-
פסיכותרפיה בראי החסידות – פרשת צו
סיפורו של קרבן תודה: "אני מודה משמע אני קיים"! מאמר מקצועי לפרשת השבוע מאת מישאל אלמלם. לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה. לקריאה
השבוע נקרא את פרשת צו העוסקת בין היתר בדיני קרבן תודה שהנו קרבן נדבה.
כפי שמתארת התורה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ויקרא פרק ז' פס' י"ב).
ורשי על אתר מבאר: 'אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ' – אִם עַל דְּבַר הוֹדָאָה עַל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, כְּגוֹן יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרִיּוֹת וַחֲבוּשֵׁי בֵּית הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא שֶׁהֵן צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (תהילים ק"ז).
מקור הדברים נמצא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף נ"ד ע"ב) שם למדו חז"ל שקורבן תודה בא דווקא על נס ייחודי שנעשה לאדם והם מונים ארבע סוגי ניסים ייחודיים שכאלה:
- יורדי הים – הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה.
- הולכי מדבריות – שאף המדבר הוא מקום סכנה.
- חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת.
- ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר.
התלמוד הבבלי מבסס את חובת ההודאה של ארבעה אירועים אלו על מזמור ק"ז בתהילים שם מתוארים ארבעת סוגי ניסים הללו ובכולם נאמר בסיום: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".
שיתוף הדדי איש את רעהו בטוב שבחיינו, הנו הסגולה הטובה ביותר למניעת אירועים שליליים ומצערים:
ייחודיותו של קרבן תודה כאמור הנו בכך שהבאתו הנה על דבר חיובי שארע לאדם או על אירוע שלילי חלילה שנמנע ממנו בנס שנעשה לו.
אחד הדברים המשמעותיים והעיקריים אותם דרש ותבע הרבי מליובאוויטש מאנשים שבאו לבקש את ברכתו ועצתו לאירועים ודברים הדורשים תיקון איתם הם מתמודדים בחייהם, הנו לבשר לו טוב כאשר הדברים יסתדרו. הרבי הסביר שכאשר מבשרים טוב על דברים טובים שמתרחשים בחיים ממילא לא יצטרכו לבקש על דברים שהם הם היפך הטוב.
וכלשונו של הרבי: "וכבר כתבתי לאחדים מאנ"ש שאם היו מתאמצים ובמשך הזמן מתרגלים לכתוב מכתבים בבשורות טובות, הרי בטח שמזמן לזמן היו פוטרים אותם מכמה עניינים משונים שהמסובב מהם הוא כתיבת מכתב, כי הרי אין איתנו יודע עד מה, ואפשר כל העניין הוא בשביל ששני יהודים יבואו בקישור עוד הפעם, ובאופן של קירוב הלבבות, עניין הגורם נחת רוח למעלה מעלה, וכמובן ממה שנתבאר בלקוטי-תורה ד"ה "החלצו" ובדרך-מצוותיך, מצוות אהבת ישראל וכו' (אגרות קודש חלק י"ב עמ' קע"ד).
נקודה נוספת אותה חידד הרבי בכתיבת בשורות טובות הנה: 'מצוות ואהבת לרעך כמוך'. ובלשונו של הרבי: "ובוודאי כשיהיה לו בשורה טובה בזה לא ימנע הטוב מלהודיעני, והרי זהו אחד מפרטי המצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", לגרום שמחה לאיש הישראלי, אשר אם בכל התקופות נשתוקקו לזה, על-אחת-כמה-וכמה בתקופתנו זו רבת התלאות, ורבת היגון, שכל עניין של טוב ושמחה יקר ביותר". (שם).
הרבי לימד שכאשר באים לבקש טוב יש להודות על העבר ואז לבקש על העתיד. בהודאה על העבר אנו פותחים את המרחב לאפשרויות העתידים לבא אל פתחנו. הודאה הנה הכלי בו ודרכו האדם מספר על הדרך שלו להתקרב אל הזולת.
בהודאה יש אלמנט עמוק בו מתרחשת קרבה אינטימית בין שני סובייקטים. ההכרה בסובייקט עוברת בהודאה בכך שיש משהו שבו ועל ידו הזולת יכול להסב לי קורת רוח ושמחה. ההודאה מבטאת את הכרה בכוחו של הזולת להעניק לי משהו שרק אני כסובייקט עצמאי ייחודי יכול להעניק לו.
ההודאה מאפשרת אם כן לצעוד עוד צעד אחד קדימה האחד אל עבר השני בדרך לחיזוק הקשר ביננו. הזכות להודות הניתנת לאדם, מספרת על כך שהזולת רואה בו ומכיר בייחודיותו כאמור, אך בעיקר היא מספרת על העובדה שהמקבל הנו משמעותי מאוד לנותן שבחר להעניק למקבל הזדמנות לראות ולחוות את היוקר שלו כסובייקט בעיניו של הנותן.
אם כן קרבן תודה טומן בחובו סיפור של אדם הבא להביע את הקרבה המשמעותית השוררת בינו לבין אלוקיו. היוקר של התודה בכך שהנותן הופך את הנתינה להזדמנות להתקרב (מלשון קרבן), לאלוקיו. אדם הזוכה להכיר תודה מעביר מסר למקבל התודה, שבתודה זו קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר בחיי. והיא הזכות להודות לך.
אך בתודה ישנו אלמנט עמוק נוסף והוא הזכות של מקבל התודה להודות לנותן התודה. כאשר מקבל התודה מחזיר את הבעת הזכות ותודה על האפשרות להעניק למקבל התודה את מה שבעיניו הוא ראוי לו. כאן בעצם מעניק מקבל התודה לנותן התודה את הזכות להתקרב אליו יותר.
כאשר הקשר המתקיים בין אדם לאלוקיו הנו קשר מבוסס ועמוק אזי האדם מעניק לבורא את ההכרה בו בכך שהוא מודה לאלוקיו על הזכות להתברך ממנו והקב"ה מעניק לאדם את הזכות להתברך ממנו. אך לצד זאת גם מכיר לאדם תודה על הזכות להעניק לו כבורא את האפשרות להתברך מפיו כיציר כפיו.
זו הזכות הגדולה לברך ולהתברך! האדם המתברך מודה לאלוקיו על ברכתו והקב"ה מודה לאדם על הזכות לברכו.
אדם שעבר אצל הרבי מליובאוויטש בחלוקת דולרים ביום ראשון בשבוע וביקש ברכה עבור רעייתו החולה, והודה לרבי על ברכתו ענה הרבי: "תודה רבה שנתת לי את האפשרות לברך יהודי. שהקדוש ברוך הוא יברך אותך לעשות טוב יותר, והעיקר שהברכות יתממשו".
על משמעותה של הכרה והכרה הדדית-ועל הודאה והודאה הדדית!
הספרות הטיפולית מתייחסת למושג הכרה והכרה הדדית: הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).
ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.
הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.
הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.על קרבן תודה נאמר שאינו בטל לעולם: "אמר רבי פנחס בשם רבי לוי: כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר: "אשלם תודות לך". שתים: אחד כנגד התפלה, ואחד כנגד הקרבן". (מדרש רבה (ויקרא פרק ט' ז'),
ובהמשך המדרש (שם) רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה כפי שכתוב (ירמיה פרק ל"ג, פס' י"א) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה". ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהילים פר' נ"ו, פס' י"ג) "עלי אלהים נדריך אשלם תּוֹדֹת לך". תודה אין כתיב כאן אלא תודות שהם א. ההודאה ו- ב. קרבן תודה.
משום שמהותו של קרבן תודה כאמור הנו הקרבה הייחודית בה ועל ידה נוצרת התניה של הכרה והכרה הדדית בין הנותן למקבל. מצד אחד הזכות להעניק תודה על הברכה ומצד שני לקבל תודה על הזכות להעניק ברכה.
אני מודה משמע אני קיים!
בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין נאמר: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם" (מסכת סנהדרין דף צ"ד ע"ב).
להודאה צורות שונות של ביטוי: ההודאה הבאה לידי ביטוי בנתינה ללא מילים, או במילות ההערכה והוכרה קוגניטיבית או רגשית בשירה – זמרה וריקודים, מספרת על החיבור הקיומי של האדם לעצמו לבריאה ולמי שבראו. מהות החיבור של האדם לעצמו עובר ביכולת ההכרה בכך שעל כל דבר שהוא חווה ועובר ואתו הוא מתמודד צריך להודות. החיבור לבריאה עובר בהכרה שמהות הקיום הנה ההכרה במי שברא את העולם מנהלו ומנהיגו בכל רגע ורגע.
כאשר האדם מחובר לעצמו בעצם ההכרה בבורא העולם ומנהיגו דרך הגשמת ייעדו עלי אדמות מעיד הוא במעשיו על העולם ובוראו.
במדרש תמורה מסופר (מדרש זה הוא ספר 'מדרש קטן' המיוחס לתנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא).
"מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְּרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר . אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלַי. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ . אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בֶּגֶד. אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לְךָ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר! אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֲךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ? נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא בְּרָאוֹ".
כלומר העדות על בורא עולם הנו העולם! ההכרה בבורא עולם מאפשרת את ההודאה ואת ההכרה הקיומית של האדם הנברא. כאשר האדם מכיר תודה על עצם קיומו הוא מעיד בעצם על קיומו! ההודאה על קיומי, מספרת על ההבנה שהקיום הנו תלוי בורא נברא, ובהכרה זו אני מגיע להבנה שכאשר אני מודה על קיומי אני בעצם קיים!
קיום שכזה המאפשר לאדם לזכור ולהזכיר לעצמו בזכות מה ומי הוא קיים, יכולת זו מאפשרת את המשך קיומו בכל רגע ורגע מחדש על ידי בורא עולם ומנהיגו המחדש בטובו בכל יום ובכל רגע ורגע מעשה בראשית.
מכיוון שמציאות הנברא הנה ממציאות הבורא. לכן כאשר האדם מייצג את הבורא עלי אדמות במעשיו הוא מאשר ומנכיח את קיומו.
שני היבטים משמעותיים אם כן בהכרת תודה: האחד- עצם ההכרה המביעה את התודה בפשטות שאינה נאחזת בתובנה קוגניטיבית או רגשית. זו המבטאת הודאה הפשוטה בעצם הבאת מתנה בדמות קרבן תודה. והשני- ההיבט הקוגניטיבי והרגשי ההתבוננות המעמיקה במקבל המתנה והרגש הגואה אליו כתוצאה מהחיבור הקוגניטיבי שהביא להתפעלות רגשית המעוררת ומחזקת את הקשר ביננו.
דבר זה בא לידי ביטוי בכמה מקומות במקרא: אחד המקומות הנו הבאת הביכורים לבית המקדש כפי שנתפרש בתורה: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". (דברים פרק כ"ו פס' א-ב')
הכלול משני היבטים הנ"ל: האחד- עצם הבאת הביכורים כהכרה וכמתנה ל-ה' יתברך. והשני- מצוות מקרא ביכורים: המצווה להביע לפני ה' יתברך תודה בשבח והודיה כפי הנוסח המופיע בתורה בפרשת ביכורים, על הזכות ועל האפשרות להביא לו מהפירות בהן נשתבחה ארץ ישראל ועל הזכות לגדלן ולאוכלן בבוא העת.
רועה הצאן שלימד את הבעש"ט שיעור בעבודת ה':
מסופר על הבעל שם טוב הקדוש רבי ישראל בן אליעזר, שיום אחד גילו לו מן השמים שיש יהודי צדיק שעובד את השם יותר ממנו, ואם ירצה יוכל לפגוש אותו ולהיווכח במו עיניו.
סיפר הבעל שם טוב את הסוד שגילו לו משמים לתלמידיו, והזמינם להכיר את הצדיק. התלמידים נדהמו, ולא האמינו למשמע אוזניהם. אולם הבעל שם טוב ביקש מהם להצטרף אליו כדי לחזות במו עיניהם את הנהגותיו של הצדיק.
לשם כך ביקש הבעל שם טוב מתלמידיו לבוא עמו אל היער, ולהתחבא מאחורי עצים, בהסבירו להם ששם עומד הצדיק להתגלות אליהם. נכנסו התלמידים לתוך היער הסתתרו מאחורי העצים מתוך ציפייה לפגוש איזה צדיק גדול. שיערו התלמידים בנפשם שאולי יזכו לראות את משה רבנו רבן של נביאים, או אולי דוד המלך נעים זמירות ישראל.
בעודם מתרגשים ממה שהם עתידים לגלות, עבר לפניהם נער כפרי ההולך לדרכו לרעות את צאנו, אולם איש מהם לא שת לבו לנער הזה.
לתדהמתם החל הנער כורע על ברכיו וקרא בקול גדול:
ריבונו של עולם! אני כל כך אוהב אותך! רק אתה יודע עד כמה אני אוהב אותך! אבל מה אעשה ואיננו יודע מה לעשות! להתפלל – אינני יודע! לקרוא אינני יודע! ללמוד תורה איני יודע!
אבל מה? יש דבר אחד שיודע אני לעשות! אני יודע לחלל בחליל, אז זה מה שאעשה!
לקח הנער את חלילו והחל לחלל בכל כוחו לכבוד ה' יתברך מרוב מאמץ התעלף הנער ונפל על הרצפה.
עברו דקות מספר שוב התעורר הנער ושוב קרא בקול: ריבונו של עולם! אני אוהב אותך, אני נשבע שאני אוהב אותך. מה אני יכול לעשות עבורך? אתה יודע מה? יודע אני לקפוץ ולהתגלגל! אז זאת אעשה למענך!
ומיד החל הנער לקפוץ ולהתגלגל על הרצפה לכבוד השם, וגם הפעם עשה זאת עד שאפסו כוחותיו והתעלף.
הביטו תלמידי הבעל שם טוב בתעלוליו של הנער, ולא הבינו למה הם מבטלים לימוד תורה ומציצים מבין העצים על מעשיו של נער תימהוני זה. אולם הבעל שם טוב הביט על הנער תוך שהוא מתמלא שמחה פנימית עצומה ומעניו זולגות דמעות של אושר וכולו רועד מהתרגשות, ומאיץ בתלמידיו להשתתק ולהמשיך להביט ולהתבונן במעשיו של הנער.
שוב התעורר הנער וזעק בקול גדול: ריבונו של עולם אני אוהב אותך, ורוצה לתת לך מתנה, ומה אעשה וכסף אין לי? או, יש לי פרוטה שחוקה אחת! אותה רוצה אני לתת לך, תוכל לקנות בה מה שתרצה! מיד זרק הנער את הפרוטה כלפי מעלה.
באותו רגע יצאה יד מן השמים ותפסה את הפרוטה. מתנתו של הנער התקבלה באהבה גדולה מלמעלה.
או אז הבינו התלמידים שנער זה ומעשיו רצויים ואהובים לפני ה' מאוד! הנער שהיה פשוט ותמים באהבתו לה', נתן לה' יתברך את כל אשר לו בפשטות תוך מסירת נפשו וכידוע, 'רחמנא ליבא בעי' -הקדוש ברוך הוא חפץ בלב האדם! את העבודה הפנימית והאמיתית, את אהבת ה' ויראתו הכנים התמימים והפשוטים.
כתבות נוספות שיעניינו אותך:
