שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת קדושים.

אחד הציוויים עליו נצטווינו בפרשה הנו הגזל: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". (ויקרא יט, יג).

בספר הפתגמים היומי שערך וכתב הרבי מליובאוויטש המכונה 'היום יום' בתאריך  ג' באייר נכתב כך: "כל המידות, אף גם המידות הלא טובות, או גם רעות על פי תוארם ושמותיהם, אפשר להשתמש בהם לעבודת ה' על-פי התורה. וכמו שהרב הצדיק רבי משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב: א) הצנע לכת ב) מעמיד עצמו בסכנה ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול ד) עמל בטרחא גדולה ה) זריזות ו) בוטח ומקווה ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים".

הייצוג הפנימי בתנועת הנפש אצל גנב הנה פחדנות, הדבר בא לידי ביטוי בכך שגנב פועל רק במסתור ובחשיכה. לעומתו הגזלן מייצג את הצד הנועז בנפש האדם, הדבר בא לידי ביטוי בכך שהגזלן פועל ומבצע את זממו לאור יום.

לכאורה הייצוג הנפשי של הגזלן משמעותי יותר בעבודת ה' הדורשת מהאדם אומץ ומסירות נפש, אז מדוע לא חיפש רבי זושא ללמוד הוראה בעבודת ה' מגזלן המבטא את ההיבט התלמודי "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים" ( מסכת אבות פר' ה' משנה כ') ?

מה בין גנב לגזלן?

בכדי להבין זאת ארחיב יותר על ההבדל בין גנב לגזלן.

בליקוטי שיחות חלק ל"ב פרשת קדושים שיחה א' מביא הרבי מליובאוויטש את דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות גזילה ואבידה וזה לשונו: "כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

הרבי דן באריכות בלשון הרמב"ם בניסיון להבין, מדוע הושוותה גזילה לנטילת נשמה?

לבסוף (בסעיף ד'), הרבי מגיע למסקנה בדברי הרמב"ם ומבאר את דבריו כך: "הטעם שגזילה הושוותה לנטילת נשמה הנו מצד לקיחת ממון האדם בחזקה, בעל כרחם של הבעלים. לקיחת ממון האדם בחזקה אינה רק פעולה של נטילת ממון חברו, אלא בפעולתו זו הוא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה כאילו נוטל נשמתו ממנו. דבר זה נלמד מהפסוק "נפש בעליו יקח"-שכיון שבעלותו מחפץ זה מופקעת על ידי הגזילה, הרי זה כנטילת נשמתו".

כאן בעצם טמון ההבדל המהותי בין גנב לגזלן:

גנב נוטל ממונו של חברו ממנו, אך אינו מפקיע בעלותו מרכושו. לעומת זאת גזלן מפקיע בעלותו של  חברו מממונו.

משמעות הדברים היא שגנב מכיר במציאותו הנפרדת של זולתו, לעומת גזלן שאינו מכיר במציאותו ונפרדותו של הזולת.

גנב פועל מתוך חולשה נפשית, הבאה לידי ביטוי בנטילת ממון חברו שלא ברשות, אמנם  הוא מכיר בנפרדותו של הזולת, בזכויותיו, ברצונותיו, בצרכיו ובמאווייו, אלא שהוא בוחר להתעלם מכל אלה ונותן ביטוי לחולשתו הנפשית הבאה לידי ביטוי בחוסר שליטה על יצריו ודחפיו.

לעומתו הגזלן איננו מכיר כלל בנפרדותו של הזולת, אין הוא רואה בו סובייקט הראוי להתחשב בזכויותיו, ברצונותיו, בצרכיו ובמאווייו. הוא סבור שהזולת כאן כדי לשרת אותו, את רצונותיו, את צרכיו ואת מאווייו שלו, מה שבא לידי ביטוי בהפקעת רכושו וממונו של הזולת, בכח הזרוע.

זוהי הסיבה שבגינה בחר ר' זושא ללמוד דרך בעבודת ה' דווקא מגנב ולא מגזלן!

ר' זושא הביט אל נפש הגנב והתחבר אליה ממקומו של הגנב. ר' זושא הבין שגנב נמצא במצוקה נפשית עמוקה, דימוי וערך עצמי נמוך בחוסר יכולתו להתמודד עם הדחף להשיג את צרכיו בדרך המקובלת במרחב החיים, ר' זושא הבין שאת מה שכולנו משיגים בעבודה קשה ומייגעת בוחר הגנב להשיג בדרך 'קלה', פשוט לקחת מהזולת מה שאני צריך, רוצה או חסר לי, הוא איננו מסוגל לשלוט בדחפיו ולהאמין ביכולתו להשיג את צרכיו בדרך הישר בעמל ויגיעה! הוא מתקשה להתמודד עם אתגרי החיים ובוחר 'לעוקף' אותם על ידי בריחה מהם! מה שעלול להוביל להתמכרות פתולוגית לגניבה (קלפטומניה).

אך יחד עם מאפיינים נפשיים מורכבים אלה, הגנב לא מסוגל לגנוב בכח הזרוע לאור היום, הוא יבחר להגיע בהסתר ובהיחבא בדרך כלל בלילה, תכונת אופי זו מספרת לנו על כך שגנב עם כל המורכבות שלו הנו פחדן ומוג לב, אך איננו עז פנים כגזלן!

ובמילים אחרות: גנב ניחן בתכונות אופי שפלות של נטילת ממון חברו ללא מצפון מתוך פחדנות ומוג לב, אך הוא איננו מעז לערער בשום צורה שהיא על בעלותו של הזולת!

הוא מודע היטב לכך שיש זולת נפרד ממנו בעל צרכים, רצונות ומאוויים, שהנו בעל הבית של הרכוש הגנוב! רק שהוא בוחר להתעלם מכך ונותן מקום לדחפיו הבלתי נשלטים!  

לעומתו הגזלן: לא רואה ולא מכיר במציאות ובנפרדות הזולת ממנו! הוא עסוק בראיית עולמו ובתפיסתו המעוותת את העולם ככזה הנועד לשרת את צרכיו!

מצבו של הגזלן נובע בדרך כלל מחוסר הכרה ראשונית של הדמויות המשמעותיות בחייו הלא הם הוריו. מציאות חיים שבדרך כלל מתארת מצב ארוך ומתמשך של חוסר הכרה בילד הרך, התעללות פיזית, השפלה נפשית ורגשית חוזרת ונשנית, איון-(מלשון אין) הפיכתו של הילד לאורך השנים לשקוף, לבלתי נראה.

מה שיוצר לאורך השנים מצב בו הילד המתבגר והבוגר הופך בעצמו לכזה שאינו רואה את הזולת ואת נפרדותו ומשתמש בו לצרכיו (שימוש בסובייקט) ללא רגשות אשם, חרטה ובושה. מה שמכונה היום בעגה המקצועית הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.

את זה זיהה ר' זושא בהביטו אל נפש הגנב והגזלן: אדם המתמודד עם מצוקה נפשית עמוקה ככל שתהיה, אך עדיין רואה את הזולת כנפרד בעל צרכים וייחודיות, גם אם הוא פוגע בו בדרך זו או אחרת, אפשר לסייע לו להיגמל מההפרעה הנפשית! לעומת זאת אדם שאיננו רואה ומכיר במציאות הזולת ובנפרדותו, אין דרך לעזור לו לצאת ממצוקתו!

לכן בחר ר' זושא ללמוד מגנב דרך בעבודת ה' ולא מגזלן!

דיאלוג של אהבה:

פשר האהבה: ד"ר ויקטור פראנקל בספרו הנודע  'האדם מחפש משמעות' (פראנקל 2001) טוען ש- "האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים פנימיותו. שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו". על פי פראנקל  ניתן על ידי 'מעשה האהבה הרוחני' כפי שהוא מכנה זאת, לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: האדם יכול לראות את תא הסגולות הייחודי הגנוז בו,  ואיך עדיין לא הגיע לידי הגשמה, בשאיפה להגשימו. בנוסף לכך באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.

על ההבדלים שבין הגישות השונות לדיאלוג בין אישי והדדי אפשר לעמוד מהשוואה בין הוגי דעות שונים. אלו הרואים בדיאלוג שיחה הוגנת של שמיעת טענות הזולת בתשומת לב. לעומת אלו הרואים בדיאלוג את המגע הקיומי עם האחר כדי ליצור שותפות אנושית, דרכה אתה מגיע לאמת קיומית גבוהה יותר נסקור כמה סוגי דוגמאות של דיאלוג לצורך המחשת המושג.

דיאלוג תלמודי: לימודי ה"חברותא" הם ליבו של הדיאלוג התלמודי המהווה בסיס מזה אלפי שנים להתפתחות הלימוד והיצירה היהודית הייחודית בבתי המדרש. הלימוד בחברותא מחדד את המחשבה ומפיק תועלת רבת עוצמה כאשר כל אחד מסייע לחברו להבין את התלמוד בצורה בהירה וחדה יותר, הלימוד המשותף אף מעודד מחשבה בקול רם. הלומד קורא לחבריו את הטקסט הנלמד ומשתף בהבנתו את שותפיו ללימוד, וגם בתמיהתו בקושיות העולות בו מן הנלמד. השאלות, ההשגות על הבנת הטקסט, הן שמביאות את הלומדים לידי חקירה והבנת הכתוב לעומק. החברותא יוצרת ומהווה בסיס לקיום יחסים בין אישיים הנעים על הרצף שבין חשיבה קוגניטיבית לצד מעורבות רגשית אמוציונאלית עד כדי סוערת, המבטאת עד כמה נוגע הדבר בלומדים ועד כמה רב ערכו של הנלמד והצורך לדייק בו מעצם היותו תורת ה' יתברך.

דיאלוג בובריאני: (על שם מרטין בובר חוקר פילוסוף והוגה דעות יהודי) מושתת על מפגש אותנטי המביא עמו רגישות אכפתיות, נוכחות מכבדת ואמפטית ביחסים עם הזולת. מפגש של אישיות שלמה ונוכחת של האדם עם אישיות שלמה ונוכחת של הזולת שיש בה דאגה, העשרה והשראה.

בתשובה על השאלה "מהו האדם?" ענה מרטין בובר שייחודיותו של האדם אינה בתבונה, אלא ביכולתו להיכנס לדו-שיח, לדיאלוג עם זולתו". עובדת הייסוד של הקיום האנושי הוא אדם עם אדם. מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין דומה לו בכל הטבע כולו. הלשון אינה אלא סמל ואמצעי בידו, וכל הישגי הרוח נתעוררו ובאו לעולם על-ידו" (בובר, תשכ"ו, עמ' 110 .(

"ידועים לי שלושה סוגי דו-שיח: האמיתי – בין מדובר ובין מושתק בו כל אחד מן השותפים מתכוון באמת לאחר או לאחרים על קיומם ועל נוכחותם ופונה אליהם מתוך כוונה זו, שיתהווה וילך יחס-גומלין חי בינו וביניהם זהו דו שיח נדיר. הדו-שיח הטכני: העולה מתוך צרכי ההסכמה העניינית בלבד. וכן חד-שיח: המתלבש בדו-שיח, שעה ששניים או למעלה מכן שנזדמנו לפונדק אחד כל אחד סח לעצמו בדרכים מסובכות מופלאות וסבורים הם שנמלטו מעינוייהם של הבדולים לעצמם.        הסוג הראשון נעשה, כאמור, נדיר מאד. הסוג השני שייך לנכסי צאן ברזל של 'הקיום המודרני'. בפינות דחויות מסתתר עוד הדו-שיח האמיתי, והוא מתגלה אגב אורחא" (בסוד-שיח עמ' 128).

דיאלוג סוקראטי: (על שם סוקרטס פילוסוף יווני הנחשב לאבי הפילוסופיה המערבית) הוא אמצעי להעצמה אינטלקטואלית ופיתוח גישה פילוסופית, לא ידע לעוס 'המוגש בכפית' ולא "שפיכת ידע לכלים ריקים," אלא יצירת אי-נחת לנוכח אי- ידיעה או דילמה כלשהי, והנחיה מודרכת לקראת למידה וגילוי.

דיאלוג קורצ'אקי: (על שם הרופא והמחנך הדגול היהודי יאנוש קורצא'ק שהחזיק בית יתומים בגטו ורשה בזמן מלחמת העולם השנייה וצעד עמם אל מותם לטרבלינקה בשואה האיומה). מכיר בזכותו של המחנך לגבש לעצמו שיטה חינוכית ייחודית משל עצמו ולבסס אותה על השקפות חינוכיות בהן הוא מאמין, אך הוא מתנה זאת ביכולתו להוכיח שהשיטה החינוכית וההשקפה שמנחות אותו מקורן בניסיון העבודה שרכש, בעשייתו החינוכית. עליו להוכיח את צדקת עמדתו, לצרף דוגמאות ולאשש את מסקנותיו . תנאי מפורש לשיטה זו הוא  הוא שהמחנך תמיד ידע שהוא עלול לטעות. דיאלוג זה מסרב ליפות את טבעו של הילד או לעשות אידיאליזציה של תכונותיו ונטיותיו, אך בה במידה מתעקש להדגיש את אהבת הילדות וההוקרה של כבוד הילד וזכויותיו כאדם שלם . הדיאלוג הקורצ'אקי אינו מונחה מכוח משנה תיאורטית אלא מכוח המחויבות לתת מענה לצרכים קונקרטיים. מן הצד האחד עומד מחנך מבוגר בעל אישיות מיוחדת וכישורים פדגוגיים, שהוא אמן בטיפוח והצמחה של תלמידיו ומן הצד האחר ילדים בעלי כוחות וחולשות שנפשם מורכבת ופגיעה.

דיאלוג רוג'ראיני: (על שם הפסיכולוג האמריקאי קרל רוג'רס ממייסדי הזרם השלישי בפסיכולוגיה 'הזרם ההומניסטי') . דיאלוג זה צמח מתוך "תרפיה שבמרכזה  הלקוח" אשר מאפיינת את הפרקטיקה של הפסיכולוגיה ההומניסטית בכלל ושל רוג'רס בפרט. בבסיס הדיאלוג ניצבות הנחות היסוד בדבר טבעו הטוב של האדם והדחף הבסיסי שלו למימוש עצמי – לפיתוח יכולותיו, להגשמת נטיותיו ולהרחבת רפרטואר הדעת וההתנהגות שלו. לאלה נוספים תכונות של אמינות ואותנטיות, יחס בין אישי של כבוד, אמון קבלה ואמפתיה, ודגש על למידה חווייתית ומשמעותית  כל אלה כתנאים המאפשרים לתלמידים ואף מעצימים אותם להאמין בעצמם ולמצוא את הכוחות לתכנן ולהנהיג חיים מלאים ומספקים .

השילוב הנפלא שבין אהבה ופשרה עליה דיבר פראנקל שמשמעותה ידיעת הרגשת והכרת האדם לעומק לבין דיאלוג בין אישי עליו דיברו בובר ורוג'רס שמשמעותו הכרה בנפרדותו הסובייקטיבית של האדם בצרכיו ובהיותו בעל צרכים ייחודיים והתעניינות אמיתית בו ללא שום אינטרס או סיבה הנראית לעין, מהווה את אבן הבוחן ליכולת שלנו כבני אדם להציע עזרה הדדית אמיתית ולסייע האחד לשני בהתמודדויות שונות בחייו.

ההבנה לפיה הצלחת הדיאלוג ההדדי מושתתת על מידת האהבה והאכפתיות שיש לי ובי כלפי הזולת, תוביל לחיזוק הקשר עם הזולת, למפגש בגובהה העיניים, ההיכרות עמו וההכרה בו יתרמו להירתמות לסייע לו.

אריך פרום בספרו 'אמנות האהבה' ( 1998) מדגיש את הצורך הבסיסי של כל אדם לדעת את זולתו, צורך המבטא רצון עז להכיר את הזולת לפני ולפנים, להכיר את מהותו, לחשוף את ייחודיותו, כל זאת על מנת לחבור לזולת בצורה אינטימית.

הידיעה מפיגה את החרדה הקיומית מפני 'לא לדעת' ומאפשרת חבירה אינטימית בין בני אדם ללא חשש מביקורתיות או שיפוטיות.

היכולת 'להופיע' אל מול העולם כפי שאני ואיך שאני מותנית בסוג ואופי המפגש בין בני אדם!
ככל שהמרחב בו אני 'מופיע' בעולם מרגיש לי בטוח ומוגן כך 'ההופעה' שלי אל מול העולם תהיה יותר אותנטית!

החשש מפני המפגש עם העולם, מספר את סיפורה של החרדה הקיומית אתה האדם מתנהל בעולם וחש לא מוגן ולא בטוח, לשם כך נזקק האדם לדעת- לחבור להתקשר לזולת ולחוש מוגן ובטוח!

הכמיהה לצאת מכלא הבדידות, הנה המשיכה לדעת את הנפש שלנו ושל הזולת, אך ככל שנעמיק בניסיוננו לדעת את עצמנו ואת האחר, כך תחמוק מאתנו מטרת הידיעה. אך כל זה איננו מונע מאתנו להמשיך לחקור את נפש האדם.

כך שידיעה הנה הדרך המשמעותית להתחבר ולהתאחד עם הדבר אליו אנו רוצים לחבור באופן הכי אינטימי, קרוב וחזק.

'אהבה ודיאלוג שעוררו את מצפונו של הגנב'!

נפשם של תושבי העיר קליימה כבר נקעה מהגנבות שנתרבו והלכו. זה אחר זה נעלמו חפצי-ערך מהבתים, וכמעט מדי יום ביומו נודע על עוד גנבה. "מוכרחים לשים קץ לתופעה", אמרו התושבים, אך לאיש מהם לא היה שמץ של מושג על זהותו של הגנב המסתורי.

ליל שבת. העיר קלמייה שרויה בעלטה, בלילה בלי ירח. גם נרות השבת כבר דעכו, ורוב התושבים נמים את שנתם. רק רב העיר, רבי הילל ליכטנשטיין, עודנו יושב רכון על ספריו, שקוע בסוגיה קשה, ואינו חש כלל בזמן החולף.

הוא פותח ספר אחר ספר, מעלעל בהם ובונה בניין מופלא במחשבתו. פינת לימודו של הרב נמצאת בקצה חדר צדדי בבית. שם, ליד שולחן עמוס ספרים, לאורה של עששית קטנה, יושב הרב ועוסק בתורה.

לפתע הוא שומע רחש קל. בתחילה לא שת ליבו לזה. נראה כי  זה בעל-חיים כלשהו, חשב. אך הרחש הפעם היה שונה, והוא בא מכיוון החלון. הרים רבי הילל את עיניו לעבר החדר הגדול והבחין לתדהמתו באדם המשחיל את ידיו מבעד לחלון, ואוסף את פמוטות הכסף היקרים של אשתו הרבנית. הגנב היה שקוע כל-כך במלאכתו, עד שלא עלה על דעתו כי מישהו מביט בו.

מפנה אליו רבי הילל בקול רם ותקיף: "יהודי!". הגנב הרים את עיניו בבהלה. רק אז הבחין ברבי הילל, ולרגע הפסיק את עיסוקו. רבי הילל המשיך: "כיצד תוכל לעבור על האיסור 'לא תגנובו' ועל איסור מוקצה בטלטול הפמוטות בעצם יום השבת?! מדוע אינך חושב על עוגמת הנפש שתיגרם לרבנית כאשר תגלה את היעלמותם של פמוטות השבת?!".

עד מהרה התעשת הגנב, וחייך לעבר הרב חיוך ערמומי. רבי הילל ניסה לדבר על ליבו: "אולי רעב אתה, היכנס-נא לביתי ואגיש לפניך סעודה הגונה".

הגנב פרץ בצחוק קל למשמע דברי הרב, ובעודו מכניס את כלי-הכסף האחרון לשקו השיב לרב: "חבל על דבריך, עוד רגע קל אעזוב את ביתך ולא נתראה עוד". הגנב השתלשל במהירות מהחלון ונעלם בחשכת הלילה.

ניגש הרב במהירות אל החלון וקרא: "יהודי יקר! כל מה שלקחת – הרי הוא הפקר גמור". הגנב, שהמפגש עם הרב כבר נראה בעיניו משעשע למדיי, שיגר לעברו תגובה מלגלגת: "איזו צדקות יש בדבריך כאשר רכושך כבר בידי"…

שב הרב ללימודו, ואנחה פרצה מליבו. הוא לא כאב כל-כך את אבדן הפמוטות היקרים כמו את העובדה שיהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, ירד לשפל-המדרגה שהוא יכול לגנוב את פמוטות השבת בעצם ליל שבת-קודש. אך הוא לא הניח למחשבותיו להטרידו יתר על המידה, ועד מהרה שקע מחדש בסוגיה.

לא חלף זמן רב והנה שומע הרב קולות מהרחוב. מיד לבש את מעילו ויצא החוצה. מרחוק הבחין בהתקהלות, בעוד אנשים נוספים יוצאים גם הם מבתיהם. במרכז ההתקהלות עמד שוטר גבוה, זעוף-פנים, וקרא בקול: "תפסתי אותו בשעת מעשה! הנה הדברים שגנב בשק שבידיו!".

התקרב רבי הילל במהירות, והנה הוא רואה את מיודענו הגנב, שלא מכבר עזב את ביתו, עומד מושפל ליד השוטר האוחז בו ביד איתנה לבל יברח.

"סליחה, אדוני", פנה הרב אל השוטר, וכל הנוכחים השתתקו בציפייה לשמוע את דברי הרב. "ודאי יש כאן טעות ואי-הבנה. האיש לא גנב דבר. חפצי הערך היו בביתי ואני נתתי לו אותם במתנה".

השוטר היה נראה מבולבל. הוא חשש שמא רוצים להערים עליו. מיד פקד על הנוכחים להתפזר והורה כי הרב והגנב יבואו עמו לתחנת המשטרה. בהגיעם לשם הציג השוטר לפני החוקר את תיאור האירוע: "במו-עיניי ראיתי כיצד השתלשל האיש מחלון בית הרב, מחזיק את כלי הכסף בשק שבידיו, ומשם יוצא לרחוב דרך פרצה בחצר. אם אינו גנב, מדוע לא יצא מפתח הבית?".

"ומה בפיך?" שאל החוקר את הגנב עצמו. האיש, נבוך ומבויש, הודה באשמה: "אכן, גנבתי את הכלים מבית הרב… איש צדיק הוא הרב…".

אך הרב פנה אליו מיד בתוקף: "למה תדבר כך?! הלוא נתתי לך הכול במתנה. מדוע אתה אומר שגנבת את הכלים?!".

כאן נראה גם החוקר נבוך ואובד-עצות. מעולם לא נתקל במקרה מוזר כל-כך. הוא ביקש לקרוא לקצין העיר, שהכיר את הרב.

כשהגיע הקצין הגוי ושמע את פרטי הדברים, אמר: "בהכירי את כבוד הרב, הנני יכול לסמוך עליו לגמרי. הגנב נמצא 'בידיים טובות' ובטוח אני שלעולם לא ישוב עוד לגנוב". מיד חתם על טופסי השחרור, נפרד מן הרב בידידות, וציווה לשחרר את הגנב.

הרב והגנב יצאו אל הרחוב, כשהרב אוחז בזרועו בחום ובאהבה. ברגע זה נפתח ליבו של הגנב. ההתרגשות והמבוכה שאחזו בו, הרהורי התשובה והחרטה שבקעו מעומק ליבו, כל אלה פרצו את סכר הדמעות. האיש, שמעון שמו, נפל על צווארי הרב והתייפח כילד קטן: "רבי, סלח לי, מחל לי. כיצד יכולתי לנהוג באטימות-לב כזאת…".

הרגיעו רבי הילל ובקול אבהי אמר לו: "דע, כי בכוחה של התשובה להפוך אפילו את הזדונות לזכויות. עתה צא וחשוב כמה זכויות יעמדו לטובתך כאשר תשוב אל ה' באמת…".

האם ידעו תושבי העיר את הסוד מאחורי הקשר האמיץ בין הרב לתלמידו החדש? בין כך ובין כך, תופעת הגנֵבות הופסקה באחת, ותושבי קלמייה נשמו לרווחה.

שבת שלום לכולם