נעמי כהן (שם בדוי) שקעה בביצה מייאשת כזו, טובענית בהחלט. קוראים לה 'מינוס'. נראה היה שכל צעד שעשו כדי להיחלץ, רק הכניס אותם עמוק יותר פנימה, רק אחרי תהליך ארוך ולא קל הצליחו למצוא את עצמם בחוץ.

החלק הקל: השקיעה בבוץ

תארי לנו את ההתחלה, איך שקעתם לחובות? עד כמה עמוקים הם היו?

זה היה החלק הקל… (צוחקת) אחרי החתונה הלכנו בשביל הסלול, אם נאחז במשל החמוד שהבאת בהתחלה. זוג צעיר. משכורת של מורה שיכולה להרשות לעצמה שעות נוספות, וגם מלגה של כולל. מינימום הוצאות. השכירות בשנה הראשונה על ההורים. השבתות פעם פה ופעם שם, במוצאי שבת עושים במטבח של ההורים 'השלמות ציוד'… אין עדיין ילדים ויש סבא נרגש שתמיד שמח לדחוף איזה שטר של מאתיים בתוספת צביטה בלחי של החתן הצעיר.

אחר כך התחלנו לקצר דרך הגינה. קודם כל אחרי ילד אחד ובטח שניים כבר אין זמן להציץ אפילו על חשבון הבנק. ובנוסף יש המון סיסמאות, נכונות אגב, שעוזרות לנו להרגיע את המצפון הכלכלי שלנו. "באוכל לא חוסכים", "חינוך זה לפני הכל", "חשוב טוב יהיה טוב", "הוצאות שבת ויום טוב"…

בשלב כלשהו זה מתחיל להדאיג. ואז נאלצים להשתמש גם בהומור. "אם אין לך מינוס אז אתה לא ישראלי", "שאני לא ארדם בגלל המינוס? שהבנק לא יישן"…

השלב הבא הוא השלב בו אוכלים את החודש הבא הרבה לפני שהוא מגיע. קונים בתשלומים, בצ'קים דחויים, לוקחים מאמא הלוואה רק כדי לגמור את החודש. כשנכנסת סוף סוף המשכורת, מגלים שהיא נאכלה כולה על ידי תשלומים וצ'קים דחויים. בקושי מצליחים להוציא מהכספומט את השש מאות להחזיר להורים. כבר ב–2 לחודש אנחנו שוב בלי כלום. בלית ברירה אנחנו משלמים בצ'קים דחויים שוב.

המינוס הלך וגדל, המשפחה גם היא גדלה, ברוך ה', וכבר היו לנו שמונה ילדים כן ירבו, וההוצאות גדלו בהתאם. כל פעם ניסינו פתרונות מיידיים וזמניים. להגדיל את המסגרת, לקחת הלוואה כדי לכסות את המינוס, לקחת את הכסף שנצבר בקרן השתלמות. כל פתרון היה כמו פלסטר לאותו רגע, אבל במבט לרחוק, הוא רק סיבך אותנו עוד יותר.

החוב שלנו לבנק היה כבר כל כך גדול שגם אם היינו מכניסים את כל המשכורות שלנו במשך חצי שנה – כמו שהן – לחשבון בלי להשתמש בהן כלל, והבנק מצידו היה מוכן לוותר על הריביות, עדיין לא היינו מכסים את כולו. מה לעשות שיש לנו הוצאות רבות הרבה יותר מהכנסות? היו רגעים שלא היה נראה שיש לנו סיכוי בכלל להיחלץ מהמצב הזה.

מתפכחים

מה היה הרגע בו קלטתם שאתם חייבים לעצור ולשנות כיוון?

בר המצווה שלנו. ילד מתוק וחסידי שמגיע לו כל הטוב שבעולם. הוא למד את המאמר כל כך בהתרגשות והתחיל להניח תפילין, ואנחנו קלטנו שאין מנוס, צריך להעמיד אירוע. את הטיסה להנחת תפילין אצל הרבי שילם הסבא הגאה שאף הצטרף אל החתן הנרגש ואל בעלי. אבל האירוע עצמו כבר נפל עלינו. ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר. לקחנו אולם זול מאוד וקייטרינג עוד יותר זול. ויתרנו על כל ההצטעצעות של עוגה מקושטת, בר מתוקים או חלה בצורת שלוש עשרה. רק המינימום שלא יבייש אותנו ואת החתן. בגדים למשפחה השאלנו מגמ"ח. תסרוקות עשינו בעצמנו. ברכונים, זה הדבר היחיד כמעט שהחלטנו להזמין למרות שלא חייבים. הוא כל כך רצה, ויש היום ממש פשוטים ויפים.

גם לזול הזה לא הייתה לנו פרוטה. פחות משבע אלף שקל! כלום במושגים של שמחות, הרבה מעבר למה שיכולנו להרשות לעצמנו. לא ידענו כבר מאיפה למשוך את זה.

לילה אחד, אחרי שכולם כבר הלכו לישון, ישבנו וניסינו להתמודד עם זה; לא מסוגלים לאכזב את הילד. "בוא נראה מה הסכום שאנחנו כן יכולים להרשות לעצמנו ונראה איך אנחנו מפיקים מזה אירוע" הייתי אופטימית, נחושה לפתור את הבעיה הזו כמו עוד סודוקו מעניין. "מקסימום אני אבשל הכל ואקפיא"…

בעלי גיחך. "אין לנו אפילו חמש מאות שקל, כלום. אפילו מסיבה בחצר עם ביסלי, במבה ובלונים, יקר לנו!"

זה היה רגע של הלם. לשנינו. לא דאגנו על הבר מצווה, זה נסתדר. קלטנו פתאום מה המצב שלנו. בכי רע ממש. והגדולה כבר בת שבע עשרה, אוטוטו חתונות, ואת זה אי אפשר לגמור בשבעת אלפים, גם לא בקורונה…

ואז, ברגע התובנה הזה: מה עושים? למי פונים? מה עושים?

ישבנו באותו לילה, מבוהלים, מחליטים שיום אחרי בר המצווה אנחנו יושבים לדבר על כסף.

בינתיים לבר מצווה, גלגלנו כסף מפה ומשם, נכנסים לעוד כמה חובות מול גמ"חים וחברים.

בבוקר אחרי הבר מצווה, התיישבנו יחד, המומים. עוברים על החשבון שלנו, לא מאמינים. איך הגענו למצב הזה? שני אנשים עובדים, בעלי דירה. ויותר גרוע, איך אנחנו יוצאים מזה?

לאט לאט עלו הרעיונות: קודם כל, לפנות לאחד מכל הארגונים האלה שמפרסמים על תמיכה בניהול כספים עד ליציאה מהמינוס. החלטנו להיות עקביים וללכת עם זה עד הסוף, גם אם יהיה קשה. בנוסף, החלטנו לסחור קצת במטבעות וירטואליים. יש לבעלי חבר שמתעסק בזה וממנו הבנו שזה כמו נס, קונים ומוכרים מול המחשב והכסף מכפיל את עצמו תוך כמה ימים.

אני באופן אישי הוספתי שעות בעבודה והורדתי את העוזרת. (אני עדיין חושבת שזה 'מאסט'…) וגם הצטרפתי לאיזו קבוצה של תודעת שפע.

זו היתה השקעה, גם בכסף וגם בזמן. תוכנית הליווי ליציאה מהמינוס שלקחנו עלתה המון אבל "שווה את ההשקעה", ככה אמרו לנו. נסענו לכל מפגש, הכנו בדבקות את שיעורי הבית שקיבלנו, יחד ולחוד. גם המטבעות הוירטואליים עלו כמובן כסף. צריך לקנות אותן הרי… לקחנו הלוואה קטנה על מנת להחזיר אחר כך בגדול. בעלי ישב עם ה'חבר המייבין' כמה לילות, לומד את הנושא, איך קוראים גרפים איך יודעים מה לקנות ומה למכור ומתי. אפשר לומר שנכנסנו עמוק עמוק לתוך זה.

הביצה מעמיקה

את מתארת המון ניסיונות מכל הכיוונים, מה מהם עזר בסופו של דבר?

כלום! אני אומרת את זה בכאב רב. רק נכנסנו לבוץ יותר גדול שייאש אותנו לגמרי.

וכאן הגיעה הקורונה ששיבשה סדרי עולם. המשכורת של בעלי שהוא חצי עצמאי, צנחה לחצי, ההוצאות השתנו. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל ממש אוכלים יותר בקורונה… גם מפגשי הליווי של תוכנית הליווי שלקחנו עברו ל'זום', וזה לא זה. מה לעשות. עכשיו היינו עם פחות הכנסות, יותר הוצאות, וגם התשלום של תוכנית הליווי וההלוואה שלקחנו כדי לקנות את המטבעות, נוספו. דרך אגב, אם מעניין אתכם, כל המטבעות שקנינו בהתלהבות ירדו לחצי מהערך שלהם. החבר הממליץ לא נבהל. "זה קורה", הוא הרגיע. "תשאירו אותן שם, בסוף הן יעלו". הלוואי.

נכנסנו לייאוש. ממשיכים להוציא בלי להכניס, לפתור בעיות באותו רגע בלי להסתכל הלאה, לשרוד מהעשירי לחודש עד העשירי הבא.

"יום אחד", אני אומרת לבעלי, "הכל יתמוטט, ואז 'וועד הרבנים' יעזרו לנו"…

הסיפור לא יכול להיגמר ככה! מה קרה אז? זכיתם בפיס שמישהו מילא בשבילכם? דוד שלא הכרתם הוריש לכם את כל רכושו?

לא, וטוב שלא.

זה יכול להיות חלום נחמד, אבל אם לא עושים שינוי פנימי בהחלטה תקיפה, אז גם הירושה הדמיונית, או סכום הזכייה היו נגמרים בסוף… החופש הגדול הגיע. איתו יחד כל ההוצאות של החופש הגדול ותחילת שנה. 'קעמפים', קייטנות, ילקוטים, ספרי לימוד, תלבושות. ילד שני שעולה לישיבה, ב"ה. זה המון! הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לשלם. ביקשתי מבעלי שנשב לראות מאיפה אנחנו מביאים את הכסף, אך הוא החליט אחרת. הוא היה נחוש מאוד. "אנחנו חייבים לעשות שינוי, ומיידי. אי אפשר להמשיך ככה".

אני כבר מזמן הייתי מפוחדת מהמצב שלנו, ושמחתי מאוד לשתף פעולה.

בהתחלה חשבנו לנסוע לבד ליומיים למלון, להתנתק מהכל ולהחליט מה עושים. רק מה, אין לנו כסף. אז שלחנו את הילדים ליומיים להורים שלו. הם נהנו ואנחנו היינו מאוד ממוקדים.

קודם כל, בעלי הדגיש. לפני כל דבר אחר, אנחנו צריכים להחליט שני דברים:

א. זו האחריות שלנו. אנחנו אחראים על המצב שלנו ואין לנו את מי להאשים. לא תכנית ליווי, לא חברים שהמליצו, רק אנחנו נחליט ונבצע וניקח החלטות בידיעה ברורה שבסופו של דבר רק אנחנו יודעים מה טוב לנו.

ב. אנחנו יכולים לצאת מהמצב הזה. אנשים שרדו דברים יותר קשים. ובלי 'וועד הרבנים'…

ביום הראשון במלון הפרטי שלנו, ישבנו עם מחשבון. בדקנו מה ההוצאות שלנו, מה ההכנסות, מה החובות. ניסינו להיות כנים ככל האפשר, לא ליפות את המציאות, לא לצמצם בהוצאות. הוספנו גם דברים שלדעתנו היינו צריכים להוציא ולא יכולים עכשיו, כמו עוזרת, חוגים, יישור שיניים לגדולה, שיפוץ של השירותים.

ביום השני התיישבנו מול העובדות. הן היו מבהילות, אבל פחות מכפי שמדמיינים אותן בלי גבולות. התלבטנו הרבה. רעיון אחד היה לקחת הלוואה ענקית שתסגור את כל החובות ואותה נפרוש לכמה שנים, במקביל למשכנתא שלנו, ומהיום והלאה מצטמצמים במה שיש. חשבנו שבעלי ייקח עבודה נוספת במקביל לזו שהוא עובד בה עכשיו, ואת המשכורות ממנה ננצל אך ורק לסגירת המינוס שלנו. התלבטנו המון.

ההחלטה הסופית – ואני יודעת שהרבה ירימו גבה ולא יסכימו איתנו – הייתה כזו: את הדירה נמכור. בכסף שנקבל בעדה, נכסה את המשכנתא שעוד נשארה ואת כל החובות. ככה בעצם נתחיל את החיים מחדש.

רשמנו לעצמנו רשימה של הוצאות מינימום שהן חובה: שכר דירה, חשבונות, אוכל בסיסי ושכר לימוד – כאלה דברים. את הסכום הזה אנחנו חייבים לכסות.

המשכורות שלנו, כך התברר, לא היו מספיקות אפילו בשביל המינימום הזה. לכל אחד מאיתנו יצרנו רשימה של דרכים להוסיף עוד הכנסה – החל משעות נוספות ועד שיעורים פרטיים, עריכות וידאו ואפילו מכירת עוגות ביתיות.

החלטנו ללכת על "סור מרע" ו"עשה טוב" במקביל. כל ראש חודש נבדוק שאכן הצלחנו לא לחרוג מהמינימום הוצאות שהקצבנו לעצמנו, וכן להרוויח את הסכום אותו היינו חייבים. במידה ונצליח להרוויח יותר, מה טוב. יש עוד הרבה הוצאות שמחכות בתור. הכנו רשימה גם שלהן…

חיוורים אך נחושים התיישבנו לכתוב לרבי כדי לקבל את ברכתו. הרבי כתב למישהו שמתלונן על קשיים בפרנסה שעליו לפעול יותר בהפצת המעיינות וממילא יראה ברכה בפרנסה. ראינו בזה ממש תשובה אוהבת… עד היום כתבנו המון על הקשיים בפרנסה ואף פעם לא קיבלנו מענה ברור. הרגשנו כאילו הרבי אומר: אם אתם לוקחים אחריות, עושים את מה שאתם יכולים, אני אעזור.

מיד הוספנו ל"סור מרע ועשה טוב" שלנו גם פעילות קבועה בהפצת המעיינות. ממני כבר מזמן ביקשו למסור שיעור טהרת המשפחה במסגרת חוגי בית, ותמיד סירבתי. עוד באותו לילה הודעתי שאתחיל. בעלי לקח על עצמו שעתיים לאיוש דוכן התפילין במרכז העיר כל יום שישי.

מאז אנחנו ממש רואים את הברכה של הרבי!

קודם כל הדירה – מצאנו קונה נחמד שהסכים לשלם טוב ובנוסף, זה היה ממש בונוס, מתברר שזו דירת השקעה, ככה שלא היה אכפת לו שנישאר בדירה בשכירות. הרבה בלגן, כאב לב והוצאות מיותרות נחסכו מאתנו. הילדים אפילו לא יודעים שמכרנו, פשוט נשארנו לגור כרגיל…

הניסיונות שלנו להוסיף הכנסה מהצד נשאו הצלחה. חלק מהם הפכו להיות כמעט הכנסה קבועה.

אחרי חצי שנה מאוד קשה של הסתגפות כמעט, התחלנו לראות איך ההכנסות גדלות על ההוצאות, ושוב יכולנו לשחרר קצת את החגורה.

וה'מבצעים' –  אם בתחילה עשינו את זה כסגולה לפרנסה, היום אנחנו שנינו מאוד נהנים כל אחד בתחום שלו. לא מתכוונים להפסיק. מתברר שאני תמיד הייתי מתאימה למסור שיעורים (חלק מההכנסות שלי היום הן הרצאות) ובעלי הביישן אפילו לא ידע כמה הוא נהנה מהקשר הזה עם אנשים. כבר הרבה התפתחויות היו מהמבצע תפילין הזה, כמה בר מצוות מאוחרות ואפילו חופה אחת, ב"ה!

מהלך כלכלי חדש

איך הילדים מגיבים כשפתאום אין כסף לכלום?

זו אכן הייתה אחת הדאגות הגדולות שלי. לא רציתי לגדל ילדים עם הרגשה של חֶסֶר. בעלי אסף אותם יום אחרי שחזרו מההורים שלו, בקיץ, והודיע שמהיום אנחנו הולכים על 'מהלך כלכלי חדש'. הוא השתמש במילים הגבוהות האלו ודיבר בעיניים נוצצות.

"בהתחלה, יהיו דברים שלא נקנה או נוותר, אבל זה לא מעניות", הסביר. "זו חשיבה כלכלית. וזה זמני". הילדים צריכים לדעת שיש לנו כסף לכל מה שצריך, ואם לא קונים – סימן שלא צריך כרגע.

הילדים לא הבינו הרבה וגם לא הקשו. אבל נרגעו. הוא נתן להם את הביטחון שלא יחסר להם כלום. במהלך החודשים הבאים, כשהודעתי שלא קונים ילקוט חדש או לא נרשמים לחוג, הם נאנחו. "מתי נגמר המהלך הכלכלי החדש?" ביררו בחיוך. צחקתי.

למדנו שאפשר להנות מאוד מהחיים בלי כסף. התחלנו לצאת לגינות ציבוריות קרובות ורחוקות, להמציא סיפורים, לבנות מונופול מקרטונים, ולאפות עוגיות מקמח וסוכר. הקלטנו סיפורים מצחיקים שכולם משתתפים בהם, העלינו הצגות כשמגבות משמשות כגלימות…

הרבה פעמים אנחנו נותנים לכסף שלנו לעבוד במקומנו. זה נחמד כשמזמינים עוזרת או קונים אוכל מוכן, פחות נחמד כשאנחנו נותנים לו להיות אחראי על הכיף של הילדים שלנו.

איך אתם מתנהלים היום?

ברוך השם מצוין. ההכנסות שלנו גדלו בהרבה, מכסות כמעט את כל מה שאנחנו רוצים. אף פעם אי אפשר הכל, כי העיניים גדולות… מהמכירה של הדירה וכיסוי החובות, עוד נשאר סכום נחמד. סגרנו אותו בצד, כדי להתרגש מגיל השידוכים המתקרב של הילדים ולא לפחד ממנו. אנחנו גם חוסכים בצד. בינתיים המשפחה גדלה עוד, ואת כולם נצטרך לחתן בעז"ה.

אין לנו דירה וגם לא תוכנית כלכלית איך לקנות אחת. אבל זה לא מלחיץ אותי. אני הולכת לישון רגועה הרבה יותר מכשהייתה לי דירה, וחשבתי שהדרך היחידה לצאת מהחובות זה מגבית של 'וועד הרבנים'… אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו בהחלט, וה' דואג לנו. אילולא העזרה שלו לא היינו מצליחים לצאת מהבוץ.

תשקיעו בשלום בית

יש לך עצה טובה למי שעדיין שקועה בבוץ…

אני יודעת שכולן מצפות עכשיו למשהו בנוסח: תעשו תכנית כלכלית, או שווה לחסוך או משהו כזה, אבל אני הולכת לתת לכן עצה אחרת לגמרי: תשקיעו בשלום הבית שלכן. אין לי ספק שאם היינו רבים בינינו, לא מסתדרים, לא מאוחדים – זה פשוט לא היה הולך. כל אחד היה מנסה למשוך לכיוון שלו. גם אם היינו מחליטים על משהו, כל אחד היה מאשים את השני שהוא לא מספיק חוסך, או לא מספיק מתאמץ להוסיף הכנסה.

הרבי ה"צמח צדק" אומר כי הא"ב שלנו הוא אחדות = ברכה, גאווה = דלות. זה בדיוק כך!

דבר שני, אל תחכו שמישהו יוציא אתכם מהבוץ. מבוץ כלכלי יוצאים רק בהחלטה פנימית מאוד נחושה.

באדיבות מגזין עטרת חיה