי מעלה, וגילה את מבטו האבהי של הרבי מה"מ המביט ברוך וממתין עד שתבקיע אמו את חומת הנשים ותאסוף את ילדה אל חיקה.
למחרת, כתבה אמו של הילד לרבי מה"מ, והתנצלה על מה שארע. הרבי מה"מ השיב לה ש"אין לשער את גודל הנחת רוח", והוסיף שהלוואי שגם גדולים היו נוהגים באותו אופן.
אם נתרגם את משאלתו של הרבי לעברית יומיומית שלנו, זה יישמע בערך כך: הרבי רוצה שנתקשר אליו כמו ילדים צעירים לאביהם, ולא משנה אם אנחנו בני שלוש, או שלושים, או שלוש מאות.
הבה ננסה להתבונן ולהבין מהי התקשרות בכלל, ואז אולי נשכיל לדעת מה רוצה מאתנו הרבי.

להיות כאן ולחוות את מי שנמצא שם
להתקשר עם הזולת פירושו, להיות עמו במקום שבו הוא עומד – מבחינת יכולתו השכלית ושטחי ההתעניינות שלו, ולחוות עמו את מצב רוחו ואת התהליך הנפשי שהוא עובר.
הרבי מהווה מופת להתקשרות ללא שיור אל כל אדם. אפשר ללקט זהרורי אור של התקשרות לאין סוף מכל אפיזודה הקשורה בו:
הרבי מה"מ יושב בחדרו ביחידות ומשתף בהרגשתו עם זוג הורים הניצבים ממש כעת בשדה התעופה ונפרדים בדמעות מילדיהם – זוג צעיר שעומד להמריא בדקות ההן לשליחות במקום רחוק בגשמיות וברוחניות. ליבם נקרע בין האושר על האתגר הגדול שנטלו ילדיהם על עצמם, ובין הדאגה על ההתמודדויות העומדות בפני הצעירים.
התקשרות מופלאה מודגמת גם בכל מפגש של הרבי עם ילדים, המדגימה לא רק הבנה לנפש הילד, אלא המצאות עמו ממש.
הרבי מחלק "לעקאח" בהושענא רבא. פעוטה מסרבת לקבל כי "חני האט נישט ליב קיין קייק" (חני לא אוהבת עוגה). התור ארוך, הלחץ עצום, יום קדוש ונשגב, אך הרבי מה"מ משתהה ואורז פרוסת עוגה במפית, ומגיש אותה לאמה באומרו – אולי תרצה הילדה אחר כך… מי כמונו, אמהות, מכירות את התהליך ההפכפך הזה, שבסופו תיזכר חני החמודה לאחר זמן בעוגה שהחמיצה, תרקע ברגלה ותדרוש 'עוגה עכשיו'! או אז תוכל האם לשלוף את ה"לעקאח" שהוכן מראש על ידי הרבי.
יחידות כללית. הרבי מה"מ בשיחתו הקדושה מרעיף את ברכותיו לקהל העצום המצטופף ב"זאל". לאחר השיחה, כשנגש אחד החסידים אל הרבי למסור את הפ"נ, שואל הרבי היכן הפ"נ של הילדה. האב הנבוך מסביר שהילדה לא כתבה פ"נ, והרבי אמר שהוא ראה את הילדה כותבת!
הרבי היושב במרומי בימת ההתוועדויות היה עם הילדה שבפינת ה"זאל" הגדול של 770, אשר אביה נתן לה לקשקש בנייר ועט, כדי שלא תרעיש. בעיניה הילדותיות היא היתה סבורה, מן הסתם, שהיא כותבת פ"נ כמו אבא, שכן זה אותו עט וגם הנייר זהה לזה שבו השתמש אבא קודם לכן.
הנייר שהושלך קודם לכן לפח נמצא, הוכנס למעטפה, והאב חזר שנית לתור כדי שבתו המאושרת תוכל להגיש לרבי את הפ"נ שלה.

שהקישוטים לא יחסמו את הדירה
כל אחת מאתנו מאחלת לעצמה לחיות את עולמו של הילד בהזדהות רבה עד כדי היכולת לחוש אותו.
מנין לוקחים יכולת זו? ממידת הדעת, השוכנת לה במקום אסטרטגי מאוד במרומי עשר כוחות הנפש, ב"שלישיית המוחין", ומצודתה פרושה עד לקצה האחרון של המידות.
פנים רבות לה, לדעת, והם נכללים בשני קווים: קו אופקי – מאוזן, וקו אנכי.
הקו העליון – מעין "דעת עליונה", ניצב בעמדת שמירה על אם הדרך שבין החכמה לבינה. בעת שהרעיון הראשוני שניצת באורו של ברק החכמה, עובר לטיפולה של הבינה לשם יישום וביצוע, שומרת הדעת שהעיסוק בפרטי הפרטים לא יסיט אותנו מן היעד הראשוני.
בהשאלה, אפשר לומר שהמטרה של בניית בית מגורים נוח ורחב שהציב האב (מידת החכמה) – לא ילך לאיבוד בעת שהאם (הבינה) תיסחף ותמלא אותו בפריטי ריהוט, קישוטים וקשקושים עד לצמצום מרחב המחיה והפעילות בו.
בעצם, זו אינה דוגמה שולית מחיי היום יום – זו תכלית מציאותנו: היעד שלשמו ירדה נשמתנו לעולם – לבנות לו יתברך דירה בתחתונים, ובעת העיסוק במעגלים הגשמיים שלו – עבודה, קניות, נקיון הבית – מזכירה לנו הדעת שלא לסטות מן הכיוון הראשוני.
מה עושה הדעת כדי לשמור על ערנותנו – היא מאפשרת לנו להיות "מונחים" בעניין בלי הנחות, ולהתעלם מעולמות אחרים הקורצים לנו באורותיהם המסנוורים.
הקו האנכי – נקרא לו "דעת תחתונה" – מחבר בין המוחין למידות, בין השכל והרגש מלמעלה למטה, והוא מאפשר לחוות את הזולת ולהיות עמו ממש.
כדי לקלוט עד לאן צריכה ההתקשרות להגיע, אפשר אולי ליטול בהשאלה פתגם חסידי שנאמר בעניין אחר ולהאיר בו את הנושא שלנו. בעת ששאל אדמו"ר האמצעי את אביו – רבנו הזקן, מה נעלה ממה – אהבת ה' או אהבת ישראל, ענה לו אדמו"ר הזקן שאהבת ישראל גדולה יותר, שכן היא מביאה לאהבת ה', משום ש"אוהבים את מה שהאהוב אוהב".
זו יכולה להיות אמת מידה להתקשרות: האם אני שמה בראש סולם העדיפויות שלי את ההעדפות האישיות שלי, או את מה שמעדיף הזולת – בעלי, למשל? אם הוא יקר וחשוב בעיני, אלמד לאהוב את שאהוב עליו: התוועדויות עד השעות הקטנות של שבת אחר הצהרים או הלילה, מאכלים מתובלים בחריפות, סדר מסוים בארון הספרים, ועוד.
האם אפשר ללמוד לחבב דברים שאיננו 'מסמפטים' אותם? אומנם כן, אפשר, אך זאת רק אם שמים בצד את ה'אני'. הוד מעלת ישותנו לא תשב בשקט בפינה לאור מהלך כזה, והיא תיצור בקרבנו התגוששות. תהליך זה אינו נדיר, הוא "לחם חוקנו" היומיומי, ומופיע בסגנון של – האם לעזוב את הגיהוץ שאו–טו–טו עומד להסתיים, ולסיים את הכנת הארוחה כדי שתהיה מוכנה ברגע שבעלי ייכנס (זה חשוב לו מאוד)? או: למה שאחכה עם החת"ת עד שהוא מגיע בלילה? נחמד לו שאגיד אתו ביחד אך זה לוקח הרבה זמן. לבד – אני מסיימת תוך כמה דקות…
הלבטים יגיעו אל קיצם הראוי אם נעשה קל וחומר קטן לעצמנו: כמו שאשה מעוניינת שהבעל יתקשר לצרכים שלה (ישמע אותה עד הסוף ויהיה שותף למה שעבר עליה, ולא יפתור לה את הבעיה אחרי המשפט הראשון וחסל סדר האזנה…) באותה מידה עליה לחבוש את המשקפיים שלו כדי לנסות לחוות את הדברים מנקודת ראותו ולקבל את רצונותיו וצרכיו בנכונות ובשמחה.

אליבא דקולו של ה'אני'
טקטיקה נוספת בה עשוי לנקוט ה'אני' המתקומם שלנו – כדי שלא נעז לבטל את הגחמות האישיות – היא הונאה עצמית, על ידי סנוור באחיזת עיניים של התקשרות מדומה, המכוונת אל עצמנו במקום אל הזולת.
על פי רוב עושה לנו ה'אני' את ה'תרגיל' הזה בקשר שבינינו ובין זולת הנתון לשליטתנו – כמו ילדים או חניכים. כך הוא טוען: מי כמו אנחנו – המבוגרים, המנוסים, החכמים – יודעים מה טוב עבור אלו הנמצאים למרגלות ההר הנישא שעליו אנחנו יושבים בתוקף מעמדנו כמורים או הורים?
אליבא דקולו של ה'אני', בזה שאנו משקיעים בילדים את כל שביכולתנו, 'מרביצים בהם דעת' ושולחים אותם לכל החוגים האפשריים – אנחנו ממלאים את חובת ההתקשרות.
כמעט כולנו שוגים בכך, אם מעט ואם הרבה. כמו אותו אבא שבנו רוצה לחוש מעט את קרבתו, ואביו מנצל את רגעי החסד הללו כדי ללמוד עם הילד עוד כמה תוספות'ים כדי שיצליח במבחן. או אמא שבתה מספרת לה מחוויות בית הספר עם שובה ממנו, והאם – במקום להטות אוזן ולהיות שותפה לתחושות – מנסה לאלפה בינה בסיוע בפתגמים, פסוקים וקטעי שיחות קודש כיצד מסתדרים עם החברה, וכיוצא בזה.

כסף גדול או כסף קטן?
למה הם/אנחנו דומים? לאביו של הילד שבא לבקש מאה שקלים עבור טיול בית ספרי, והאב אומר: אין לי מזומן, אך יש לי צ'ק של מליון דולר, קח אותו ותביא לי עודף מהמורה…
מה יעשה הבן עם מליון הדולר?
נשמע מוגזם… אולי.
סבתא אחת שאלה אֵם לילדה בת חמש אודות מתנה מועדפת ליום הולדתה, ונענתה שחסרים לה נעלי בית חמות. הסבתא החליטה להוסיף לאביזר הפשוט גם מתנה יוקרתית – צמיד זהב מעוצב. כשהעניקה ברוב רגש את המתנות לנכדתה, שאלה אותה: "במה את שמחה יותר – בנעלי הבית או בצמיד"? "בנעלי הבית", ענתה הקטנה בלי להסס. סבתא זו כבר לא תציע לילדה מליון דולר… רובנו עושים ונעשה כך בכל עת שנחשוב שתפקידנו כמחנכים דורש ללכת בגדולות, בלי שנבדוק אם הכלים של הילד מתאימים.
אנחנו ממשיכים להתרפק בנוסטלגיה על הימים שבהם 'היינו ילדים, וכל כך אהבנו ללמוד ולקרוא ספרים'. אנו שוכחים שהיום, אם איננו יודעים לאחוז בעכבר (דיגיטלי, כמובן) אנחנו פשוט איננו רלוונטיים. הילדים שלנו שרגילים לתמונות צבעוניות ומתחלפות בקצב מסחרר על הצג, מתקשים לשבת שעות רצופות ולהתבונן בדף העמוס אותיות שחורות קטנות של מליון הדולר של הגמרא וספרי החסידות…
האם זה אומר שצריך להפסיק לשאוף להנחיל את מליון הדולר הרוחניים? האם המשפיעים בישיבות אינם אמורים להמשיך ולדבר על עניינים נעלים בחסידות – ממש כמו בליובאוויטש שבליובאוויטש – אך ורק משום שבגובה העיניים של הבחורים עומד "כסף קטן" מאוד של שווארמה בלאפה, אינטרנט ורכב אוטומטי (שכור…), המסתירים מעיניהם את הערמות הגבוהות של השטרות הירוקים – מיליון הדולר החסידי?!

להתכופף אל הילד כדי להרימו
חלילה. אין להתייאש מיעדיו של החינוך החסידי הטהור, אשר בעינם עומדים וקיימים. התקשרות אין משמעה 'פיחות'. להתקשר פירושו לרדת אל הקצה התחתון כדי להעלותו, ולא כדי להשאר שם למטה, ככתוב (בהושע) "ואנוכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועותיו". אולם אם נשכיל להתעסק ולדבר במונחי הכסף הקטן של הדור הצעיר – נוכל באמצעותו להקנות מושגים חסידיים "בגדול". אם נשב ליד הילד כשהוא מתעסק במחשב, וננסה להתעניין באמת במשחקיו (בזבוז זמן משווע!) נהיה מסוגלים לדבר עמו בשפה שהוא מבין, והוא יהיה מוכן להקשיב לנו גם כשנשוחח עמו על משהו חשוב יותר ממשחקי מחשב.
גישה זו היא הבסיס להקמת ארגון 'צבאות ה" על ידי הרבי מה"מ. לאנשים שתמהו מדוע מדגיש הרבי מה"מ כל כך את ההירארכיה הצבאית, את ההישגיות והטקסיות – ענה הרבי שילדים מונעים על ידי סממנים צבאיים אלו, ולכן יש ליטול אותם ולהפיק מהם תועלת במלחמה נגד היצר הרע.
גם שלוחיו של הרבי ברחבי העולם, הנאלצים להתקשר לאנשים מרבדים שונים של שמירת תורה ומצוות – לא מוותרים כהוא זה על ההנהגות החסידיות. אף אחד מהם לא לובש ג'ינס וטריקו כדי למשוך אליו את ה"חברה".
אחד השלוחים בארץ ישראל, לדוגמה, אשר שמע (בשבוע הראשון לבואו למקום שליחותו) נגינה בגיטרה המלווה שירה של צעירים, איתר אותם, ושוחח עמם במשך כמה שעות בישיבה משותפת על המדרגות. הוא לא הסיר את המגבעת והחליפה, גם לא שר את שיריהם ולא ניסה לפרוט על מיתרי הגיטרה – והיום יש כמה מאותם נערים שמנהלים בתים חסידיים למופת. כלומר, הם כבר יכולים לתת עודף ממיליון הדולר, בחינת 'טופח על מנת להטפיח'!

התענוג האמיתי של האב
חכמינו מביאים סיפור העוסק במישור ההתקשרות בכיוון ההפוך – בין בן לאביו, המדגים שגם כאן עלול ה'אני' לזייף. הבן המדובר היה תלמיד חכם, ואביו – שתיין מועד. בכל יום, בעת הליכת הבן לבית המדרש היה מוצא את אביו שיכור כלוט, מתפלש בבוץ שבצד הדרך, והילדים מתקלסים בו.
כאב הבן את כאבו של אביו, והחליט למנוע ממנו את החרפה. הוא בקשו לשבת בביתו, והבטיח להביא לו לשם את מיטב המשקאות החריפים. מאז – עשה כך כל יום: האכיל והשקה את אביו, המתין עד ששתה לשכרה, ואז השכיבו במיטתו והלך לבית המדרש.
פעם אחת, ראה בדרכו אדם שיכור מתבוסס במדמנה. מיהר להביא את אביו כדי שיחזה במחזה המביש, ויימנע בעתיד מלנהוג כך. לתדהמת הבן, רכן האב ולחש באוזנו של השיכור: היכן קנית יין כל כך טוב? כשראה את פליאת הבן אמר לו: "אין לי תענוג גדול יותר מזה בעולם". חלשה דעתו של הבן והצטער.
ניתן להניח שצערו של הבן – בין השאר – נבע מכך שלא השקיע מחשבה להבנת המניעים של האבא, אלא השקיע מאמץ רב כדי למנוע את הגילויים שלא נעמו לו. אילו היה מבין שהאב לא חושק ביין, אלא נמשך לשכרות כדי להגיע לאובדן חושים – אולי כדי להשתחרר מדאגות וקשיים – יתכן שהיה מצליח לסייע לו.
הסיפור עוסק במערכת יחסים רגישה מאוד – בין בנים להוריהם המבוגרים. אם ננסה לתרגם אותו להווי ימינו, אפשר לצייר בדמיוננו בן המשכנע את אביו לעבור לדיור מוגן – שבו יהיה לו אוכל מוכן ומגוון, חברת אנשים בני גילו, שרותי בריאות ונקיון – והאב אומר: אין לי תענוג יותר גדול בעולם מחיים עצמאיים בביתי, אפילו אם בו התזונה שלי לא עשירה, וארבעת קירותיו הם חברי היחידים…
הבן זקוק לגייס את מירב ומיטב היכולות מיסוד הדעת, כדי להכיר שהתנאים הטובים שהוא רוצה להעניק לאביו – הם הענקה לעצמו – למנוחת הנפש שלו. מה שיאפשר לו לשים את עצמו במקום של אביו באמת, הוא החזרה אל הדעת העליונה, שאינה מרשה לסטות מנקודת האמת הראשונית: כבד את אביך, רצונותיו, תחושותיו וכבודו.

שאלה שיש לה רק תשובה אחת
לא קל ולא פשוט לערוך השוואה בין סיפור קשה כל כך לבין מצבנו אנו, אך אין מנוס מן האמת הנוקבת.
במה דברים אמורים?
בראשית מאמרנו הזכרנו שהרבי מה"מ הביע את משאלתו (בתשובתו לאֵם) שגם המבוגרים יתייחסו אליו כמו אל אבא. במבט ראשון מדובר בהתקשרות מסוגו של ניגוב הדמעות בסירטוק: להתקשר אליו עם כל החלקים שבאישיות – גם אלו החלשים יותר, ולהרשות לרבי "לנקות" לנו את הפנים הרוחניות שלנו. במבט מעמיק יותר – להתקשר אליו כמו אבא, בהשלכה מסיפורם של חז"ל – היא לא היצמדות לגילויים החיצוניים של צורכי האב, אלא למאוויים שמאחוריהם.
בסיפור ההוא מדובר אומנם על מאוויים לא רצויים, ואף על פי כן הבנתם היתה אולי מאפשרת מציאת פתרון ראוי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, למאוויים נעלים בוודאי ובוודאי שראוי להתקשר ולמלא אותם במלואם.
מי לא יודעת מה הרבי מה"מ רוצה מאתנו? הרבי רוצה שנקים משפחות ברוכות בילדים. הרבי רוצה שנעסוק במבצעים. הרבי רוצה שנקרב נשים לחיים של תורה ומצוות, שנרבה טהרה בישראל וגם נעסוק בחינוך. אך כל אלו הם 'גילויים' של הרצון המרכזי שלו: להביא את המשיח.
חלילה לנו לנהוג כמו אותו בן, שהעדיף לשמור את אביו השיכור הרחק מעיני הבריות, כלומר, לשמור את הצד של "קרייזי אוף משיח" חסוי, ולבחור רק את המבצעים הנחמדים שיש עליהם קונצנזוס: נרות שבת, סיוע לנזקקים במסגרת בתי תמחוי וכדו'. מי שמקושרת באמת יודעת שהרבי רוצה שנרעיש את העולם כדי שיהיה מוכן לביאת משיח, בין השאר גם באמצעות מבצעי המצוות.
זו היא השאלה הגורלית שעליה אנו צריכות להשיב בכנות: האם איננו זונחות את מיליון הדולר של הגאולה האמיתית והשלימה למען פרוטות של יחסי ציבור? האם אנו מקושרות באמת – לרצון האמיתי של הרבי מה"מ?
במבחן האמת הזה באה בחשבון רק תשובה אחת – זו החיובית. לא ננוח ולא נשקוט עד אשר נזכה למילוי חלומו הגדול של הרבי, אשר החל להתרקם מאז היותו בן 3: התגלות מלכנו משיחנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

באדיבות מגזין עטרת חיה