כל המדינה הפגנה אחת גדולה ורועשת. "שוחרי הדמוקרטיה" מול "מחריבי הדמוקרטיה", "שונאי ישראל מול ה"פרימטיבים", ועוד פניני לשון שגורמים לכאוס בעם ישראל.

אז אנחנו עומדים מול המראה של עצמנו וכועסים על הדמות שנראית: אנרכיסט! אגואיסט! חסר כבוד וערכים! לרגע נעצרתי. גם הדמות שבמראה צועקת בקול, ומנופפת בידיים בזעם. גם היא זועקת עלי… ואולי זה מצב מגוחך; למה הדמות הזו מחקה אותי? לי, רק לי, יש את הזכות לכאוב, להרגיש מאוימת, להתבצר ולירות מאחורי החומה שבניתי. ובאמת, אבל אולי גם בצד השני יש בני־אדם, רגשות, צרכים, אולי?!…

תשוקה עזה התעוררה בי להרגיש את האחדות עם הצד השני של המתרס. החלטתי ללכת למפגש שיח בין ימין ושמאל, שנוהל, כמעט ללא מילים, על ידי הרב עמי ברעם ורעייתו אביטל.

עמי  ואביטל הם שלוחי הרבי במושב גמזו ומנהלי עמותת "התקשרות", המכוונת זוגות שאחד מהם התחזק ביהדותו לגשר על הפער הדתי ולשמר זוגיות בריאה גם במצב כה רגיש.

עם ערב ישבנו בטרסה שבגן ירוק בין בניינים, באווירה פסטורלית משהו, בשכונת מעוז־אביב בתל־אביב. ישבו שם כעשר נשמות יהודיות כואבות, ייצוג אותנטי של החברה בארץ ישראל. כולם עם צער בלב ותמיהה במחשבה. כמו בני זוג מתמודדים, שמצאו את עצמם אוהבים, אבל כואבים, ואחרי מריבה הגונה פונים כל אחד לקרן זווית כדי ללקק את הפצעים ולבכות במסתרים…

באנו לשמוע, להשמיע ולנסות להזיז את עצמנו, ולו צעד אחד קטן לכיוון כבוד הדדי ראוי. לכולנו היה ברור שדעותינו לא ישתנו. אולם מה שכן עשוי להשתנות הוא אופן ראיית הזולת, ואופן ההנהגה כלפיו – שנזכה לתת מקום זה לזה,  ולהיות נוהגים כבוד זה בזה.

על פניו נראה שאין ולא יכולה להיות נקודת חיבור בין שני העולמות. השמאל מדבר את שפת הנפש השכלית הבהמית, כולה הגיון צרוף, אבל היסוד של כל ההיגיון הזה הוא הנחת היסוד שאין א־לוקים, ח"ו, ואין הבדלה בין קודש לחול, ובין ישראל לעמים; ואת הטוב והרע קובע החוק האנושי – "חיה ותן לחיות". והימין צועד בקו מקביל ולא נוגע כלל; מנסה לדבר את שפת הנפש האלוקית, האמונה, וההגיון שלו הוא הגיון המבוסס עליה. הנחת היסוד שלו: תורת אמת מן השמיים. עם ישראל וארץ ישראל, יום השביעי, והמצוות – קודש הם, הם דרך המלך ללכת בה. מניין התקווה לחיבור? כמובן האחריות היא על כתפינו – אבל איך? מה יחבר בינינו, ויביא אותנו לאחדות?

אהבת ישראל, תכל'ס 

מצוות אהבת ישראל (ביקור חולים, הלווית המת וכו')  הן הביטוי המעשי לעובדה שכולנו חלקים מכנסת ישראל, אבל הבנת מצוות אהבת ישראל, שיש בה רובד לפנים מרובד, משפיעה בסופו של דבר על אופן קיום המצווה גם ברובד המעשי.

בספר התניא בפרק ל"ב, מגלה אדמו"ר הזקן את סוד אהבת ישראל: לעשות את הגוף טפל ואת הנפש והרוח עיקר, משום שכשתאוות הגוף נמאסות ומתועבות אצלו, והעיקר הוא עבודת ה', קיום רצון ה', אזי זו הדרך הישרה והקלה להגיע לאהבת ישראל.

טוב, הכל נשמע מאוד יפה כשזה על הנייר. תכל'ס, כשמגיעים למציאות היום־יומית, ומישהו בעבודה מטיח כלפיך רפש של שנאה, משום שלדעתו בגללך גנבו לו את שלוות הנפש שהייתה לו כאן (כפי שסיפרה אחת המשתתפות) – איך מגיבים? מהי המשמעות המעשית של כל מה שלמדנו? איך לא נגיע בעצמנו למקום שלא נוכל דבר איש את רעהו לשלום, מרוב תסכול ופחד?

אחד היסודות של תורת הבעל שם טוב היא אהבת ישראל. הזולת הוא טוב במהותו. גם כשהוא חושף שיניים, צריך למצוא את נקודת האמת, הרצון לטוב, שמונחת ביסוד התנהגותו, אבל לא מוצאת את הדרך המתאימה לצאת אל הפועל, להתבטא.

עמי ואביטל ברעם הרימו את הכפפה, ויצרו מודל שמסייע לפתוח את הלב, לראות את הזולת ולהבין אותו, להבין מהי הנקודה הטובה שעומדת בבסיס התנהגותו, ולעשות ולו צעד אחד קטן (ומקווים שגם יותר…) לקראת יחס של כבוד והתחשבות בו, ולקראת מציאת הדרך לחיות יחד – למרות ההבדלים.

לעמי ולאביטל ניסיון רב שנים בהנחיית מעל 1000 זוגות דתיים, ושאינם, לחיים משותפים בהרמוניה – למרות הפערים ביניהם, הבאים לידי ביטוי כמעט בכל תחום. אותם זוגות המשתייכים לקהילת "התקשרות", שעברו בהצלחה את משבר הפערים התוך־משפחתי וצמחו ממנו, הם הגרעין שמנחה את מפגשי מעגלי־השיח, שמטרתם לקרב ולאחד בין המגזרים השונים. הבשורה היא לא פחות מנפלאה: החיים יחד אפשריים, ומתוך אחווה ואחדות – אם רק ניתן צ'אנס לשלום.

להקשיב ושוב להקשיב

"הכוח המאחד את הזוגות האלה הוא היכולת לשאת הפכים" מסביר עמי, "זה בעצם מה שמחזיק אותם יחד. הם לא רק מדברים אחדות, הם חיים אחדות, ויש בידם יכולת מדהימה לחבר קצוות. את הכוח הזה הם מקנים גם לאחרים. בנינו תכנית שהזוגות מובילים בעצמם. הם יוצרים מפגשים ברחבי הארץ, בין דתיים לשאינם, בין תומכים לשאינם, שיח מדהים, שעושה הרבה טוב לעם־ישראל. מפגשים כאלה כבר מתקיימים בתל אביב, ראש העין, מודיעין, פרדס חנה ובמקומות נוספים.

ספרו לנו קצת על התהליך.

"המשבר שנוצר בין בני זוג, וגם בין הציבורים השונים הוא בעצם משבר אמון. לא סומכים אחד על השני, כל אחד מגיע עם הסטיגמות שלו. מהמקום הזה אי אפשר לבנות כלום. צריך לבנות אמון מחדש ולגבש מערכת חדשה. המודל מחולק לחמישה־שישה מפגשים:

מפגש ראשון – יצירת קבוצה, שמחויבת לתהליך: הצגת הרעיון וטעימה מן התהליך.

מפגשים שני ושלישי – דיאלוג ולא אידאולוגיה. הקשבה, הבנה ואמפתיה. לכל משתתף יש שתי דקות "להביא את עצמו" לשולחן הדיונים. הוא לא ידבר על אחרים, אלא אך ורק על עצמו, על תחושותיו, רגשותיו ודעותיו, ומישהו אחר במעגל משקף את מה שאמר. הדיאלוג יוצר אמון בין המשתתפים במעגל, מסגרת בטוחה להביע את עצמו.

מפגשים רביעי וחמישי – מפגשי חזון: איך יוצרים מערכת יחסים חדשה שיכולה לעבוד עבורנו, מתוך האמון שנבנה.

מפגשים חמישי עד שישי – יצירת מסמך משותף לחיים יחד: זהו מסמך המתאר את המערכת החדשה שנוצרה, ואת ההסכמות ההדדיות.

המודל הזה שחברי קהילת "התקשרות" מיישמים בקבוצות השיח, נלקח משיטת ה"אימגו", שמטרתה ליצור אמון מחודש בין בני אדם בכל מערכת יחסים. מסגרת השיח מאד ברורה. משתתף אחד מביע את דעתו / רגשותיו / מאווייו, ומשתתף אחר משקף את מה ששמע. המשקף שואל את הדובר אם שיקף אותו באופן מדויק, ואם יש צורך, הדובר מדייק את דבריו, והמשקף חוזר ומשקף אותו עד שהאחרון דייק לשביעות רצון הדובר. התהליך הזה עשוי להחוות כנוקשה מעט, ואמנם, אנשים מאד תגובתיים, יתקשו לעבוד במסגרת כזו, וספק אם בכלל יוכלו או אפילו ירצו להשתתף. הכל תלוי ברצון ליצור קשר, לשמור על היחד. אתה יכול להיות אפילו צודק, אבל אם לא תיצור גשר של תקשורת הקשבה ורצון להתחבר, הרי שבסופו של דבר תישאר לבד.

אם מחפשים את היחד, הרי שהתהליך הוא בהחלט אפקטיבי, משום שהוא מחייב את הדובר להביע את עצמו באופן הכי ברור שניתן, ומחייב את המשקף להקשיב באופן מלא, ולרדת לסוף דעתו של הדובר. גם כשלתוך השיח נכנס כעס, לעג או פגיעה, האופן להתמודד איתם הוא שיקוף ושיחה, הבעת הרגשות תוך שמירה על המסגרת. "כל זה מאוד מרגיע", אומר עמי, "וכך יצרנו הקשבה, והבנה. יצרנו מסגרת המאפשרת להכיל שיח אמיתי בלי להתפוצץ בדרך".

לתת כבוד והרגשה טובה

"יש היום רצון לדו שיח" ממשיך עמי "אנשים מאוד רוצים להיפגש ולדבר. המשבר מוביל לדו־שיח שמפגיש בין אנשים. שומעים דעות, כאב, פחדים, ולומדים להקשיב ולהבין. זה מעורר רצון, והזדמנות לדבר. לא שורפים את המועדון, אלא מקשיבים, מגלים את הטוב ובונים יחד מציאות שבה גם אני וגם אתה מרגישים בה בבית.

מהמפגש בו השתתפתי יצאתי מלאה. לקח לי יותר מיומיים לעכל מה שעברתי.

בהתחלה הראש ירה תשובות מלאות הגיון למה שנאמר, אבל לאט לאט ההכרה חלחלה – מי צודק אינו משמעותי כל כך ביחסים הבין־אישיים. הנקודה היא להיות שם בשביל השני. האמרה "רצונו של אדם–כבודו" קיבלה מימד אחר: הרצון הכי בסיסי של האדם ביחסים בין־אישיים הוא שיכבדו אותו, את מקומו, את מי שהוא כרגע. שיתייחסו אליו כמציאות אמיתית, הרמונית, ושיקשיבו לקולו.

'כבוד האדם' זה אומר שלזולת ולמקום בו הוא נמצא יש כובד משקל וערך אבסולוטי. מטרתו של השיח הוא להביא את שני הצדדים לתת "מתנות" של כבוד הערכה זה לזה, ומתנות נותנים ברצון ולא בכוח. כל זה אפשרי ברמת המיקרו הבין־אישית, ומשם בודאי הדבר יוסיף ויאיר גם לרמה של כלל העם בישראל.