שדות גושן מתפרסים לכל עבר, שטחי מרעה עצומים, בקר וצאן משובחים מפוזרים בשטח. עַם קטן בהתהוות רועה לו את צאנו, מעביר את זמנו בלימוד תורה ונהנה מברכתו של אבי השבט שבזכותו מי־הנילוס עולים ומשקים את הארץ בשפע.

זו גלות קשה, אפילו יותר קשה מזו שמיד תבוא אחריה, זו גלות קשה ומרה, כי לא יודעים שזו גלות. זה מרגיש טוב, זה נראה טוב, וזה ההעלם הכי גדול – כי לא רוצים לצאת משם.

אחר כך פרעה עושה לנו את זה יותר פשוט וברור. אימת ההשתלטות מתגברת עליו והוא בוחר להבהיר לבני ישראל מאיפה זורחת השמש, וגם מי לדעתו גורם לה לעשות זאת. העבודה קשה, מפרכת, הופכת אותנו לרעים. עכשיו כבר ברור שזו גלות, ועדיין – לא רוצים לצאת משם. אולי כבר לא מאמינים שאפשר, מקוצר רוח ומעבודה קשה.

אבל בסוף זה מצליח ויוצאים. עוברים מסעות וניסיונות, ונכנסים לארץ ובונים מקדש, ושכינה שורה ואז עוזבת, וגלות נוספת ועוד אחת ועוד, והנה עוברות חולפות כ–2000 שנה וציון עם חופשי בארצו (האומנם?) ואנחנו אחרי הכל. ומה עכשיו?

עבדים היינו

כאילו אין מנוח לרגע ואין אפשרות להימלט מזה באמת. אבל נראה שהגלות מסרבת לעזוב אותנו גם היום; נדבקת בסדקים ובחרכים, בפערים הקטנים או הגדולים שאותם פרעה יצר אי אז בארץ מצרים.

פרעה יצר את הפער הראשון (כן, זה אותן אותיות) תחשבו על זה, הוא הראשון שבא לו להשמיד את בני ישראל, עליו הקופירייט, כל השאר חיקויים עלובים. הוא רצה לקחת את הגוף בעבודה קשה הוא רצה לקחת את הנפש בקוצר רוח, הוא התעקש להטביע את הילדים ביאור ולא 'סתם' להרוג אותם, הוא רצה להכניע את הנשמה לחוקי הטבע. הוא הבין עיקרון חשוב: בשביל להכניס נחשים ועקרבים לבור, לא צריך לייבא אותם, רק לרוקן את הבור ממים. הוא רוקן לנו את הנשמה, הוציא כל משמעות מחיינו, הפך אותנו למשועבדים מבוקר עד ערב, התמכרנו לתודעת עבדות, נכנסנו למצב בו גם כשעמד מולנו הגואל, לא יכולנו לשמוע אותו ולהבין שהגיע הזמן לחזור לעצמנו. לקח עוד עשר מכות עד שהשתכנענו.

פרעה של ימינו

ועדיין נדמה שגם היום הפער הזה מכה בנו על ימין ועל שמאל, מרוקן אותנו מכל תוכן ומאפשר לכל מיני דברים לא רצויים להיכנס. כן, זה הרשתות החברתיות. כן, הטלפונים המעצבנים האלו, כן, הפרסומות, כן, השופינג… כל הדברים שאנחנו מכורים אליהם בקוצר רוח ועובדים בשבילם בעבודה קשה – הם עדיין כאן בגרסת שנות ה–2000 שנה אחרי המקור, והם עדיין שומרים אותנו בגלות.

אם יבוא אליי היום משה ויאמר לי "תמר, תזרקי את הטלפון ובואי איתי למדבר, שם נצא למסע ונגיע לגאולה האמיתית והשלימה" כמה מהר אני אענה לו 'כן'?

אם תבוא אלייך השכנה ב'סופּר' ותראה מזועזעת ותשאל אותך: "מה קרה, למה את נראית ככה? את חולה?" איך תסבירי לה שפשוט יצאת בלי פוטושופ מהבית?

אנחנו היום ממשיכי דרכו של פרעה, יוצרים פערים בין המציאות שלנו לחיים האמיתיים. בין ההבנה מהי גלות למהי גאולה. הפער הזה שהוא טרח לייצר ממשיך לזחול איתנו לאורך השנים, ולפעמים קשה מאוד לזהות אותו.

אבל יש את העיקרון הבסיסי שאותו אנחנו צריכות לזכור: אם אין מים, יש נחשים ועקרבים. הארס החם של הנחש שמחמם אותנו על 'סיילים', על אוכל, על תאוות, על דברים שאני חייבת ובלעדיהם אין לי חיים! והארס הקר של העקרב שמקרר אותנו על איך אני לא נראית כמו… ואיך עוד לא השגתי את… ולא נורא אם לא הספקתי היום חת"ת ומה כבר קרה אם ראיתי את הסרטון הזה…

בוא נכניס מים. והרבה. כל אחת בדרכה. זה לא אומר להתנתק מכל העולם, אבל בהחלט דורש לשנות קצת סדר עדיפויות. להחליט על מה הולכת ברירת המחדל שלי. אני עם טלפון, אז אשמע בו כמה שיותר שיעורים על פרשת השבוע ואחיה עם הזמן. אני רוצה דברים, אני קונה דברים – אבל בשליטה, ולא כי האלגוריתם החליט בשבילי שאני צריכה אותם. יש לי תאוות, אבדוק האם הן באמת שלי או שאיזה פרסומת שתלה לי אותן בראש. ובכלל – לא לראות פרסומות. זה דיכאון. לא אני ולא הילדים שלי יהיו מחוברים למסכים, רק כי זה עושה שקט. הבחירה נתונה בידי.

זה דבר שכן השתנה מימי פרעה. אנחנו כבר לא עם של עבדים. אנחנו עם גאה ונבחר ויש לנו היום את היכולת לבחור בטוב. בואו נשתמש בה.

באדיבות מגזין עטרת חיה