שלום לכולם

השבוע נתחיל לקרוא בספר ויקרא המכונה 'תורת כהנים' העוסק רבות בתורת הקרבנות ומשמעותם בחיי האדם.

בתחילת פרשתנו מופיע פסוק כללי המבטא את מהות עניין הקרבנות בנפש האדם:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

לכאורה: הלשון והסדר בפסוק הפוך, בכדי לצוות על האדם החפץ להקריב קרבן יש להתייחס לאדם המקריב עליו מוטלת זכות והחובה להקריב ואם כן היה צריך להיות כתוב: אדם מכם כי יקריב, ומדוע נאמר אדם כי יקריב מכם?

תורת החסידות מעניקה פרשנות ייחודית לפסוק: אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד מסביר שהתורה אינה מדברת כאן רק על הקרבת הבהמה הגשמית על-גבי המזבח, אלא על עבודתו הרוחנית של האדם בתוך נפשו, כדרך להתקרב אל ה' יתברך. וזו משמעות כוונת הפסוק: "אדם כי יקריב" – כאשר האדם רוצה להתקרב אל ה', עליו לעשות "מכם קרבן לה'" – עליו להעלות לה' חלק ממנו. וזאת "מן הבהמה" – 'הנפש הבהמית' שבקרבו, כלומר: לדחפים הנפשיים של האדם המדמים התנהגות בהמית בלתי מחושבת ובלתי נשלטת.

הקרבה למען קירוב

כאשר אנו מדברים על קרבן אנו מתייחסים לשני היבטים הקיימים בו.

א.קרבן מלשון הקרבה. הקרבה עצמית למען אידיאל נעלה עליו גדלנו וחונכנו.

ב.קרבן מלשון קירוב. ההתקרבות הנוצרת על ידי עבודה עצמית משמעותית.

שני היבטים הללו מהווים שילוב של שני מאפייני עבודה בחיי האדם עלי אדמות: הקרבה יוצרת קירוב. אדםהמוכן להקריב מעצמו לטובת אידאל שלמעלה ממנו הן בשכל והשגה והן בתבונה רגשית. כאשר הוא פועל לשם הקרבה זו ומשקיע בעבודה עצמית מייגעת על ידי התבוננות פנימה ולקיחת אחריות על התנהגותו במחשבה דיבור ומעשה יוצר קירוב בינו לבין העולם.

אחת הדוגמאותהנפלאות למהותו של קרבן המשלב את שני האלמנטים המצויים בקרבן הקרבה לשם התקרבות נלמד מהקשר הזוגי של בני האדם.

בתלמוד הבבלי מסכת גיטין (צ. ע"ב) מצינו אמרה בעלת עצמה ומשמעות רבה ל-מהו קרבן, המבטא את שני ההיבטים בקרבן ההקרבה העצמית והתקרבות האחד לשני, בשמו של ר' אלעזר:

"כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר: וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח יְהוָה בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ ((מלאכי: ב', יג-י"ד).

כלומר: הנביאמלאכי מתאר מצב מורכב, התמודדות קיומית של אדם הבוכה ומיצר על הריחוק מה' יתברך, ותוהה על כך ש-ה' יתברך לא חפץ לקחת מידו את קרבנוהמכונה רצון, בשל היותו קיום רצונו שלה' יתברך מחד(הקרבה) והמשכת רצון (קרבה) מ-ה' אל האדם מאידך?.

ותשובתו של ה' יתברך אל האדם שהמשכת רצון וקרבה ממני אליכם יכולה להתקיים רק כאשר אתה מקיים את הברית שלך עם אשת נעוריך ושומר לה אמונים!

והסיבה לכך היא: "כִּי יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ". וכפי שמבאר המלבי"ם על אתר: "ואמרתם על מה"? מדוע חטא זה גדול כ"כ, משיב "על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך" שה' הוא העד ביניכם. אם בתחילה ה' יתברך הוא העד על הקישורים שנעשו ביניכם כשאירסת אותה בחופה וקידושין לפני ה', כי נעשה הדבר בפניו, עתה הוא העד והמתרה בך על "כי אתה בגדתה בה" ועברת על התקשרותך אליה כנגדה והיא לא בגדה בך, לא בדברי מצה ומריבה "כי היא חברתך", ולא שבגדה לזנות מאחרי אישה (בעלה) כי היא "אשת בריתך" ולא מעלה מעל בברית האישות.

ובמילים אחרות: אותו עד שהנו ה' יתברך שחיבר בינך ובין אשת נעוריך בברית הנישואין, הוא אותו עד המתרה בך כעת על הפרת הברית בינך לבין אשת נעוריך. אותו הדבק שחיבר בינכם הוא זה שהפריד ביניכם והוא – רצון האל והקרבה אליו המתקיימת בשמירת רצונו ובשמירת הברית בינך לבין אשת נעוריך.

כאשר אתה חפץ בקרבה אתה אמור להקריב מעצמך למען קרבה זו בשמירת רצון האל. וכאשר אתה פוגע בקרבה זו אתה מבטל את ההקרבה העצמית שאפשרה קרבה זו. ומי שאפשר לך קרבה זו הנו רצון האל בקרבה זו אליו.

כאשר בטל הסובב כלומר: ההקרבה למען האידאל והוא רצון ה' יתברך, בטל המסובב כלומר: הקרבה שנוצרה בינו לבינך וממילא בינך לבין מי שאתה בא בקרבתו בשם רצון האל והיא אשת נעוריך!

"רחמנא ליבא בעי"( ה' יתברך חפץ בכוונת הלב)!

בפרבר העיר טארנאוו בגליציה גר איש אחד ור׳ אליעזר ליפא שמו, ויהי האיש ההוא פשוט שלא יכול ללמוד תורה, וגם פירוש המלות של התפילות ומזמורי תהלים לא ידע, אבל היה איש תם וישר, מתפלל בציבור ועונה אמן, אמן יהא שמי׳ רבא מברך כו', שומע קריאת התורה מתוך החומש, בבית הכנסת לא דיבר מעולם דיבור של חול, והיה מכבד תלמידי חכמים ובני תורה . בילדותו התייתם ר׳ אליעזר ליפא מאביו שהיה כל ימיו הצנע לכת. כולם ידעו בו בר׳ אלימלך שהוא תלמיד חכם גדול ובקי בש״ס, רש״י תוספות בעל פה, אבל מעולם לא דיבר עם איש בדברי תורה, בבית הכנסת היה עומד ליד התנור ומתפרנס ממלאכת החייטות, ולעת זקנותו ילדה לו אשתו את בנו ר׳ אליעזר ליפא. בצאתו מרחם אמו, מתה עליו אמו, ובהיותו כבן שנה מת אביו, ויקחהו דודו ר׳ אברהם ליב, אחי אמו היושב באחד הכפרים סביבות טארנאוו, לביתו לגדלו. חינוכו של ר׳ אליעזר ליפא היה בתכלית הפשיטות, כי דודו ר׳ אברהם ליב היה טרוד בעניני עסקיו, והילד גדל ללא תורה עד שנהיה לאיש פשוט, ובבואו לעונת השידוכים, השתדך עם יתומה אחת שגדלה ושרתה בבית הרב הגאון הצדיק ר׳ משה מאיר מטארנאוו.

ר׳ אליעזר ליפא, אף כי היה מכיר בענייני עסקי הכפר, בכל זאת לא רצה להתפרנס מענייני מסחר, כי באחת הפעמים ששמע לימוד האגדה מפי ר׳ גדליה המלמד הלומד לפני קהל השומעים בין מנחה למעריב, שמע כי הנהנה מיגיע כפיו חביב מאד לפני הקב״ה, ויבחר בעבודת עבודה. כמה עניני עבודה ומלאכה עשה ר׳ אליעזר ליפא. הוא היה בנאי, עושה תנורים, בוקע עצים, חורש גנים קוצר שחת – וכה עברו עליו כמה שנים. כעשר שנים אחרי חתונתם נולד להם בן, ויקראו לו בשם אביו ר׳ אלימלך. וכעבור חמש־שש שנים נולד להם בנם השני, ויקראו לו בשם חותנו משולם זוסיא. הילדים היו חלשים ביותר בגופם, וגם דעתם לא היה מפותחת כל כך, ולמרות זה שר׳ אליעזר ליפא ואשתו היו מוסרים את הילדים לידי מלמדים טובים, לא הצליחו בלימודם.

בעת ההיא בחר ר׳ אליעזר ליפא בפרנסת הספקת מים בפרבר העיר מן הנהר הרחוק משם כפרסא, ומזה התפרנס לרווחה לפי ערכו, כי בעלי בתים נכבדים עלו בגורלו וארבעה מהם שהיו משלמים לו בעין יפה. ארבעה בתי כנסת היו בעיר, ואיש אחד מבני העיר, וזלמן דוב שמו, היה מספק להם מים. פעם עבר בעיר ההיא הבעל שם טוב הקדוש ואיש לא ידע מי הוא, כי לבוש היה כאיש פשוט, ומתרועע עם אנשים פשוטים ומספר להם סיפורים שונים מהאגדה, והסביר להם גודל הנחת רוח שיש לו להקב״ה מיהודי פשוט המתפלל ואומר תהלים בתמימות. אירע, כי ר׳ אליעזר ליפא מוליך חבית מים דרך ככר השוק, וירא כי ר׳ זלמן דוב השואב ועוד כמה ממכריו עומדים ומקשיבים לאמרותיו של העני האורח, ויקרב גם הוא לשמוע. וישמע ר׳ אליעזר ליפא כי האורח מספר: מעשה בעשיר אחד שהביא שור פטום ובריא להקריבו לעולה, והיה השור בעל כח גדול, ולא היו יכולים להזיזו ממקומו להביאו למקום המיועד לקרבני עולה. עבר שם עני אחד שנשא אגודה של ירק לביתו, ומכיוון שראה שמושכים בשור גדול ופטום ואינו זז ממקומו, לקח העני אגודת הירק והושיטה לשור וכך המשיכו ונמשך לקרבן. והראו לבעל השור המפוטם בחלומו: קרבנו של העני קדמך. "רחמנא ליבא בעי" (ה' יתברך חפץ בכוונת הלב)- אומר האורח, העשיר הביא קרבן עולה שור גדול ומפוטם ובריא ומגודל, ומשמחתו שזכה להקריב עולה שור גדול ומפוטם כזה, עשה גם זבח שלמים ויאכלו הוא ובני ביתו וכל ידידיו ומכיריו, ומהנה גם את הכהנים במתנות, ורוחו טובה עליו מהמצוה הגדולה והנשגבה שעשה. והעני בעל הירק נשבר ונדכא בעניותו, ומה נחשבת היא אגודת ירק לעומת שור פטום שהקריב לעולה ולעומת זבח השלמים שעשה העשיר . אבל היושב בשמים, ברוך הוא וברוך שמו, נהנה יותר מן אגודת הירק של העני מכמו מן השור הפטום של העשיר . האורח מבאר ומסביר לקהל שומעיו היהודים הפשוטים, כי כל עבודה שאיש או אשה מישראל עושה מפני שכך ציווה השי״ת, הולכת אחרי מחשבת הלב, לכן גם דבר הקטן ביותר בעולם שעולה רק פרוטה אחת, שעושה איש או אשה בישראל לשם ה' יתברך ועושה זאת בתום לבב ונפש שמחה, יקר וחביב לפני בורא עולם, ברוך הוא וברוך שמו, מאד מאד, ומתפאר כביכול לפני מלאכי השרת ואומר להם: ראו איזה דבר טוב עושה בני פלוני או בתי פלונית, ומברך אותם".

ר׳ אליעזר ליפא שב לעבודתו, ואם כי מצליף את סוסו ובזיעת אפו מושך גם הוא את הקרון עם החבית המלאה מים, אבל עם זה, סיפורו של האורח אודות אגודת הירק של העני עם הסברו שכל עבודה גם הקטנה ביותר שעושים לכבוד השי״ת בתום לבב ובשמחה יקר וחביב לבורא עולם, ברוך הוא וברוך שמו, מנקר במוחו ואינו נותן לו מנוח . מקנא הוא באותו עני בעל הירק, ובלבו מתחנן ומבקש להקב״ה שיזכהו באיזה דבר מצוה לעבוד את ה' בכל לבו ובשמחה רבה . כשבא לביתו סיפר ר' אליעזר ליפא לאשתו את אשר שמע מהאורח ומסביר לה בלשונו שגם עתה אף שאין לנו בית המקדש, אבל כל איש ואשה בישראל המקיימים מצוה בשמחה הם כמקריבי קרבן. עבר שבוע, שבועיים ושלש, וסיפורו של האורח על קרבן העשיר והעני אינו נותן מנוח לר׳ אליעזר ליפא. פעם כשהביא ר׳ אליעזר ליפא מים לר' נפתלי ראש הקהל, נפל במוחו רעיון חדש שהרנין את לבו. כאמור, ארבעה בעלי בתים נכבדים היו לו לר׳ אליעזר ליפא שהיו משלמים לו בחצי אגורה יותר מכפי המקח הקצוב, וכמעט חצי פרנסתו היה מהם, ועבור הבאת מים לבית הכנסת היה המחיר חצי מכפי שהיו משלמים בעלי בתים בינונים. ויעלה בדעתו של ר׳ אליעזר ליפא, שהוא יתחלף עם ר' זלמן דוב את ארבעת בעלי הבתים בארבעה בתי הכנסת שבעיר.. (המשך הסיפור המופלא בספר המאמרים לאדמו"ר הריי"צ תשי"א עמ' 309-316).

הסיפור המופלא הזה ממחיש ומעביר לנו את המסר העצום עד כמה הפשטות ותמימות הלב רצויים וחביבים לפני ה' יתברך יותר מכל קרבן עשיר ומפואר גדול ככל שיהיה, ה' יתברך מעוניין בקשר של רצון פשוט עם כוונת לב טהורה.

על הצדדים אפלים שבנו! ומה בין חפץ לרצון? ובין הקשבה לביטוי רגשי אישי?

הספרות הטיפולית מתייחסת ונוגעת בצורך המהותי של המטפל לדעת ולהכיר בצדדים האפלים (חסרונות) שלו בדיוק כפי שהם קיימים אצל המטופלים שלו. (יאלום, מתנת התרפיה, 2002 ).

היכולת של המטפל לראות ולהכיר בצדדיו האפלים מנרמלים את תחושותיו של המטופל ומפחיתים את חרדותיו בייחס לצדדיו האפלים ביודעו שצדדים אפלים הנם חלק מהיותו בר אנוש! ידעיה זו מאפשרת למטופל לחוש בנח עם עצמו ולעשות עבודה עם חלקים וצדדים אלו! (יאלום שם).

מחובתו של המטפל להתייחס אל אותם חלקים אפלים של המטופל ולהביאם לידי הכרה שתוביל לעבודה עצמית של המטופל על אותם חלקים אפלים. דבר זה יכול להתאפשר כאשר גם המטפל שותף רגשית למצבו של המטופל על ידי השיתוף אותו הוא עושה עם המטופל כיצד אף הוא מתמודד עם אותם חלקים וצדדים אפלים שבו ובתוכו.

היכולת לחבור ולהכיר את צדדינו האפלים, מאפשרת ומובילה להתמודדות בריאה נכונה ומדויקת בייחס לעצמנו ומשם היא משפיעה על התנהלותנו והתנהגותנו כלפי הזולת וכלפי העולם כולו.

כאשר אדם מתבונן על מניעיו האישיים והתוך אישיים, מזהה את הצדדים האפלים שבו ומתייחס אליהם בעבודה עצמית אישית ותוך אישית, הוא יידע לזהות מה מנהל אותו בהחלטותיו ובהתנהגותו במרחב הבין אישי, הוא יתנהל ויפעל ממוקד שליטה פנימי המודע להשלכות של התנהלותו והתנהגותו על הזולת ועל העולם כולו.

הוא יידע לכוון נכון את התנהלותו באופן כזה שההתכווננות לעולם תהיה ממקום הרואה את צרכי הזולת וחפץ להיטיב עמו.

בספר בראשית אנו עדים לדו שיח קשה וכואב בין קין ל-ה' יתברך לאחר שאלוקים לא קיבל ממנו את הקרבן וקין חש דחיה עצומה ופגיעות נרקסיסטית עמוקה בגינה קם על אחיו הבל ורצחו נפש.

וכך מסביר ה' יתברך לקין את סיבת אי קבלת הקרבן מידיו:

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד', ז).

המלבי"ם על אתר מפרש כך את הפסוק:

"הלא אם תיטיב": גילה לו שאין חפץ לה' במנחה רק הנה שמוע מזבח טוב ועיקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה, מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב שאת (ר"ל המשאת והמנחה) ובין אם לא תיטיב את המשאת, אין בזה שום מעלה אחר שלפתח חטאת רובץ, מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך, כבר אמרו ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, לא כן אם המקטרג עומד בפתח לפני הבאת המנחה".

כלומר: לא משנה כמה יתאמץ וישתדל האדם להגיש מנחה מפוארת ל-ה', אם מאחורי המנחה לא עומדת משמעת עצמית הכרוכה ביכולת להיות קשוב ולשמוע ("הנה שמוע מזבח טוב") לרצון האל ועוברת בביקורת עצמית ובקבלת עול להטבת דרכו של האדם בעולם.

הציטוט אותו מביא המלבי"ם לקוח מספר שמואל המתאר את המלחמה בין עם ישראל ושאול המלך לעמלק. (שבעצם הנה ההפטרה הנקראת בספר ההפטרות לאחר קריאת פרשת זכור).

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים".(א' ט"ו, כ"ב).

וכך מפרש המלבי"ם את הפסוק:

ויאמר שמואל החפץ לה' וגו': מבואר אצלי (בפירוש הספרא (ויקרא א, ג) בפסוק לרצונו לפני ה'). כי יש הבדל בין חפץ ובין רצון,

שהחפץ היא תכונה נפשית: אדם התאב אל דבר מה וחושק בו מצד תאוות נפשו או חשקו אל הדבר. והרצון הוא תכונה קוגניטיבית: מאפיין דבר מה שאין נפשו של האדם חפצה בו, וכל רצונה הוא מצד טוב הדבר ושלמותו ומצד היושר כי כך ראוי לעשות.

והנה הבאת הזבחים אינם נרצים מצד עצמם, רק מצד שבם ועל ידם מקיים גזרת ה' יתברך ופקודתו, כמ"ש (ספרי פינחס, קמ"ג) נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ולפי זה לא נמצא בם חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון, שכן רצה ה' יתברך במחשבתו שיעשה רצונו. אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח שהוא השמיעה בקול ה', בה חפץ ה' יתברך ויחשוק בה מצד עצמו.

וזה מה שכתוב "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה', כלומר: מאחר שהשמיעה בקול ה' היא תכליתו של הזבח בו יחפץ ה' יתברך מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו, אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו וע"י יראה האדם כי יעשה רצון בוראו, וא"כ עיקר החפץ הוא השמיעה בקול ה' שהוא התכלית!

וממילא הנה מבואר כי "שמע מזבח טוב", שהשמיעה שהוא תכלית הזבח וה' חפץ בו מצד עצמו, טוב יותר מן הזבח שהוא רצון סתמי בלא חפץ. מקרה מצער זה הוביל לקריעת מלכותו של שאול והעברתה לדוד.

אמנם הגרוע מכל התרחש בכך שאי ציותו של שאול לדבר ה' הותיר את עמלק בחיים חי ובועט כשהוא חוזר מופיע במלוא הדרו בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כיועץ הקרוב ביותר למלך מי שכונה "איש צר ואויב", המן האגגי ( מזרעו של אגג מלך העמלקי שבאותו לילה בו היה שבוי בידי שאול הביא לעולם את המשך קיומו של עמלק בעולם) שחשב להרוג להשמיד ולאבד היה לא תהיה את עם ישראל כולו טף ונשים ביום אחד..

סילוק הרצון האישי הרואה בטובת עצמי (אנוכיות) לטובת הרצון האלוקי הרואה בטובת הכלל!

כאן בעצם טמון סודו של קרבן הנגזר כאמור מהלשון של הקרבה וקירבה עצמית. בשתי מילים: משמעת עצמית- או במילים אחרות קבלת-עול. שמשמעותן הקשבה לרצון האל וקיום רצונו בדיוק כפי שהוא יתברך רוצה מאתנו.

אדם המקריב עצמו למען אידיאל זה או אחר חשוב ככל שיהיה, אמנם מאחורי ולצידה של הקרבה זו עומד רצון אישי העומד בסתירה ובניגוד לרצון האל המוביל את ההקרבה העצמית, הנו מתכון לאסון לדורות.

אין אפשרות להקריב את עצמך ואת רצונך ובכך להתקרב אל ה' כאשר מה שמוביל את הרצון לכך הנו רצון המבוסס על היפך מרצונו של מקום.

בכדי להבין לעומק יותר את המשמעות הפנימית של 'הקרבה עצמית' ומניין היא נובעת נקדים בכך שנספר על אחת המצוות המשמעותיות המהוות דרך נפלאה בעבודת ה' יתברך לכל אדם באשר הוא. באופן יוצא דופן מצווה זו נלמדת דווקא מאחד האירועים המהווה את אחת הטרגדיות הקשות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם." לזכור בכל יום ויום מה עולל עם העמלקי לבני ישראל בדרך בצאתם ממצרים.

כאשר בני ישראל עדיין מבולבל ולא מגובש כעם, מטולטל נפשית ופיזית מיציאת מצרים שעדיין לא הספיקו לעכל בנפש, לצד הניסים השמימיים בהם חזו ואותם חוו על בשרם רגע לפני קריעת ים סוף. מגיח לפתע עם היושב בהרים ומתנפל על עם ישראל עם המכונה 'עמלק' הידוע לשמצה מבין כל העמים אשר סביבות בני ישראל ומבקש להילחם בו.

מה מאפיין את עמלק שהוקדשה לו פרשה בתורה (פרשת זכור הנקראת שבת לפני פורים וביום פורים עצמו) הדורשת ומצווה עלינו לזכור את מעשיו ולמחות את שמו מתחת השמיים?

רש"י מיטיב להסביר את התכונה הייחודית המאפיינת עם זה והיא התעוזה והחוצפה שלמעלה מטעם ודעת זו שאין בה היגיון או טעם הנמשכת מהצד האפל שבנפש האדם המכונה בתורת החסידות 'הצד האחר' (סטרא אחרא) היפך הקדושה.

חוצפה ותעוזה בלתי נתפסת של העמלקי להילחם בישראל היא זו שעמדה לו כשבא להילחם עם ישראל!

רש"י מביא לכך משל מאמבטיית רותחים שאף אחד לא מעז להכניס רגלו אליה כשלפתע בא מישהו ובתעוזה על שכלית קופץ לתוכה ובכך מאפשר את כניסתם של האחרים אליה.

כלומר: עמלק מבטא את החוצפה השלילית ואת התעוזה הנוגדת כל היגיון בכך שנלחם בעם ישראל שיצא לחירות בניסי ניסים ואף אחד מהעמים לא העז להתנגד אליו, בטח שלא להילחם בהם ואף פחדם נפל על כל העמים סביבם. אמנם העמלקי לא מתחשב בכך וכאילו ב'התאבדות עצמית' מקריב את עצמו בכדי לאפשר את ההתנגדות לעם ישראל ואת השמדתם.

נצחונו של עמלק על ידי בני ישראל התאפשר רק כאשר כל בני ישראל יצאו להילחם בו עם אותו מאפיין של עזות ומצח ותעוזה שלמעלה מטעם ודעת, רק שהפעם התכונה המאפיינת בנפש האדם המבטאת את הרצון שהנו למעלה מטעם ודעת (מכל הגיון), בא לידי ביטוי מצד הצד הטוב בנפש האדם 'צד הקדושה', הפועל על האדם להניח את רצונו האישי ואת שיקול דעתו בפני רצון ה' יתברך!

ובמילים אחרות: אותה תכונת נפש אותה התנהגות ומאפיין אישיותי של עמלק חוצפה ועזות מצח שלמעלה מטעם ודעת (מצד האפל שבנפש) שכמעט והביאה אסון על עם ישראל, היא זו ממש שמסייעת לנו בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש), להתגבר עליו. רק שהפעם את אותה חוצפה ועזות מצח הנובעת ובאה מצד האפל שבנפש מחליפה קבלת עול וביטול שלמעלה מטעם ודעת הנובעת ובאה מצד הטוב והקדושה שבנפש המביאה לשעבוד רצוננו לרצונו של ה' יתברך.

כאמור בכל אדם ישנם אותם צדדים אפלים בנפש המכונה 'נפש הבהמית' (ובספרות הטיפולית ה-'איד'). איתם אנו מתמודדים ועושים שימוש שאינו מודע ביומיום כאשר אנו פוגשים ונפגשים עם העולם סביבנו.

אנו יכולים לראות איך אותה התנהלות והתנהגות שאפיינה את עמלק ביציאת מצרים פוגשת אותנו בעולם כאשר כולנו עדים להתנהלותם והתנהגותם של עריצים ודיקטטורים, הפוגעים בזכויותיהם של אזרחי מדינתם בבוטות בברוטליות ובגסות שהמניע הפנימי של התנהלותם והתנהגותם הנה חוצפה ועזות מצח שלמעלה מטעם ודעת הנובעת ובאה כאמור מהצד האפל בנפש האדם.

איך לפעמים בני אדם עושים שימוש נורא באותם צדדים אפלים בדרך כלל באופן לא מודע ופוגעים בזולת אם זה בקרב ילדים ונוער, או מבוגרים כגון: חרמות בתוך קבוצות שונות בבתי הספר ומחוצה לו, פגיעה בחסרי ישע, פגיעה על רקע גזע, דת או מין וכו'.

והמענה שלנו לאותה חוצפה ועזות מצח שלמעלה מטעם ודעת כאמור, הנה הקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת לרצון ה' יתברך הפועלת את הקרבה שלנו אליו ואת הקרבה שלו אלינו, בנוסף לקרבה הנדרשת מאתנו ביננו לבין עצמנו, הפועלת לסלק מעלינו את האיום ואת הפגיעה מעצמנו ומהעולם כולו.

סילוק הרצון האישי היצמדות ודבקות ברצון האל, כחלק מראייה כוללנית ואוניברסלית הדבקה בהפיכת העולם כולו ועשייתו בית ומכון לשבתו יתברך. עולם מתוקן הרואה בטובת הזולת, מתוך חמלה בדיוק כפי שנוהג בנו ה' יתברך המרחם על הארץ ועל כל בריותיו, הזן את העולם כולו בטובו בחן, בחסד וברחמים..

התנהלות והתנהגות זו מונעת התנהלות והתנהגות אנוכיות ורדיפת טובה עצמית המהווים את המכשול העיקרי ואת ההרס לאנושות כולה בראיית טובת עצמי מבלי יכולת לראות ולפעול לטובת הזולת והעולם כולו, הבא לידי ביטוי בהתנהלות בני אדם כאשר המניע הפנימי הנו פעולות הנובעים ממניעים ושיקולים זרים היוצרים הרס וחורבן לעולם כולו.

ומסיימים בטוב: יהי רצון שבחירתנו %9