"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק",  וכדאי באופן כללי לסמוך עליו כל הזמן, כי איזה זמן, בינינו, הוא לא שעת הדחק? לפעמים נראה כאילו אנחנו חיים בשעת דחק תמידית. כל יום כל היום. כמה אפשר?!

יש את הדחק הרגיל של בית, ילדים, עבודה, קניות, בישולים וכביסה שצריכים להיכנס לתוך אותה יממה וגם להשאיר לנו מקום לשינה ולנשימה מדי פעם. ויש את הדחקים הרציניים, שמי מאיתנו הצליחה לברוח מהם? פרנסה, או יותר נכון: התאריך בו האשראי כבר לא עובר, והקול של מנהל הסניף בטלפון. קשיים ב'שלום בית', חינוך הילדים שבדור שלנו הוא בכלל 'שעת דחק' גדולה, שלא לדבר על הבריאות…

איך באמת אמורה אישה אחת רגילה להתמודד עם כל זה?

רחל אפרת, חיה בתקופות שונות שכל אחת מהן עונה בהחלט על ההגדרה של 'שעת הדחק', אפילו ברמה המחמירה ביותר… מלבד מה שלא היה בשליטתה או ברצונה, היא בהחלט דחקה אותם עוד יותר בעזרת שתי משרות, שליחות שלקחה על עצמה, ושני ילדי אומנה שגדלו בביתה.

ההתמודדות

הקב"ה לא סידר לך חיים קלים, ומלבד מה שהוא שלח לך – הוספת על עצמך עוד ועוד משימות ואתגרים. כאחת בעלת ניסיון רב במצבי קושי ואתגר – איך מתמודדים? איך ממשיכים לתפקד כרגיל? איך מוצאים כוחות להמשיך?

רחל אפרת מחייכת: השאלה שלך מחולקת לשלוש שאלות שונות. איך מתמודדים? איך ממשיכים לתפקד כרגיל? איך מוצאים כוחות להמשיך? לדעתי השאלה היא התשובה. איך מתמודדים? פשוט מאוד, ממשיכים כרגיל… ממילא בעזרת ה' מוצאים כוחות להמשיך.

כשמדברים על התמודדות, כדאי מאוד לחלק בין שני סוגי קושי שונים. אני אגדיר אותם כ'עומס פיזי' ו'עומס רגשי'.

העומס הפיזי הוא לא קל. אני זוכרת שנה אחת שעבדתי עד יום לפני ראש השנה. הבית היה מלא בקטנטנים ב"ה, ובמסגרת השליחות שלנו הזמנו הרבה אורחים. בכ"ט באלול אבי עבר ניתוח חירום מורכב, ונסעתי אליו ישר מהמשרד, מנהלת את הבית והבייביסיטר דרך הטלפון.

הגעתי חזרה הביתה רק אחרי חצות, יודעת שאקום מחר עייפה לבית הפוך, יש גבול מה אפשר לדרוש מהבייביסיטר… ילדים מתבכיינים ומתגעגעים, וככה עלי להתחיל לארגן חג מאפס. עוד לא עשיתי קניות, לא ניקיתי, הסלים מלאים כביסה. הצילו! אין לי אפילו את הפריבילגיה להקל על עצמי ולהכין את המינימום. הזמנתי אורחים, והמון!

הרגשתי באמת מסכנה. ריחמתי על עצמי בהחלט, תוהה איך אעבור את זה. בבוקר, אחרי שהספקתי להעמיד מכונה אחת, לארגן רשימת משימות ולרוץ לקניית השלמות חפוזה בסופר – ואז קיבלתי טלפון מהשכנה. הקטן שלה שפך על עצמו מים רותחים והם בדרך לחדר מיון. האם היא יכולה להכניס אליי הביתה את שני הגדולים שלה, בני ארבע ושש?

ברור שאמרתי 'כן', למרות שאני מכירה אותם, שובבים שכוחם גדול בלשובב גם את שלי… אבל במקרה כזה לא אומרים 'לא'. שכנה אחרת, שנוסעת לחג התחילה לארגן בין השכנות מי תכין להם מה לחג. לקחתי על עצמי עוגה ושני סלטים. האם זה הקשה עליי? להיפך!

נכנסתי הביתה, האורחים הקטנים שלי כבר קיפצו על הספות. הילדים עוד בפיג'מות. הנה רשימת המשימות רק התארכה… אבל הייתי מאושרת. חשבתי על השכנה שיושבת עכשיו עם ילד במיון, ועם הכאב עליה והתהילים שלחשתי תוך כדי, הרגשתי האישה העשירה בעולם. כל הילדים שלי בריאים ושלמים, ובבית! אני מכינה סעודות וסלטים, ולא רק שאני לא צריכה לבקש עזרה מהשכנים, אני בצד שמציע עזרה.

כל אותו ערב חג עבדתי בהתרוממות רוח ושירים. אני בטוחה שכל אמא שיושבת ליד ילד חולה במחלקה מתפללת לזכות להיות בבית שלה, המלוכלך, עם הילדים הבריאים שלה, עובדת קשה מתוך בריאות.

הקושי הפיזי הוא קל יותר להתמודדות. קודם כל, שינוי מבט יכול לשנות בבת אחת את כל התמונה. זה לא קל, אבל כשמצליחים, הקושי הפיזי עצמו פחות מפחיד. אנחנו יכולות לעבוד קשה מאוד כשאנחנו שמחות ומלאות מרץ. הבעיה העיקרית שלנו, היא נקודת המבט שלנו. אורחת בעלת תשובה סיפרה לי שכל פעם שעמוס לה מדי עם הבית, התינוקות, העייפות וכו', היא מזכירה לעצמה: "התפללת על זה! כשהיית במדרשה כל כך חיכית להתחתן ולהקים בית יהודי מלא ילדים שובבים כמו של המארחים שלך"… התזכורת הזו גרמה לה להביט על האור בחייה ולשמוח בהם מחדש.

עוד דבר שהופך את הקושי הפיזי לקל יותר היא האפשרות ברוב הפעמים להוריד ממנו, טכנית. את מרגישה עמוסה יותר מדי? תעצרי, קחי עזרה, קני חד־פעמי, וותרי על חלק מהדברים, בטלי תוכניות שהיו לך לאחר הצהריים ולכי לנוח. אלו לא דברים שאפשר לעשות כשמדובר על קושי נפשי.

כשהקושי יושב על הלב

ואיך באמת מתמודדים עם קושי נפשי? כשקשיים אמיתיים מלווים אותך והם לא ניתנים לפתרון כמו בקושי פיזי. למשל, בעיות בשלום בית? או ילד שחס ושלום משנה כיוון ועוזב את הדרך בה חינכו אותו? בעיית בריאות שאין לרופאים תרופה עבורה? חובות מעיקים מאוד?

אני חושבת שעברתי בחיים כמעט כל אחד מהדברים שמנית פה… הדחק הוא גדול מאוד. זה דבר שמלווה אותנו ביום ובלילה, במחשבות ובחלומות. מוציא אותנו לגמרי מהאיזון ולוקח את הטעם מכל דבר בחיינו.

כשהבן הגדול שלי הסתובב במקומות שהייתי מעדיפה לא לדעת עליהם, ואף פעם לא ידעתי באיזו שעה הוא יחזור ובאיזה מצב, לא ידעתי בכלל איך אני יושבת עם הקטנים, קוראת איתם "שמע", מספרת סיפור לפני השינה כאילו לא אירע דבר… לא היה לי תיאבון לאכול ולא הייתי נרדמת בלילות. רק הצל שלי המשיך איכשהו לתפקד במינימום. וזה, דרך אגב, קריטי. כמו אדם טובע שמחזיק לפחות ביד אחת בגדר של הבריכה.

הכלי הראשון להתמודדות עם קושי גדול הוא להקפיד עד כמה שאפשר להמשיך כרגיל. לפחות במינימום, לפחות כלפי חוץ. כשמאבדים את זה, אז כבר מאוד קשה לעלות אחר כך חזרה. מהבחינה הזו, הילדים מצילים, כי אין הרבה ברירה. לא משנה כמה את הפוכה ונסערת, את חייבת להמשיך להשכיב ולכבס ולהאכיל.

עוד דבר חשוב מאוד, זה לעורר בנו את מידת הביטחון. פשוט להזכיר לעצמי שיש אלוקים. הוא עדיין פה, עדיין איתי, משגיח עליי, גם אם החיים שלי נראים כרגע כמו קטסטרופה. זה לא קל, זו עבודה אישית קשה מאוד, אבל זה הכרחי כדי לקום. ברגעים הקשים באמת שעברו עלי, במיוחד כשהבית הראשון שהקמתי אחרי התשובה התפרק, הייתי יושבת בערב (לא היו לי ילדים שיכריחו אותי לחיות) ומוציאה את עצמי מהסיפור. מדמיינת אותו כאילו אני קוראת בשקיקה סיפור מסעיר של אישה אחרת. אני חייבת להודות שזה היה סיפור קשה וכואב, סופרת אמיתית לא הייתה מעיזה להעלות על הכתב את כל מה שעברתי והרגשתי ונקרעתי. וגם אם כן, אנשים לא היו קונים את הספר…

הגעתי לשלב בו הייתי מרוסקת על הקרקעית, ואז נאנחתי. איזה סיפור! איך עצרו בשיא המתח! מעניין מה יהיה הסוף…

זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הבעיות שלי. פשוט להבין שגם לסיפור שלי יהיה סוף טוב; הוא יגיע, רק שאני עוד לא הגעתי לפרק הזה, אבל זה יקרה.

המלצות לשעות הדחק

הביטחון בה' הוא ללא ספק התרופה הטובה לכל מצב של דחק, אבל חוץ ממנו, האם תוכלי לתת כמה טיפים מעשיים לזמנים קשים?

תסיחי את דעתך. אני יודעת שלפעמים זה נשמע בלתי אפשרי ואפילו לא אחראי. הנה דוגמה: הילד שלי מסתובב עם חבורת בריונים ומתעסק בחומרים מסוכנים, ואיך אני, אמא שלו, אסיח דעתי? כן, בהחלט. אם אכן יש עוד משהו שאת יכולה לעשות למענו, איש מקצוע שלא ניסית או חבר שלא שלחת להשפיע עליו, תעשי את זה. ואם לא, אז קדימה, קחי את עצמך בידיים, תתחילי לעבוד קשה, להתנדב, לצאת לשיעורים. כל מה שאת יכולה כדי לשמור על האמא של הילד שלך שפויה. מאוד קשה לך עם הרעיון? אין בעיה. צאי ל'מבצעים' לזכותו, תלמדי לזכותו, תארחי בבית ילדים מסכנים לזכותו. אבל תעשי משהו. הישיבה השפופה בבית וההתנתקות מחיים נורמליים לא עוזרת לבן ובטח לא עושה לו חשק לחזור הביתה, אל הדיכאון של אמא.

אל תסחבי לבד. בדיוק כמו בקושי הפיזי, שתפי את מי שאת יכולה בכאבים שלך, בדאגות שלך, במחשבות הכי מפחידות והכי פרועות שלך. תמצאי חברה טובה או יועצת או אחות שאפשר לבכות לה על הכתף.

ומה עם כל אלה שלא מעיזות לגלות את הקשיים בחוץ?

לכל אלה שלא מעיזות להוציא כביסה החוצה, במיוחד כשמדובר במשהו מאוד מביך או אישי כמו בעיה בחינוך או בשלום בית, תמיד אפשר להיעזר בקווי ייעוץ אנונימיים. תתקשרי, תשתפי, תספרי. אפילו ששום דבר לא באמת ישתנה, וליועצת או למקשיבה לא באמת יהיה מה לייעץ לך, בעצם השיתוף יש הקלה, זה יהפוך את הבעיה לבעלת גבול כלשהו.

תכניסי את הרבי שליט"א אל חייך. בתקופות קשות מאוד הייתי יושבת וכותבת לרבי מה"מ על הכל. מפרטת את הקשיים, ההתמודדויות, כל הדברים הבלתי אפשריים שעברו עליי ואפילו על החלומות המפחידים סיפרתי. הייתי מכניסה ל"אגרות קודש" ולפעמים אפילו לא בודקת מה התשובה שקיבלתי. כל מה שרציתי היה לספר לו, לדעת שהוא איתי.

בערב פסח האחרון, כשניקיתי את ארון הספרים, הגעתי לכרך של ה'אגרות' ובלי לשים לב התחלתי לקרוא את כל המכתבים שכתבתי. היו כאלו שיכולתי לחייך, להיאנח ולומר: "היום אני כבר יודעת את הסוף הטוב, אילו רק הייתי יודעת אז"… כמו המכתבים שכתבתי בתקופת הגירושין. אם הייתי יודעת אז על הבעל לו אני נשואה היום, הכל היה קל ופשוט יותר… יש מכתבים שאני קוראת שוב, ובוכה. איזו תמימה הייתי כשכתבתי שהבן לא לומד רציני בישיבה. היום אני כבר יודעת כמה גרוע עוד יכול להיות, כמה טוב היה אז, ואני התלוננתי.

תדאגי לעצמך. תאכלי טוב, תשני טוב, תבשלי ארוחות מזינות ואל תאכלי רק שטויות. וכמובן תעשי הליכות. יש תקופות שצריך לעשות את זה בקבלת עול, ממש. זה כמו חת"ת, לפעמים כולך 'אורות', רק מחכה לומר את השיעור היומי, נהנית מכל רש"י, ויש תקופות שאת אומרת בחירוק שיניים בקבלת עול כי ככה זה, מחכה ששוב תחזור ההתלהבות.

ככה בדיוק זה גם בטיפול בעצמך. כשטוב לך את נהנית לאכול ולבשל ארוחות טובות. לישון בנחת ולקרוא ספר טוב, לצאת לספורט ולטפל בשיניים ובציפורן החודרנית. וכשקשה, אז עושים את זה בכוח ובקבלת עול. כבר היו לי תקופות שפשוט הכנסתי לרשימת המשימות היומית ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, לישון מוקדם. אלו היו עוד דברים שחייבים לעשות כדי למחוק מהרשימה. לא משהו שהיה לי חשק לעשותו.

בדור שלנו זה בכלל אחרת, כי כשאת יודעת שמשיח ממש כאן, את מזכירה לעצמך שכל מה שקורה לך, גם אם הוא הכי קשה, מזעזע ולא ניתן לכאורה לשינוי, יכול להתהפך לטובה כל רגע ואמור להתהפך לטובה. אז בשביל כמה רגעים אחרונים לפני, חבל ליפול. עדיף להספיק עוד משהו, לא?

תודה רבה! שתזכי בעזרת ה' לראות את הסוף הטוב של כל הפרקים בסיפור האישי שלך. הגיע הזמן, לא? כמה פרקים יכולים להיות בסיפור אחד?!… 

באדיבות מגזין עטרת חיה