"זכיתי", משתפת אילנית הרטמן, "לנסוע עם כל המשפחה לחגוג עם הרבי את יום ההולדת המאה ועשרים: טסנו בשנה שעברה לרבי לי"א ניסן, ונשארנו לחג הפסח.

קל זה לא היה. נסענו עם שמונה ילדים, כשהקטן שבהם – שניאור – הוא ילד מיוחד. אריזות בחישובים אינסופיים של מה חייב ואיפה אפשר לצמצם. משחקים לילדים – חייבים. בגדים – גם קיץ וגם חורף. כלים לפסח – המינימום שיאפשר לנו לבשל לחג, וכן הלאה. טיסות ארוכות, ילדים עייפים ומשועממים. הסיבה היחידה לעשות מסע שכזה, זה בשביל הזכות והחובה לנסוע לרבי.

הייתי שמחה לספר שהתפללנו תפילות עילאיות ב–770, ולאחר מכן חזרנו הביתה בהתרגשות לעריכת ליל הסדר ורצנו חזרה לחטוף רגעי חג עם הרבי – אבל זה לא מה שקרה. אבל גם מה שכן היה – לא מובן מאליו שזכינו.

לפני שאשתף באתגרים השונים, אפתח בנקודת הכוח: ידעתי שאני מגיעה ל–770 בשביל לזכות להביא את המשפחה לרבי. הרגש שהחזיק אותי בהודיה ושמחה, היה תחושת יוקר הזכות של הרגעים הקטנים שמרכיבים את החוויה הכללית, כי הכל שווה, כל האתגרים, בשביל רגע אחד עם הרבי.

בנוסף, בפסח יש מעלה של שקט יחסי. 770 פחות מלא באנשים והרבה פחות צפוף, כך זכינו לאי קטן של שלווה שאין בחגים אחרים.

אז כן. עמדתי בפלאז'ה, סמוך ונראה ל'בית חיינו', ודאגתי למשחקים לילדים שלא ישתעממו, ומדי פעם הגנבתי פיסות תפילה ככל שהצלחתי, וזה לא הרבה… היצר עמד שם וניסה לרמוז לי כמה זה פספוס… אבל אני רק הזכרתי לעצמי שזה שאני נמצאת כאן, זו זכות, כאן – הכוונה בחוץ עם הילדים הקטנים, עם התפקיד של עכשיו. זאת סיטואציה שחזרה על עצמה כמעט מידי יום. (כמעט, כי היו כמה תפילות שהבת הצדיקה שלי שמרה על הילדים כדי שאזכה להתפלל עם הרבי.)

בלילה הראשון היה ליל הסדר מיוחד, שונה מאוד מכפי שזה בביתנו, ולכן גם מאתגר. כשהוא נגמר, הילדים הקטנים פשוט ישנו. הבחורים כמובן מיהרו לחזור ל–770. כיוון שזה חג ולא שבת, יכולנו לקחת את הקטן בעגלה ולצאת קצת. שם, ב–770, היה עולם אחר… זוגות צעירים תפסו לעצמם כל אחד חדר ב'עזרת נשים' וערכו סדר קטן בהמולה הגדולה. הבחורים ערכו סדר משותף ב'זאל' הגדול. ההכרה מכה בך פתאום ומציפה: זה לא חלום, אנחנו כאן! במקום הכי קדוש, ובחג החרות – חרות גם מכל העניינים המבלבלים…

למחרת, הכל היה מאתגר עוד יותר. אנחנו לא רגילים לחגוג יומיים ליל הסדר, ובלילה השני הכל חוזר על עצמו… הילדים לא ממש מבינים מה קורה פה שוב, והעייפות ממשיכה לשלוט.

הזכות היא אותה זכות, רק הקושי לזכור אותה – מתגבר. ממציאה את עצמי מחדש כדי לספק תעסוקה לקטנטנים, שוב מחפשת דברים קטנים להודות עליהם: תודה שאפשר לטלטל, תודה שלפחות הבחורים שלי מצליחים להיות בקדושה ובהתעלות; תודה שזכיתי והילדים הסכימו לחכות שתי דקות בשקט לידי והצלחתי להיכנס איתם לשמוע קצת את השירה בפנים; תודה שהם רבו רק קצת ועכשיו מצליחים לשחק ביחד…

אחד הרגעים המרגשים עבורי צמח מתוך אתגר גדול נוסף. זכינו ושניאור שלנו הוא ילד מיוחד. אחד הקשיים הגדולים שחוויתי במהלך החג הייתה תחושה שאני חריגה בנוף. בדרך כלל, בארץ, אנחנו פוגשים כל הזמן ילדים מיוחדים, ופתאום נוסעים לרבי ולא רואים אף ילד מיוחד… שניאור שלנו היה ממש יחיד. היחיד ברחוב ובטח היחיד ב–770…

פתאום, ב'ברכת כהנים' בחג, ראיתי שהביאו את כל הילדים המיוחדים ל–770. פתאום, שניאור לא היה היחיד ולא היה חריג; שוב הרגשתי חלק מעוד משפחות רבות ונשים שנבחרו לגדל ילדים מיוחדים.

האם אני ארצה שוב לעשות את זה? בוודאי. בפרט שהשנה היא שנת 'הקהל' ויש זכות מיוחדת להגיע עם כל המשפחה. לקחת את המשפחה לרבי, זו חובה וזכות וחג הפסח הוא הזדמנות נפלאה, עם כל האתגרים.

רק בקשה אחת 'קטנה' וצנועה: אם אפשר בבקשה להוריד את הטיסה, את ההתארגנות, את הכספים, הדירה, המרחק – ופשוט לחגוג את חג החירות בחירות אמיתית בבית המקדש…"