היום נקראתי לדגל לעסוק בנושא חשוב מאין כמותו, נושא שלא מרבים לדבר עליו. ייתכן שזה בגלל המורכבות שהוא מביא איתו ויכול להיות שזה בגלל שבנושא זה רב הנסתר על הנגלה; אני מדברת על "אכילה כפייתית–רגשית".

אני מניחה שרבות מכן לא נתקלו בתופעה הזו כלל אך דווקא בגלל זה, הכתבה הזו בשבילכן.

כאשר הגיע לידי הנושא החשוב הזה, היה ברור לי את מי אני הולכת לראיין. מירי פורסט מרחובות היא מאמנת פעילות גופנית לנשים, ומתמודדת עם אכילת יתר כפייתית בעצמה, סיפורה של מירי מעורר השראה. זהו סיפור על התמודדות קשה, דרך ארוכה והבנה אלוקית שהאירה לה את הדרך – מירי, הבמה שלך.

רחוקה מעצמי

מאז שאני זוכרת את עצמי הולכים איתי שני תיקים: עודף משקל והתמודדות עם חוויות החיים דרך אוכל. ואני אסביר – כאשר הייתי עצובה או מתוסכלת מצאתי נחמה באוכל. כאשר הייתי משועממת – מצאתי עניין באוכל. גם כאשר הייתי שמחה – חגגתי דרך האוכל. ייתכן והתנהגות זו נשמעת לכן מעט מוכרת ורגילה, אך אצלי זה הגיע ממקום של הרס עצמי, אוכל היה המקום בו בחרתי לפרוק את כל הרגשות הכי קשים שלי. דרך האוכל ברחתי מ…להרגיש. לדוגמה, כאשר הייתי חוזרת מאימון מוצלח וההתרגשות והאדרנלין זרמו לי בגוף, הייתי חייבת להרוס את זה על ידי כך שהייתי נכנסת למאפייה, קונה קופסא שלמה של העוגות הכי טעימות, מחסלת את כל הקופסא ומעלימה את השאריות כדי שאף אחד לא יידע את אשר עוללתי לעצמי. רק לאחר שהרעלתי את עצמי במספיק שנאה עצמית וסוכר, הייתי נוסעת לדרכי תוך שאני מאבדת את היכולת להרגיש באמת.

ההתמודדות שלי עם האכילה הרגשית גאתה וגוועה לאורך השנים. היו תקופות מורכבות יותר והיו תקופות מורכבות פחות. לאורך כל השנים ניסיתי כמעט בכל דרך להילחם בעודף המשקל שלי, ניסיתי את כל הדיאטות האפשריות שיש לשוק להציע, אבל דבר אחד לא ניסיתי, לטפל בשורש הבעיה – הניתוק המוחלט שהיה לי מעצמי. במשך שנים הייתי עסוקה בלהסתיר ו'לטשטש עקבות'. האכילה הרגשית אצלי הייתה כמו התמכרות לכל דבר. אצל מכור אחר זה מתבטא בשימוש בחומרים אסורים ואצלי זה התבטא בשימוש באוכל. בהתמכרות אדם מרגיש צורך להסתיר ולשקר ובעצם לחיות בניתוק מוחלט מעצמו ובעיקר …מהבורא.

מאשפות ירים אביון

בתור מאמנת פעילות גופנית, אני סוג של סוכנת בריאות והגעתי למשקל גבוה מאוד. זה היה נורא להבין שאני מוכרת לכולם בריאות, אבל מרעילה את עצמי.  אף פעם לא הסתרתי את זה שיש לי אכילה כפייתית, אבל התמודדתי איתה לכאורה דרך הספורט.

לפני שנה וחצי שברתי את הרגל. השבר הזה, שהיה לא רק שבר פיזי בגוף, אלא גם שבר עמוק בתוכי, שינה את חיי מהקצה לקצה. הרגליים שלי הם הפרנסה שלי. פתאום הגיע השבר שגרם לי להיות מרותקת למשך 12 שבועות. במהלך התקופה הזו האכילה הרגשית שלי התפרצה במלא העוצמה, והגעתי לשפל שלא הייתי בו במשך שנים רבות!

ואז, בתוך כל הכאוס הזה, כאשר אני במקום הכי נמוך שלי – אין לי את היכולת לעשות את מה שאני הכי טובה בו ואני מוצאת 'נחמה' בכמויות של אוכל, סוכר ושומן רווי, נפלה עליי ההבנה העמוקה שאני פשוט רחוקה מה'. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני חב"דניקית במלוא מובן המילה. אני אומרת חת"ת כל יום, יש לי שיעור תניא בבית, אבל פתאום גיליתי שכנראה אף פעם לא הבנתי באמת את כוונת התניא שעלינו להכניס את הקב"ה לחיים שלנו במובן הכי פשוט של המילה. אני הכנסתי את ה' לכל מקום, חוץ מאליי לצלחת…

באותו רגע החלטתי החלטה נחושה, אני בית מקדש ואני רוצה להכניס את הקב"ה לבית מקדש הפרטי שלי, מה שזה אומר זה שאני מתחילה להתייחס לגוף שלי בכבוד. כמו לבית מקדש ולא כמו לפח אשפה. הגוף שלנו הוא מתנה חד פעמית מהקב"ה, ואנחנו צריכים להתייחס אליו בקדושה. מה שזה אומר מבחינתי, זה שאני מכניסה אליו לא רק מזון כשר בהכשר הבד"ץ, אלא מזון כשר בהכשר אלוקים.

אוכל של השם

החל מאותו רגע, השתנתה לי כל התפיסה וההסתכלות על אוכל. היום אני במקום אחר לגמרי, ירדתי עשרים ק"ג ואני קלה ומשוחררת יותר מאי פעם. היום אני לא מכניסה לגוף שלי את מה שאלוקים לא ברא; כלומר, כל מה שנכנס למפעל ואנשים הרסו, אני לא מכניסה לגוף שלי כי זה רעל שמשבש את המחשבות ואת המעשים. אני נמנעת ממזון מתועש ואוכלת מאכלים כמו בשר ודגים, מוצרי חלב, שמנים, המון ירקות.

תחשבו על זה רגע, אנחנו כל כך מקפידים לאכול אוכל כשר, אבל אוכלים אוכל שהרסו אותו במפעל או שעשו אותו במעבדה. המזון הזה הוא רעל קטלני בטווח הארוך. גוף האדם שה' ברא, לא באמת יכול לפרק את המאכלים הרעילים האלה, ולכן אנחנו משמינים, ולכן הראש שלנו מתמלא בשטויות, כי הגוף שלנו מקבל דלק שלא מותאם לו. גם בטבע, חיה שאוכלת אוכל שלא מותאם לה – מתה. אנחנו אמנם מכונה יותר משומנת, אז זה מתבטא אצלנו במחלות. הידעתם שתאים סרטניים משגשגים בסוכר? שסוכרת היא מחלה שמתפרצת בעיקר כאשר לא מקפידים על תזונה נכונה?

מאז שאני אוכלת רק 'אוכל של השם' מתוך הבנה ששם הוא נמצא, כל ההוויה שלי השתנתה ואני יותר מכוונת לשיח עם השם. זה הכי מתאים שדווקא כאנשים מאמינים אנחנו נוציא את כל הדברים האלה מהגוף שלנו. אני מתכוונת לדברים כמו: שתייה מתוקה, סוכרים ועוד "ג'אנק פוד" שרק מקלקלים לנו את הבריאות והבריאה.

השבר ברגל היה הדבר הכי קשה שחוויתי בשנים האחרונות, אך גם המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. לא תמיד אנחנו מצליחים להבין למה הקב"ה הביא עלינו איזה ניסיון או התמודדות, ואני זכיתי להבין שהשבר הקשה הזה היה קרש קפיצה מטורף למקום הרבה יותר בריא, שלם ומחובר לקב"ה.

אני חייבת לסייג ולומר, אנשים נוטים לצייר התמודדויות בחיים כמשהו שהיה ונעלם. ההתמודדות עם אכילה רגשית לא נעלמה מחיי, מה שנעלם זה הניתוק מהקב"ה. כל יום מחדש אני מזכירה לעצמי שהיום אני אוכלת רק אוכל של השם. כל יום הוא התמודדות, מה שעושה את זה יותר קל זה החיבור לקב"ה בתוך כל העניין הזה.

מוח שליט על הלב

נולדנו לעולם הזה עם חוברת הפעלה מדויקת ונפלאה הלא היא התורה הקדושה ועלינו להיצמד אליה  ולהוראות שהקב"ה נתן לחיים ברמה הכי מדויקת שיש. כי רק כאשר אנחנו ממלאים אחר הוראותיו של הקב"ה, נצליח לשמור על המכונה המיוחדת הזו שנקראת גוף האדם. בתוך המכונה המדהימה הזו, הקב"ה נתן לנו במתנה את המוח וטבע בו את הטבע להיות שולט על הגוף ועל הרגשות. לא סתם נאמר לנו "מוח שליט על הלב" תפקידו של המוח לווסת את מערכת הרגשות. לפעמים זה נשמע כמו הוראה לעשות דברים מבלי להרגיש, אך ההיפך הוא הנכון: הכוונה היא שעלינו לתת לרגשות מקום, להיות באמת בשמחה ובכאב כי כאשר אנחנו בורחים מלהרגיש אנחנו בעצם פועלים מהרגש…

והדבר הכי חשוב הוא לזכור שכולנו חווים נקודות שפל בחיינו, אך חשוב לזכור שאחרי החושך הכי סמיך, מגיע הבוקר ודווקא מתוך השבר הכי עמוק מגיעה הגאולה.

כיום אני מפעילה קבוצת 'ווצאפ' הנקראת "אוכל של ה'" בה יותר משמונה מאות נשים משתפות את הצלחות הבריאות שלהן, וקבוצה שבה אני מנהלת את כל האכילה הרגשית וכיצד להתמודד איתה.

ליצירת קשר עם מירי פורסט: 054-804-0295

[email protected]

באדיבות: מגזין עטרת חיה