שלום לכולם

ערב חג השבועות שמח

אחד העניינים המרתקים בחג השבועות הוא ללא ספק סיפורה של רות המואביה כפי שנתגולל בארוכה במגילה מיוחדת שהוקדשה לה.

רות המואביה הנו סיפור מיוחד וייקר ערך על אשה מואביה שבחרה להידבק בחמותה בקנאות ובמסירות אין כץ, לאחר שאיבדה את בעלה, ולהמשיך את זרעו של בועז המיוחס לדוד מלך ישראל שמננו יצא מלך המשיח.

תכונות נפשה הייחודיות של רות המואביה יש בהן בכדי להניח את הדעת ולהבין את אחת השאלות המסקרנות העולות מסיפור זה. ייחוסה של רות הנו היותה בת למלכות מואב, לצד זאת עומדת לה הזכות העצומה וממנה כונן זרעו של דוד מלך ישראל.

במה זכתה רות המואביה שממנה יצא זרעו של מי שעתיד לגאול את עם ישראל?

לשם כך נקדים את הסברו של הרבי מליובאוויטש להבדל בין מלכותו של שאול המלך שנתקיימה רק לדורו, לבין מלכותו של דוד שנתקנה לדורות כאמור ממנו יצא מלך המשיח.

בתלמוד הבבלי במסכת יומא דף כ"ב, ע"ב (וברש"י על אתר) נאמר כך: "בן שנה שאול במלכו כבן שנה, שלא טעם טעם חטא", ואעפ"כ, לא נמשכה מלכות בית שאול מעבר לדור אחד, מפני שלא היה בו שום דופי. כלומר: דופי מצד הייחוס המשפחתי לעומתו דוד המלך, שהנו נין ונכד לרות המואביה הנו זרע למשפחת גרים.

מניין לומדים זאת אומר התלמוד (שם): "זהו שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים (דופי משפחתי) תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך".

אבל הנחת יסוד זו תמוהה איך אפשר לומר בנוגע לדוד המלך "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך", לפי שיש בו "דופי משפחה", ש"מרות המואביה בא". (א) וכי משום ש"מרות המואביה בא", יש בו דופי חלילה? (ב) הרי יש איסור לומר לבעל תשובה או לגר "זכור מעשיך הראשונים"? כך, שאסור להזכיר זאת אפילו לרות עצמה, ועאכו"כ בנוגע לדוד המלך, שרק בא מרות המואביה, אבל הוא עצמו מה חטאו?

מסביר הרבי מליובאוויטש: אע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי , מ"מ, לידתו היא באופן שנשאר רושם ממעמדו ומצבו הקודם, כדברי הגמרא  "שסורו רע", ולכן צריכה להיות אצלו זהירות גדולה יותר, כמו בעל-תשובה שצריך להיות כל ימיו בזהירות יתרה שמא ישוב לסורו.

ועפ"ז מובן מה שבנוגע לדוד "אומרין לו חזור לאחוריך", לפי שיש בו דופי, ש"מרות המואביה בא" – שאין הכוונה להזכיר לו מעשיו הראשונים חלילה, אלא זוהי הוראה בנוגע לעבודתו בפועל, שצריך להתנהג כמו בעל-תשובה שזקוק לזהירות יתירה, משא"כ שאול שהורתו ולידתו בקדושה הוא במדריגת צדיק, לא היה זקוק לזהירות יתירה כל כך.

ממשיך הרבי להסביר בעומק את משמעות הביטוי במאמר חז"ל זה ואומר:  זה ש-"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו", הוא תנאי בסיסי ועקרוני בעניין כינונה של המלכות, ולכן "לא נמשכה והתקיימה מלכות בית שאול ונגדעה, מפני שלא היה בו שום דופי".

אע"פ ששאול מצד עצמו היה בדרגא נעלית, ועד שיש דעה שדווקא שאול הוא "ראשון למלכים" (ולא דוד), בכל זאת, "לא נמשכה מלכות בית שאול וכמאמר רבותינו ז"ל: "שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן", כי, המלך צריך להיות כמו "פרנס על הציבור", לשאת טרחם ומשאם, כפי שהתנהג משה עם בני ישראל שהיו טרחנין לכן יש צורך שתהיה לו שייכות ונגיעה עם מעמדו ומצבו של הציבור.             מנהיג צריך לילך כנגד רוחם של בני עמו, כלומר: שהמפגש אתם יהיה בגובה העיניים, שאז יכול להיות פרנס עליהם, משא"כ בהיותו מתנשא ולמעלה מהם.                                                                   וזהו הטעם ש-"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו" – כי לולי זאת, אין לו שייכות עם הציבור כולו.

כלומר: 'קופה של שרצים' איננה  עניין של חיסרון חלילה אצל המנהיג, זהו ביטוי למצב נפשי ורגשי של שייכות האדם לעברו. לשרשים עליהם נבנתה זהותו ומהותו של האדם והעם אליו הוא משתייך.

אדם שאין לו שייכות לשרשיו מהם צמח עמו ואינו חש שייכות נפשית ורגשית אליהם, אינו יכול ואינו ראוי להיות מנהיג!

מוסיף הרבי פרט חשוב נוסף במאמר חז"ל זה  ומפנה את תשומת לבנו אליו לדייק בלשונו: התנאי למנהיגות הוא ש-"קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" דווקא – כי, אם ה"קופה של שרצים" היא לפניו, בפנימיותו כלומר: הנהגה המופנמת בהליכותיו ובמידותיו, אזי אינו יכול להיות "פרנס על הציבור", שהרי צריך לתקן את עצמו תחילה ולשוב בתשובה לפני שיטול את שרביט המנהיגות.

מאמר חז"ל זה מדגיש ומתייחס בעיקר למצב שגם לאחרי ששב בתשובה, צריך להביט לאחוריו ("חזור לאחוריך") ולראות את ה-"קופה של שרצים" שהיתה אצלו בעבר, שעי"ז יוכל להשפיע ולפעול על כל הציבור, גם על אלו שנמצאים עדיין במעמד ומצב ירוד .

ובמילים אחרות: מנהיג חייב להיות כזה שהתעסקות עם הציבור מגיעה ממקום בו הוא לא חש זר עם כל נושא אתו הוא בא במגע.                                                                                                    

יתרה מזו: חייבת להיות לו שייכות לנושא אתו הוא בא במגע ולא, לא מדובר על שייכות התנסותית כזו שגם הוא הגיע מרקע מפוקפק והתנסה בכל מיני התנסויות שליליות בחייו, ההתייחסות לנושא השייכות פונה בעיקר אל ההיבט הרגשי נפשי.                                                                                                      

מנהיג חייב להרגיש ולחוש את האנשים עליהם הוא מופקד.

'לפתע באמצע החיים גיליתי שיש לי אבא'!

בשנות העשרה המאוחרות שלי נקלעתי לדילמה רצינית. תכף אני מסיימת את לימודי התיכון ועדיין לא ידעתי לאן אני ממשיכה מכאן. הרגשתי קרועה בין הרצון שלי להתקדם ביהדות, לבין הציפייה שלי מעצמי לקריירה אקדמית מכובדת.

את חסידות חב"ד הכרתי דרך 'ספר הזכרונות' של רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם. התיאור החי והספרותי של תולדות החסידות שהספר מציג שבה את ליבי. קסם לי הרעיון שלימוד התורה לעומק והשכלה בפילוסופיה של החסידות משתלבים עם החיבור לטבע. מאז התחלתי לחוש קשר אישי עמוק לדרכה של חסידות חב"ד.

וכך מצאתי את עצמי יושבת לכתוב את מכתבי הראשון לרבי מליובאוויטש.

מכתב התשובה מהרבי לא איחר לבוא, והתשובה עצמה די הפתיעה אותי. אני ציפיתי שהרבי יאמר לי לא ללכת לאוניברסיטה, כשלמעשה הרבי יעץ לי לדחות את הלימודים באוניברסיטה לשנה-שנתיים, שבהם אתמקד בלימוד יהדות, ואז, כשאבוא עם רקע דתי ותורני יותר חזק, אדע לקחת את הלימודים האקדמיים בפרופורציה הנכונה.

קיבלתי את עצתו של הרבי ואחרי סיום התיכון התחלתי ללמוד ב'סמינר למורות – בית יעקב' בוויליאמסבורג שבניו-יורק. מכללה לחינוך הנחשבת ביותר באותה תקופה עבור בנות יהודיות.

כל יום אחרי הלימודים הייתי הולכת לעבוד כמטפלת ילדים במשרה חלקית בביתו של רב ומחנך ידוע. מסתבר שמבלי שהתכוונתי משכתי את תשומת ליבם של זוג מבוגר שהתגורר בסמוך לביתו של הרב. בני הזוג פנו אלי ואמרו לי שהבחינו באהבת התורה שלי והם מציעים לי לטוס לישראל על חשבונם בשביל להיפגש עם בחור צעיר שעומד בראש בית מדרש לקבלה. הם האמינו שיש סיכוי ממש טוב שתצא חתונה מהשידוך הזה.

לא היה לי עם מי להתייעץ. מצד אחד, ההצעה נשמעה לי מאוד מפתה ולא רציתי לדחות אותה על הסף, מצד שני בני הזוג האלה הרי לא באמת הכירו אותי והם לא אמורים לדעת מה אני מחפשת בבן זוגי לחיים. למה שהם יצליחו למצוא עבורי את הנפש התאומה שלי?

הייתי בודדה ואובדת עצות. חשתי צורך עז לנסוע למרכז חב"ד, לבית המדרש של הרבי.

כשהגעתי לשם, ל-770 ברחוב "איסטערן פארקווי", הייתי כה מוצפת רגשות שפשוט התיישבתי מחוץ לבניין ובכיתי.

יהודי מבוגר אחד עם זקן מדובלל שראה אותי מתייפחת ניגש אלי ושאל אותי מה לא בסדר אצלי. הסברתי לו שלפני כמה שנים כתבתי כמה מכתבים לרבי והפעם אני ממש רוצה לדבר אתו. הוא אמר לי "חכי כאן רגע" ונכנס לתוך הבניין.

מאוחר יותר נודע לי שזה מזכירו האישי הבכיר של הרבי, הרב חיים מרדכי חדקוב. כעבור זמן מה הוא חזר והודיע לי שנקבעה לי למחר פגישה עם הרבי. לא ידעתי אז שזה חורג מכל הנהלים של הגשת בקשה לפגישה אישית עם הרבי ושבדרך כלל הפגישות האלה נקבעות כמה חודשים מראש.

למחרת, אחרי לילה ללא שינה, הגיע תורי להיכנס למשרדו של הרבי. הברכיים שלי הרגישו כמו ג'לי מרוב התרגשות והייתי צריכה להיתמך בשולחן כדי לא ליפול, אבל כשהבטתי לתוך עיניו הרגועות והצלולות של הרבי הצלחתי להירגע מעט.

ניסיתי להסביר את המצב שלי בצורה הכי מתומצתת שיכולתי. הרבי ענה לי קצר ולעניין: "הוא (כלומר הבחור שהציעו לי) נמצא שם (בישראל) ואת נמצאת כאן. אתם שונים מאוד זה מזו", ואז הוא הוסיף ביידיש (ועד היום אין לי מושג מניין ידע הרבי שאני מבינה יידיש): "הסירי את ההצעה הזו מסדר היום שלך".

יצאתי מהחדר עם תחושת הקלה ושלווה מיוחדת. לא רק בגלל שקיבלתי תשובה כל כך ברורה ממישהו שהאמנתי בו וסמכתי עליו, אלא גם בגלל שלראשונה ידעתי שאני לא לבד בעולם. מצאתי לי מדריך ומורה דרך לחיים.

לא הרבה זמן אחר כך מישהו אחר הציע לי שידוך עם איש עסקים צעיר. נפגשתי אתו כמה פעמים אבל לא הייתי בטוחה אם זה באמת מי שאני מחפשת.

הפעם נכנסתי למשרד המזכירות של הרבי וביקשתי לקבוע פגישה עם הרבי. התור שלי נקבע לעוד שבוע. כמובן, גם הפעם זה היה יוצא דופן לעומת זמני ההמתנה המקובלים.

בפעם הזו הרבי שאל אותי שאלה שבכלל לא התייחסתי אליה: "האם את אוהבת את האיש הזה?"

זו שאלה מאוד פשוטה, אבל מנוקדת מבטי מאוד לא ציפיתי לשמוע את הרבי שואל אותה. היססתי רגע לפני שעניתי "יש לי אהבת ישראל כלפיו".

הרבי חייך מאוזן לאוזן, מין חיוך סודי כזה שמראים רק לבן משפחה קרוב, ואז הוא אמר לי, שוב ביידיש: "כלפי בעל צריכה להיות יותר מאשר סתם אהבת ישראל".

מאותו רגע ידעתי שזכיתי לא רק במדריך ומורה, אלא גם בחבר אוהב ותומך. מישהו שישמש עבורי דמות אב. התייתמתי מאבי כשהייתי בת עשר ולא באמת הכרתי אותו. כששוחחתי עם הרבי חשתי לראשונה מהי אהבה, תמיכה ודאגה של אבא.

יצא לי לשמוע גם מאחרים סיפורים דומים למה שאני חוויתי באופן אישי עם הרבי. כשדיברת עם הרבי ביחידות הרגשת כאילו אתה האדם היחיד בעולם שלו. למרות שהרבי היה כל כך מרומם ורוחני (וזאת עובדה שלקח לי זמן לקלוט) הוא היה מסוגל להעניק תשומת לב מלאה לכל מי שביקר אצלו. להקשיב לכל אדם באמת ולהזדהות בכנות עם הרגשות שלו. הייתי אומרת שהוא הקשיב לי אפילו יותר ממה שאני הקשבתי לעצמי.

מאז, היו לי עוד הרבה פגישות עם הרבי ששינו את חיי. הידיעה שאלפי אנשים מכל העולם חוו גם הם חוויות דומות לשלי מעולם לא גרעה מהתחושה שלי שהייתי יקרה בשביל הרבי כמו בת יחידה.

השנה מלאו לי שישים וחמש שנים ואני עדיין מתקשה להאמין שהאדם שהיה בשבילי הדבר הכי קרוב לאבא, היה גם, לדעת רבים, הרב הקדוש והמשפיע ביותר בדורנו (באדיבות אתר בית חב"ד).

רות המואביה הנה הסמל ללמדנו 'שעם ללא עבר אין לו עתיד'!

על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב, י"א): ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וגו'. על מילים אלו כותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי  של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז"ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את המימד הרגשי של המין האנושי ה'אדם' לטוב ולמוטב.

משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך 'נותן עיניו ולבו' המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.

הרעיון מבואר גם באריכות ובעומק במאמר אדמו"ר השישי לשושלת חב"ד לדורתיהם רבי יוסף יצחק שניאורסון משנת תרצ"ה המבוסס על הפסוק בקהלת" "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים" (פרק י' פס' ד').

מסביר (שם) אדמו"ר הריי"צ שכאשר מזדמן ליהודי תפקיד המושל, אז מקומך אל תנח.           כלומר: כאשר האדם רוצה להצליח בתפקיד המושל, אזי לא יעזוב, לא יניח ולא ישכח את ענוותנותו בשל התפקיד החדש אליו נכנס, להיפך כאשר יזכור את מידת ענוותנותו גם בהיותו מושל אזי מובטח לו שיתקיים בו המשך הפסוק "כי מרפא יניח חטאים גדולים", הוא יזכה לרפא את תחלואי וחטאי האנשים איתם הוא בא במגע ועליהם הוא מושל.

ומביא שם אדמו"ר הריי"צ דוגמא משני מנהיגים בעם ישראל, האחד זכריה בן יהוידע שהתנשא על העם בשל ייחוסו, מעמדו ותפקידו והוכיח אותם קשות, מה שגרם לכך שהעם מרדו בו ורגמו אותו באבן. השני לעומתו יחיזיאל בן זכריה דיבר אל העם בגובה העיניים, היה שותף מלא והכיר בסבלם, הביע עמדת אמפתית, גילה חמלה והכלה אנושית למצב העם, מה שהוליד את הערכתם הרבה אליו ואת הכרתם בו כמנהיג המוערך והנערץ.

זו אם כן היא משמעותו של הביטוי במאמר חז"ל "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". בכדי לחוש את העם ולתת מענה אמיתי ופנימי לצרכיהם של בני עמו על המנהיג להיות בעמדה נפשית ורגשית של שייכות לעם ולהליכותיו, ובעמדה בה המפגש עם העם הנו בגובה העיניים.

 עמדה זו מתאפשרת כאשר המנהיג חווה את העם בחושיו הפנימיים והעמוקים ביותר בעיניו-ובלבו, הוא חש את מצבו של הזולת מעמדה וממרחב בו הוא מתמודד עם ה'כאן ועכשיו' שלו. נקודת מבט זו מספרת ומגלה לו שמצבו בהווה של הזולת הנו חלק מעברו שלו המנהיג הדגול.

כלומר: מייחוסו המשפחתי, הוא מביט אחורה אל עבר עברו הרחוק והקרוב ורואה את אותן התמודדויות מנקודת מבטו של הזולת הניצב לפניו כאן ועכשיו מעמדה נפשית רגשית אמפתית וחמלה אנושית. הוא חובר לעברו כדי לחבור להווה של הזולת.

עברו של המנהיג לא מתייחס כאמור רק למצבי סבל אישיים או להתמודדויות שליליות שהוא עצמו  עבר או חווה. אלא עברו הנו גם ובעיקר השייכות הקיומית לעם אליו הוא משתייך, לעם אותו הוא דורש להנהיג, לעם אותו הוא רוצה לייצג.

שייכות לזהות ובניית הזהות של עם המושתת על כאב וסבל קיומי עד עת זכה להיקרא עם ישראל! התבוננות על העבר מאפשרת ומכשירה את הקרקע הפורייה עבור מנהיג.                                    'עם ללא עבר אין לו עתיד'- אמר המצביא הגדול נפוליאון שרצה לכבוש את העולם כולו.

זהו הסוד הגדול העומד מאחורי סיפורה של רות המואביה. יכולת ההידבקות בחמותה והמסירות אליה בוטאו במילים הכל כך משמעותיות הללו: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ  כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.   בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. 

"עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"- מבטאים יותר מכל את השייכות הרגשית והנפשית אותה חשה רות לנעמי ולעם ישראל. העבר שלה הוא זה שהצעיד אותה להידבק בנעמי ובעמה, ההבנה שהגורל הנו משותף לשנינו, המטען והמסע משותף לשנינו כי לשנינו 'קופה של שרצים' כלומר: הסבל הקיומי אותו חווינו שתינו ואתו התמודדנו שתינו, הוא זה שקשר את גורלנו יחד ואת הקשר העצמי המחבר בינינו. התמודדות עם ההוויה הקיומית ועם כל מה שמזמן לנו היקום הנו הסיפור שלנו בני האדם כאן בעולם.

נקודת המוצא של הקשר נשענת על השייכות הרגשית אותה חווים בני האדם האחד כלפי השני. כאשר נמצאת עמדה נפשית ורגשית לנטל במסע משותף לטוב ולמוטב הקשר הנו עצמי לעד.

העם היהודי נולד בחג השבועות חג מתן תורה, היום בו כרתנו ברית עם בורא עולם והתחייבנו האחד לשני ונשבענו לחלוק ולהיות שותפים למסע המשותף לנו הן לטוב והן למוטב לעד ולנצח נצחים.

אז רק רציתי לומר לך אבא יקר: באשר תלך נלך, ובאשר תלין נלין, אנו עמך ואתה אלוקינו…

חג שבועות ומתן תורה שמח, שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

המאמר נכתב לעילוי נשמת רחל בת זהבה