שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת כי תשא.

אחד הנושאים המרכזים בפרשה הנו מפקד האוכלוסין אותו מבצע משה על פי ציווי ה'.

לשם שינוי מפקד זה לא מתבצע בספירת ראשים, הספירה הנה על ידי מטבע בשווי מחצית השקל.

מדוע לא נספרו בני ישראל ישירות אלא על ידי אמצעי מחצית השקל?

לשם כך נצטט את הפסוק ואת הסברו של רש"י עליו.

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (שמות ל' י"ב).

כִּי תִשָּׂא – לְשׁוֹן קַבָּלָה, כְּתַרְגּוּמוֹ ["אֲרֵי תְקַבֵּיל יָת חוּשְׁבַּן"]: כְּשֶׁתַּחְפֹּץ לְקַבֵּל סְכוּם מִנְיָנָם, לָדַעַת כַּמָּה הֵם, אַל תִּמְנֵם לַגֻּלְגֹּלֶת, אֶלָּא יִתְּנוּ כָּל אֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְתִמְנֶה אֶת הַשְּׁקָלִים וְתֵדַע מִנְיָנָם.
וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף – שֶׁהַמִּנְיָן שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרַע וְהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּימֵי דָּוִד.

כלומר: בכדי למנוע מגפה העלולה לבוא מעין הרע לא מנה אותם אלא את המטבעות שהם הביאו.

שאני סופר אותך אני מספר לך על אהבה והקרבה שלי אליך:

סקירת המקרא מציעה נקודת מבט ייחודית על מהי משמעותו של מנין?, התורה מגלה לנו שמהותו של מפקד הנו ביטוי וגילוי אהבה וחיבה של המונה כלפי הדבר הנמנה. כפי שמצינו בפרשת במדבר בתחילתה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א'-א').

רש"י על אתר מפרש:  'וַיְדַבֵּר בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ'. מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו, מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה. כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, מְנָאָן, וּכְשֶׁנָּפְלוּ בָּעֵגֶל, מְנָאָן, (לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרִים (כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, מְנָאָם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּבְאֶחָד בְּאִיָּר מְנָאָם.

אחת התופעות המדהימות והייחודיות בעבודתו הציבורית של הרבי מליובאוויטש, הייתה קבלת קהל מדי יום ראשון בשבוע בפתח לשכתו. ביום זה היה עומד על רגליו מבוקר עד ערב ומקבל אנשים, שומע את בקשותיהם, מייעץ, מברך ומעניק לכל אחד מהם שטר כסף על מנת שיתנו לצדקה. כך קיבל מדי שבוע אלפי אנשים, נשים וילדים. יהודייה קשישה שלא כבשה את התפעלותה מהמחזה המדהים בו הרבי שהיה קרוב לשנות התשעים בחייו עומד על רגליו במשך שעות שאלה אותו פעם: 'רבי, איך אתה יכול לעמוד כל-כך הרבה שעות על רגליך ולא ניכר שום סימן עייפות אצלך, להיפך זה נראה כאילו רק כעת התחלת את קבלת הקהל?!' הרבי הביט בה בחום וחיוך רחב פשט על פניו.

'כל יהודי הוא כמו יהלום בעיניי, וכשסופרים יהלומים לא מתעייפים' השיב.

מסופר כי פעם אחת הגיעו אל הרבי הרש"ב (האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד לדורותיהם) שני חסידים, האחד סוחר עשיר באבני-חן, וגם תלמיד-חכם ומעמיק בחסידות, והשני יהודי פשוט. להפתעת הסוחר, קיבל הרבי את היהודי הפשוט במאור-פנים וגילה כלפיו אותות קירוב רבים. כשנכנס הסוחר אל הרבי הביע את תמיהתו על הקרבה היתרה שהראה הרבי ליהודי הפשוט, והתבטא: "אינני מוצא בו מעלות מיוחדות". הרבי לא השיב דבר.

בסיום ביקורו, כשנכנס שוב הסוחר להיפרד מהרבי, ביקשו הרבי להראות לו את אבני-החן שברשותו. הסוחר הציג בשמחה את סחורתו, כשהוא מתאר את מעלותיה של כל אבן ואבן. במיוחד שיבח אבן אחת, וציין שהיא יקרה ונדירה מאוד. לקחה הרבי, הביט בה שוב ושוב ואמר: "אינני מוצא בה מעלות מיוחדות". נענה החסיד: "רבי, ביהלומים צריך להיות מבין". הביט בו הרבי ואמר: "גם ביהודי צריך להיות מבין".

זוהי מהותו של מניין בני ישראל על ידי משה, אהבה שלא תסולא בפז בכל הזדמנות אפשרית, כאדם המונה את יהלומיו בכל שעה.

היכולת לחוש את החיבה של הנמנה הנה בעיקר על ידי מניין כמותי ולא איכותי, כמה יש לי? האם נוסף עוד יהלום לאוצרי? ולאו דווקא איזה יהלום נוסף לאוצרי.

במניין איכותי אמנם ישנו עונג צרוף בפני עצמו בשל איכות החומר, אבל החיבה הייחודית של האדם הנה מעצם האוצר שיש לו וככל שהוא מתרבה, מתווספת אצלו שמחה.

כך הוא בדיוק שסופרים נשמות, לא מתייחסים ומביטים על איכותם של האנשים, על ייחודיותם של כל אחד ואחת כסובייקט נפרד בפני עצמו/ה, אלא לכללות הנשמות הנוכחות במעמד זה.

אמת הדבר שלכל אחד ואחת ישנן מעלות ייחודיות ואיכות אינדיבידואלית כסובייקט נפרד, אך ההסתכלות על כלל הניצבים במעמד הספירה מתייחסת לכמות האנשים שהתאספה כאן וכל תוספת היא ברכה בפני עצמה.

כשרוצים לקיים מפגן עצמתי לטובת אידיאל זה או אחר, בכינוס של אנשים יחד, אנו נתייחס לכמות האנשים שגדשה את האירוע וככל שהמספר יגדל כן תגבר עצמתו של כינוס זה.

היחס הנשמתי לאדם הנו ממקום ייחודי, הפונה לכלל, למקור הנשמות שכולן מאב אחד ולכן היחס אליהם הוא כבנים שאב אחד לכולנה.

נאמר בתהילים: הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. (ל"ג, ט"ו). דווקא משום שהוא יוצר יחד לבם, לכן הוא זה שיכול להבין אל כל מעשיהם. כלומר: שמחפשים מקור לראיית הזולת יש להביט על נשמתו, על מקום בו אפשר להבין אותו ואת מעשיו כמקור מאחד ולא ממקום בו הנו כסובייקט נפרד וייחודי בעל צרכים ורצונות שונים, שם יהיה  קשה יותר לחבור אליו ולהבין תמיד את מעשיו.

הסובייקטיביות האינדיבידואלית הייחודית מספרת את מהותה של ספירה:

הרבי מליובאוויטש התבטא פעם: "השם ברא את העולם באופן כזה שלכל אדם יש מראה ייחודי משלו, עד שלא יתכן ששני נבראים בעולם יהיו זהים לגמרי, אלא לכל היותר יהיה ביניהם דמיון כללי. הסיבה לכך היא שלכל נברא יש תפקיד אישי, שאינו נמצא אצל נברא אחר. והתפקיד הזה חיוני לצורך הגשמת תכלית הבריאה" (שיחות קודש תשמ"א ג').

ישנה אמרה המצוטטת בספר 'היום-יום' (הספר הראשון אותו ערך הרבי מליובאוויטש בהוראת חותנו הרבי הריי"צ). בשם בעל התניא המכונה אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד. כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כ"ג, ט"ו). 'וספרתם' הוא מלשון ספירות (אבן ספיר) ובהירות. 'וספרתם לכם', צריכים לעשות שיהיה ה'לכם' בהיר. ובמה מספרים את ה'לכם'? 'בשבע שבתות תמימות', בבירור שבע המדות שכל מדה ומדה תהיה כלולה משבע, ושבע המדות עצמם יהיו (בבחינת) שבע שבתות". (ספר היום יום י', אייר).

משמעות הדברים הנה: לכל אדם יש סיפור חיים, סיפור בו הוא מספר לעולם מי הוא ומה הוא.  סיפורו של אדם מתאר את דרכו בעולם ואת ייחודיותו של כל סובייקט. סיפור חייו של אדם צריך להיות מואר באור יקרות כמו אבן ספיר. הדרך להאיר את דרכו בעולם עוברת בעבודה עצמית מאומצת לאורך כל שנות חייו.

אמרה נוספת המצוטטת מתוך ספר 'היום-יום' הנו: באחת ההתוועדויות (תרנ"א-נ"ג) אמרו בפני האדמו"ר הרש"ב (האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד לדורותיהם). 'חסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים'. אימרה זו מאוד מצאה חן בעיני אבי. ואמר: "כך הוא עניין העבודה השעות צריכים להיות נספרים ואזי הימים נספרים. כשחולף יום, צריכים לדעת מה פעלו ומה צריכים להמשיך לפעול. בכלל צריכים לראות שהמחר יהיה הרבה יותר יפה מהיום". (א' אייר).

מהותה של ספירה הנה האכפתיות מהדבר אותו סופרים. כאשר אנו מעניקים חשיבות לדבר הנספר ולוקחים אותו ברצינות אנו יוצרים מרחב מאפשר של קרבה ביננו לבין הדבר הנספר.

אנו מייצרים ומאפשרים מרחב בו הדבר הנספר מקבל ביטוי עצמי, ייחודי וסובייקטיבי המאשר ומתקף את תחושת שייכותו למרחב אליו ואותו אנו רוצים לשייכו.

האידאליזציה יוצרת תחושת שייכות אישית:

הספרות הטיפולית מתייחסת להאדרה והעצמת הסובייקט הצורך הנרקסיסטי הטבעי והבריא כחלק מבריאותו הנפשית של האדם כבר משחר ילדותו. המושג אותו טבע הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט (יהודי אמריקאי ממוצא אוסטרי ממייסדיה של גישת פסיכולוגיית העצמי). הנו – 'mirroring'.

מושג זה מתייחס לצורך הראשוני והחיוני לו זקוק הפעוט שבא לעולם דרכו מקבל הוא את התוקף והאישור לסובייקטיביות שלו. העצמה והאדרה העוברת דרך השיקוף אותו מעניקים ההורים לילדם בכל פעולה בה הוא מבטא את עצמו ואת ייחודיותו דרך התנהגותו בדרכו בעולם.

כאשר ההורים לא העניקו את ההעצמה וההאדרה לילדם דרך השיקוף למעשיו והתנהגותו, הילד גדל עם חסך רגשי עמוק לצורך בנראות ייחודית סובייקטיבית. רק שכאשר הוא כבר גדל הוא נאלץ להשיג זאת בכוחות עצמו. מה שבא לידי ביטוי בניסיונות מעוותים לקבל ולזכות בנראות סובייקטיבית מסביבתו.

הדרך בה נראה אותו מתנהל כאשר הוא נואש לזכות בנראות הכוללת העצמה והאדרה סובייקטיבית תבוא לידי ביטוי מצדו באופן בו מאלץ את סביבתו לראות אותו בכל דרך אפשרית, דבר הבא לידי ביטוי בהתנהגויות לא מותאמות ומטרידות את סביבתו, מה שיגרום להתרחקות ורתיעה ממנו, שרק תעצים ותגביר את הצורך הנרקסיסטי המעוות הלא פתור אצלו, ותייצר 'זעם נרקסיסטי' הבא לידי ביטוי באופן לא מודע כמובן בתוקפנות מצדו בדרישה ובתביעה להכיר בו ובצרכיו בכל דרך שהיא. עם קושי אדיר ויכולת לראות ולהכיר בצרכי הזולת.

כי תשא את ראש בני ישראל- מתייחס לנשיאה כלומר: הגבהה של בני ישראל על ידי מנייתם יחד בכמות.

היכולת להגביה אדם הנה כאשר אנו מונים- (סופרים) אותו כלומר: רואים אותו!

היכולת לראות את הזולת הנה על ידי הכללתו במניין אחד עם כלל הנמנים, מניין זה יוצר אצלו תחושת שייכות לכלל.

רק כאשר אדם חש שייכות חברתית הוא יכול להפוך לנותן. כלומר: כאשר אנו מונים אותו עם הכלל ומעניקים לו תחושת שייכות אנו יוצרים אצלו מלאות נפשית פנימית מתוכו (מוקד שליטה פנימי) ובכך אנו הופכים אותו ממקבל לנותן ומעניק מעצמו לאחרים!

את זה נלמד מהפסוק הבא בפרשה:

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה.(שמות ל"ג , י"ג).

ורשי על אתר כותב:

זֶה יִתְּנוּ – הֶרְאָה לוֹ כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ, וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְאוֹמֵר לוֹ: כָּזֶה יִתְּנוּ.

כלומר: אחרי שהפכתם כל אחד ואחת מכם למקבל על ידי הענקת שייכות חברתית במניין הפקודים, בעצם התפיסה שכל אחד ואחת מכם הנו חצי- 'מחצית השקל' ורק על ידי חבירה יחד אתם נעשים לשלם, רק כעת אתם ראויים למעבר ממצב של מקבלים למצב של נותנים- לאלו המעניקים מעצמם, מתוכם את מה שבוער בכם בקרבכם את האש היוקדת בכם- בדמות 'מטבע של אש'.

ובמילים אחרות: כאשר אנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו ובוחרים לחבור לזולת, תוך הבנה שרק על ידי החבירה יחדיו אנו יוצרים את השלם הגדול מסך חלקיו שלנו, או אז נולדה לה ההבנה בתוכנו שהחבירה לזולת משרתת בסופו של דבר אותי. שכן כאשר אני ניצב בפני עצמי הנני לא יותר מאשר חצי, ורק כאשר אחבור לזולת אהפוך לשלם שבי הגדול מסך חלקיו.

רק כעת ניתן לתרגם את הכח של שייכות ואחדות זו למופע של הענקה האחד לשני בדמות 'מטבע של אש' ולחבור לחצי השני שלכם ולהנכיח את השלם שבכם הגדול מסך חלקיו בדמות הענקה לזולת.

האש היוקדת ובוערת בכם, מספרת את הסיפור של כל אחד ואחת מכם ומשמעותה של חבירה זו יחדיו, ואת הכח העצום שבנתינה זו, נתינה פנימית הבוערת בתוככם וממתינה להאיר את הזולת.

אז: היכולת לראות את הזולת- 'לספור אותו' מותנית בבחירה להיות שייך לכלל במניין הכמותי ומשם המעבר והדרך לחלק האיכותי בנתינה העצמתית הבוערת כאש בכל אחד ואחת מאתנו קצרה.

את האש נותן משה רבינו אך על כל אחד ואחת מוטלת האחריות להצית את האש שבקרבו!

הדיפלומט הישראלי יהודה אבנר, שעבד בשירותם של ארבעה ראשי-ממשלה, היה מבקר תכופות אצל הרבי מליובאוויטש ונכנס לפגישות אישיות בחדרו. פעם אחת העז ושאל, "מה תפקידו של רבי"? השיב הרבי: "תאר לעצמך שאתה מביט בנר. הנר עשוי מחומר דליק, כמו שעווה, ויש בו גם פתילה, אך זה עדיין אינו הופך אותו לנר. כדי שזה יהיה נר צריך להדליקו, ואז יאיר וימלא את ייעודו. גם יהודי הוא בבחינת נר, ותפקידו של רבי להדליק את הנר". קודם צאתו שאל מר אבנר את הרבי: "האם הרבי הצליח להדליק את הנר שלי?". חייך הרבי והשיב: "נתתי לך את הגפרור. עכשיו הכול תלוי בך".

מסיפור נפלא זה נוכל ללמוד על תפקיד האישי והייחודי שניתן לכל אחד ואחת עלי אדמות, להצית את האש שבקרבו על ידי מילוי שליחותו בעולם בדרכו הייחודית לו. כפי שייעדה לו ההשגחה העליונה. תפקידו של מנהיג אמנם הוא להאיר את דרכו של האדם ולכוונו אל ייעדו בעולם, אך על האדם עצמו מוטלת הפעולה המעשית 'להצית את האש שבקרבו' לבצע את תפקידו ולמלא את ייעודו ולסייע גם לזולת לעשות כן בעצמו.

משה רבינו אמנם גילה לעם ישראל איזה מטבע יש לתת 'מטבע של אש', אותה אש פנימית הבוערת בלב כל יהודי ולתתה לה' יתברך, אמנם את האש עצמה מוטל על האדם להבעירה בקרבו בהכרה בכך שהוא רק חצי ועם החבירה לזולת החצי השני נעשה הוא שלם.

פעם נכנסה אל הרבי מליובאוויטש קבוצה של אקדמאיים, ושאלו שאלות על היהדות והחסידות.   אחת השאלות הייתה: מה תפקידו של רבי בישראל? השיב הרבי: "על עם-ישראל נאמר "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת". ( מלאכי, פרק ג' פס' י"ב).

יהודי כמוהו כארץ, כאדמה. בתוך האדמה מצויים אוצרות רבים: מחצבים, מתכות יקרות, אבני-חן. אך צריך לדעת היכן לחפש אותם וכיצד להוציאם ממעמקי האדמה. מי שאינו יודע כיצד לחפש, עלול לחפור באדמה ולמצוא רפש ובוץ, או אבנים וסלעים. אף בנפש האדם כך. היה פסיכולוג מסוים שחיטט בנפש האדם ולא מצא אלא רפש ובוץ. אחר מצא אבנים וסלעים (תאוות שלטון). תפקידו של רבי למצוא את האוצרות שיש ביהודי – את הנשמה האלוקית השוכנת בנפשו של כל אחד ואחד מישראל".

גם מסיפור נפלא זה ניתן למוד על תפקידו של מנהיג על האחריות הגדולה ועל הייחודיות שבעבודה המאומצת הנדרשת ממנו, אמנם את העבודה בפועל לאחר שהתגלה האוצר החבוי, כעת לאחר שהיהלומן (המנהיג) גילה את האוצר שבאבן הייחודית, העבודה להאיר את העולם באור יקרות תלויה אך ורק באבן עצמה!

כך האדם שזכה והתגלה האוצר הפנימי הייחודי שבו נדרש בכוחות עצמו להאיר את העולם סביבו באור יקרות.

שבת שלום ומבורכת

המאמר נכתב באדיבות מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה