שלום לכולם   

השבוע נקרא בתורה בפרשת שלח.

הכל מתחיל ומסתיים באופן בו אנו בוחרים להביט על עצמנו!

הסיפור המרכזי בפרשה (שעל שמו היא נקראת) הנו שילוח המרגלים לתור את הארץ. המרגלים שתרו את הארץ 40 יום חוטפים 'פיק-ברכיים' מהמפגש עם הארץ ועם העם היושב בה, מוציאים את דיבת הארץ רעה וממרידים את העם כנגד משה ומדברים סרה המשולבת בכפיות טובה על ה' יתברך ומשה על כך שהוציאום ממצרים להמיתם במדבר.

סיפור טראגי שבסופו של יום מסתיים בהודעה הדרמטית של ה' יתברך למשה כל הדור הזה שלא רצה לנחול את הארץ והוציאו דיבה על הארץ הטובה ימותו במדבר במהלך 40 השנים הבאות (כנגד 40 ימי הריגול, יום לשנה) ולא יזכו להיכנס לארץ. מלבד יהושוע בן-נון וכלב בן יפונה שלא שיתפו פעולה עם המרגלים ובנוסף הילדים עד גיל 20 והנשים שלא היו שותפים למרד נגד ה' ומשה עבדו.

אחת האמירות המשמעותיות בה התבטאו המרגלים הייתה: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, ל"א).

בכדי להבין את משמעות האמירה: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" נקדים את האמירה הנוספת בה התבטאו המרגלים לאחר מכן בסדר המקרא: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר י"ג, ל"ג(.

האמירה 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים' – משקפת דימוי וערך עצמי נמוך, כאשר האדם רואה את עצמו כ-'חגב' גם הזולת רואה בו חגב – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

ומשם נולדת האמירה: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ- שמשמעה הוא 'כִּי חָזָק' – החוזק של אויבנו הוא 'מִמֶּנּו'ּ – מאתנו /או בגללנו!

אם כן מה שנדרש בכדי לתקן את חטא המרגלים הוא התבוננות פנימה על עצמינו בכדי לבדוק איך וכיצד אנחנו תופסים ורואים את עצמנו!

בכדי לבחור נכון יש צורך לחוש ראוי לבחור!

במרחב החיים אני נפגש במסגרת תפקידי בעיקר עם בני נוער שבאופן מתמיד עסוקים בשכנוע עצמי שהם לא מספיק טובים, חכמים, יפים, אהובים ועוד.. העובדה שאחרים רואים בהם את כל המעלות בשלימותם לא מספקת אותם ולא משכנעת אותם והם מתעקשים לדבוק בדימוי העצמי אותו יצרו 'במו ידיהם' אנחנו לא מספיק- טובים, חכמים, יפים, אהובים לא, לא ולא!

הנחת יסוד זו נשענת על תחושת ה-'לא ראוי שבי', האם אני מרגיש וחש ראוי להרגיש טוב בעיני ועם עצמי? חכם בעיני ועם עצמי?, יפה בעיני ועם עצמי?, אהוב בעיני. ועם עצמי?

 כאשר אוכל להעניק לעצמי את האישור לתחושת ה-'ראוי שבי' ולחוש בנח עם אותה אהבה, הערכה, פרגון ומחמאות לעצמי רק אז אוכל לחוש בנח עם ההערכה, המחמאות והפרגון להן אני זוכה ובצדק מקרוביי, מחבריי ומהעולם הסובב אותי!

לזהות המתגבשת בגיל ההתבגרות משמעות רבה התלויה במידה רבה בערך והדימוי העצמי שלנו.

מכאן נגזרת גם מידת הביטחון שלנו לגבי הבחירות שאנו עושים בחיינו: לאלו חברים נחבור?, אלו לימודים נלמד?, איזה מקצוע נרכוש?, איזה בן או בת זוג נבחר? ועוד..

משמעות הבחירות שאנו עושים נשענת על היכולת שלנו להרגיש בטוחים לבחור! כשאפשרות הבחירה מתערערת בתוכנו גם הבחירות שלנו מתערערות ואנו לא מסוגלים לבחור מה שנכון ומדויק עבורנו.

אחת הסיבות לערעור הביטחון ביכולת שלנו לבחור נכון נשענת על הדמויות המשמעותית בחיינו. הדמיות המשמעותיות יכולות להיות ההורים שלנו, המורים שלנו, החברים שלנו..

כאשר אותן דמויות שהיו אמונות על טיפוח ובניית הביטחון והערך העצמי שלנו, אכן טיפחו ובנו את האמון בנו ובתוכנו, על ידי אמון שיקוף העצמה והאדרה של מי שאנו, אזי הערך העצמי והדימוי העצמי שלנו גדל אתנו מה שמיטיב אתנו בבואנו לעשות בחירות משמעותיות בחיים. לעומת זאת כאשר הדמויות המשמעותיות ערערו פעם אחר פעם על יכולת הבחירה שלנו, האמון שלנו בעצמנו נשחק, יכולת השיפוט והבחירה שלנו נפגעות, אנחנו חשים וחושבים שאנחנו לא ראויים או מסוגלים לבחור נכון!

אני אמנם בעל הבית של בירה זו, אך את המפתחות לשימורה הפקדתי בידיכם!

לאחר חטא המרגלים התפלל משה ל-ה' יתברך וביקש ממנו למחול לעם-ישראל. בתוך תפילתו אמר את המשפט הבא: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר". כלומר: הגיעה השעה להאריך אפיים לעם ישראל ולסלוח להם (על פי רש"י). או הגיעה השעה שתגבר מידת הרחמים על מידת הדין (על פי רבינו בחיי).

  ל-ה' יתברך מספר כינוי שמות, כל שם משמותיו של ה' יתברך רומז למידה אחת משבע המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות). שם 'אלוקים' מציין את מידת הדין (כנגד מידת הגבורה), שם 'הוי'ה' – את מידת הרחמים (כנגד מידת התפארת), ושם 'א-דני' מסמל אף הוא  את כוח האדנות והשלטון של ה' יתברך (כנגד מידת הדין והמלכות גם יחד).

לאור זאת יש להבין מדוע השתמש משה רבנו דווקא בכינוי " כֹּחַ אֲדֹנָי ". לכאורה היה עליו להשתמש בכינוי "כח הוי'ה", כדי להגדיל את מידת הרחמים של ה' יתברך כלפי עם ישראל, ולא לציין דווקא את מידת האדנות, הקשורה יותר עם מידת הדין?

מבאר הרבי מליובאוויטש: המרגלים ניסו להניא את לב העם מלהיכנס לארץ-ישראל, משום שכפרו ביכולתו של ה' יתברך וביכולתו לסייע להם להתגבר על קשיי הכניסה לארץ-ישראל. כאמור לעיל הם טענו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". משמעות הדברים היא: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם" היושב בארץ, "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" מ-ה' יתברך, כביכול (על פי רש"י). הם ערערו על בעלותו ואדנותו של ה' יתברך ובכך ש"אתה אדון לכל בריותיך".

על-ידי חטא המרגלים נפגמה והתערערה בעלותו של ה' יתברך בעולם, ולכן התפלל משה רבנו וביקש: "ועתה יגדל-נא כוח א-דני", כדי לתקן את הפגימה שנעשתה על-ידי המרגלים.

בפרשת לך-לך ישנו תיאור נפלא מהמדרש על משמעותה של בעלותו של ה' יתברך בעולם. המדרש מתאר את תחילת הקשר של אברהם עם ה' יתברך באמצעות המשל הבא:

"ויאמר ה' לאברהם לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך… (בראשית י"ב, ב) – משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה. וכך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם" (מדרש רבה בראשית, ל"ט).

המדרש מתאר אדם העומד מול טירה העולה באש וזועק היי מי כאן בעל הבית של הטירה הבוערת? הגיח בעל הבית וענה לו אני כאן בעל הבית.

כאשר אברהם רואה את ההנהגה בעולם המלא בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הוא זועק חמס היי מה קורה כאן מי כאן בעל הבית? ואז ה' יתברך מתגלה אליו ואומר לו אני, אני כאן בעל הבית.

כשמתבוננים במשמעות הדו שיח המעניין במשל ובנמשל מתעוררת לה תהייה במבט ראשון: מה פשר התשובה אותה משיב בעל הבית לשואל אני כאן בעל הבית?

הרי השואל מתמודד עם חוסר אונים מוחלט כאשר הוא נעמד מול הטירה הבוערת ומנסה להבין כיצד ניתן לכבות את השריפה? כמו אברהם אבינו העומד חסר אונים אל מול עולם המושחת על ידי בני אדם ולא יודע מה לעשות, מי כאן בעל הבית המאפשר את שריפתה של טירה יפה זו? מי כאן בעל הבית המאפשר את השחתתו של עולם מופלא זה?

על כך באה התשובה אני כאן בעל הבית! אם אתה מחפש תשובה למי אחראי על כיבוי שריפה זו המכלה את הטירה היפה הזו? או מי אחראי להשבת הסדר בעולם הנפלא הזה המושחת על ידי בני האדם שבו?

אז דע לך שתיקונו של עולם תלוי בך! אני בעל הבית של בירה זו ובידך הפקדתי את שמירתו, כך שאם משהו לא טוב יקרה בעולם ולעולם דע לך שזו אחריותך הבלעדית!

תכלית מעשיך ובריאתך בעולם הזה הנה בכדי שתסייע לי לשמור עליו, אתה השומר המופקד מטעמי על בירה זו אותה הפקדתי בידך כבעל הבית שלה על מנת שתשמור עליה מכל משמר.

זו היא מהותה של נוכחותו של ה' יתברך בעולם אותו ברא, הבעלות של ה' יתברך מוחלטת היא ודווקא בשל כך הוא בוחר וחפץ להפקיד את הזכות לשימורו בידנו ובאחריותנו. כך שאם מתעורר בנו ספק או תהייה על זהותו של בעל הבית, נסתכל פנימה ונתבונן כיצד ה' יתברך בטובו וברוב חסדו סומך עלינו במאת האחוזים בכך שהוא מפקיד בידנו אחריות כה גדולה וכבדה לשמור על עולמו אותו ברא עבורנו!

היכולת לקחת סיכון כל כך גדול על שימורו של עולם נפלא זה והפקדתו בידי בשר ודם מלמדת על גודל האמון המוחלט אותו חש ה' יתברך כלפינו ובוחר בנו למרות הידיעה הברורה שיתכן שנטעה, נסור מן הדרך, נפגום ונקלקל את השורה, זה לא מונע ממנו להפקיד בידנו את האחריות על עולמו הנפלא אותו ברא.

ה' יתברך מכיר ויודע שאנחנו בני אדם בשר ודם שאיננו מושלמים, כאלה המסוגלים להחריב, להרוס ואף להעלות באש את מעשי ידיו הנפלאים, על ידי התנהגות חסרת רסן ומעצורים ולמרות זאת ויחד עם זאת ואולי דווקא בשל זאת הוא בוחר דווקא בנו בני האדם לשמור ולקיים את עולמו המופלא אותו ברא עבורנו.

בכדי לשמר את העולם אותו ברא בעל הבית יש צורך להפוך את הדרים בו לבעלי בית!

ה' יתברך בבחירתו להפקיד בידנו את עולמו על מנת לשומרו מכל משמר, מצפה מאתנו להפוך לבעלי בית בעצמנו על עולמו שהוא עצמו ברא! הוא מפקיד בידנו את הזכות ונותן לנו את היכולת להפוך ולהיות בעלי הבית של בירה זו!

כל הורה טוב, כל מחנך דגול, וכל מטפל מקצועי יודעים שבכדי שהילד יגדל ויתפתח להיות מי שהוא נועד להיות יש לדאוג שהילד יקבל את הכלים ואת הצידה לדרך מאתנו, אך את השימוש בהם יעשה הוא עצמו בהם! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחשוב שאנחנו אלה שנעשה את הדרך במקומו!

אף ה' יתברך בטובו וברוב חסדו מפקיד בידנו את הכלים ומתווה עבורנו את הדרך לשימור העולם ולהפיכתו למקום טוב יותר עבורנו, אך את האחריות ללכת בדרך ולצעוד בה אל עבר השגת הייעוד הפיכת העולם לדירה לו יתברך הפקיד הוא בידנו.

וכך מתאר המדרש את מהות תפקידו של האדם עלי אדמות:

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,
וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי- בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי.
תֵן דעתך שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי
שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ". (קהלת רבה פרק ט').

לפעמים האדם עצמו הוא המתאים ביותר להתייעץ עם עצמו ולסמוך על עצמו!

מספר הרב ד"ר צבי הירש ויינרב: "למרות שלא הייתי חסיד חב"ד, תקופה קצרה לפני נישואיי התגוררתי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין נ.י. והשתתפתי בכמה התוועדויות של הרבי.

כשלוש שנים לאחר נישואיי עברתי להתגורר בסילבר ספרינג שבמרילנד, שם למדתי באוניברסיטה המקומית. קיבלתי תואר פרופסור בפסיכולוגיה והתחלתי לעבוד במקצוע ברשת בתי הספר המקומית. בנוסף לכך, הייתי מעביר שיעורים בגמרא – שיעור אחד בשבת אחר הצהריים שהיה פתוח לקהל הרחב, והשני ביום שלישי בלילה לקבוצה קטנה יותר שרצתה ללמוד בעיון.

הייתי אז בשנות השלושים לחיי. משבר אמצע החיים לא היה אמור להופיע – אולי הוא הופיע מוקדם מהרגיל – אך בערך בזמן זה שאלות רבות החלו להציק לי.

האם עליי להקדיש את חיי ללימוד התורה בלבד, או להמשיך בעיסוק בפסיכולוגיה? ואם פסיכולוגיה, כיצד אקדם את הקריירה שלי? לעבור לתחום הריפוי הפרטי, או לקבל משרה שהוצעה לי מאחד הארגונים החברתיים באזור מגוריי? התלבטתי גם לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיי, ואם לא די בכך היו לי גם ספיקות באמונה ובדת לצד שאלות פילוסופיות. בקיצור, הייתי נבוך.

שאלות אלו הכניסו אותי לדיכאון ולא ידעתי להיכן לפנות. שוחחתי עם כמה מחבריי, ואחד מהם – חסיד חב"ד – הציע שאפגש עם הרבי.

בפברואר 1971 התקשרתי לרבי.

מזכירו של הרבי השיב לטלפון באנגלית. Hello, who’s this – שלום, מי זה? הוא שאל בפשטות.

תוך כדי שיחה, אני שומע קול ברקע. זיהיתי את הקול מההתוועדויות בהן השתתפתי – היה זה הרבי שדיבר באידיש ורצה לדעת מי בטלפון.

"מדבר יהודי ממרילנד" אמרתי.

סיפרתי למזכיר על השאלות הרבות שרציתי להציג לרבי – להיכן עליי לפנות בחיי, כיצד לפתח את הקריירה, שאלות באמונה… הסברתי כי אני מאוד מבולבל ולא יודע להיכן לפנות.

דיברתי באנגלית, ותוך כדי המזכיר חזר על דבריי באידיש – כנראה כדי שהרבי ישמע במה מדובר.

ואז שמעתי את הרבי אומר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב."

"שמעת מה אמר הרבי?" שאל אותי המזכיר.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! ידעתי במאת האחוזים שלא אמרתי למזכיר מהו שמי, אך הרבי אמר את שמי – ויינרב! נדהמתי ורציתי לוודא ששמעתי היטב. כשהמזכיר שאל אותי אם שמעתי, השבתי בשלילה.

הוא חזר על דברי הרבי. "יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב".

השבתי: "ויינרב זהו שמי!"

ואז שמעתי את הרבי אומר: "אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו".

יכולתי להבחין כי המזכיר בעצמו היה נדהם ממה שהתרחש למול עיניו. הוא עצר לרגע, שמעתי אותו מתנשם, ואז הוא אמר לי: "הרבי אמר שלפעמים הדבר הטוב ביותר הוא כי האדם ידבר אל עצמו. האם אין שמך ויינרב?"

"כן, שמי הוא ויינרב, אולי הרבי מתכוון לויינרב אחר."

"לא, הרבי אמר 'דבר עם ויינרב' והוא הסביר שכוונתו היא שעליך לדבר עם עצמך. הודיתי לו מקרב לב, והשיחה הסתיימה!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו רחל בת זהבה.