סיפור חייה של הגב' חיה פרנטה, הוא סיפורה של נשמה שפרצה את חשכת הגלות הפרטית שלה ומצאה דרכה אל נשיא הדור, הרבי מה"מ.

"נולדתי בבת ים אבל את שנות ילדותי עשיתי בקיבוץ גדות, קיבוץ לא דתי" – מספרת חיה. "את הרשמים הראשונים שלי מהיהדות, ספגתי אצל סבתא ע"ה שהייתה אשה מסורתית – לא שמרה שבת, אך הקפידה על הדלקת נרות ועל קידוש.

בגיל בת-מצוה, הטילו עלינו בקיבוץ משימה – כל אחד יאתר את השורשים שלו. במסגרת נסיון ההתחקות אחר השורשים שלי, ציירנו, סבתא ואני, את אילן היוחסין של המשפחה. אז, לראשונה, ספרה סבתא שהיא באה מבית דתי, נולדה למשפחה חרדית בטבריה. אביה, סבא-רבא שלי, היה 'שלוחא דרבנן' של ישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה. בימים בהם לא עסק בשליחותו, היה מלמד תינוקות של בית-רבן. עוד גילתה לי, שמשפחתה היא מצאצאי הגאון המקובל רבי חיים אבולעפיה זי"ע.

הממצאים שגיליתי לגבי משפחתי הלהיבו אותי, ומשכו אותי לחקור יותר. תמיד נמשכתי לדת, ועכשיו מצאתי דרך לנסות ולהגיע אליה.

מצאתי את עצמי חושבת ומהרהרת ושואלת את עצמי שאלות על החיים. התחלתי לחשוב מה התפקיד שלי בעולם? ובעצם אם הנשמה שלי נמצאת בגוף – ברור היה לי שאני נשמה בגוף, ככה מאליו בלי שום ידע או לימוד כלשהו – האם ה' רוצה שנאמין בו? מה הוא רוצה מאתנו?

כל זה אני חושבת ושואלת את עצמי כנערה בגיל חמש-עשרה, בתוככי קיבוץ שאין בו כל סממן של תורה ומצוות".

רק כעבור שנים רבות, קיבלה חיה את התשובות לשאלות הללו – אך בדרך מסעירה ורבת עוצמה.

בדיוק מול הבית של סבתא

יום אחד ביקרה בקיבוץ קבוצת נוצרים "מתנדבים". מסתבר שאותה קבוצה היתה בעצם קבוצה של מיסיונרים. תוך כדי שהותם דיברו על הנצרות והציעו את ה'סחורה' שלהם, כשמגמתם לסחוף ולכבוש נשמות. "לא ראינו את הסכנה", אומרת חיה.

באחד הימים הביאו לה המתנדבים הנוצרים, ספר לעיין בו כדי שתמצא מרגוע לנפשה ותשובה לחיפושיה. מסתבר שזה היה ה"ספר" שלהם. "ככל שקראתי, הבנתי שזה שקר גמור. כל תפישת העולם שלהם, שקרית ולא הגיונית. היה לי ברור שכאן לא אמצא את האמת".

באחד הימים, כשאמה ראתה אותה עם אותו ספר בידה, היא הזדעזעה עד עומק נשמתה:

"מה את קוראת את הספר שלהם? את לומדת נצרות? את נולדת יהודיה, תלכי תלמדי את היהדות!" קראה האם בהתרגשות.

בעקבות זאת עברה ללמוד במכללה הדתית לאומית בגבעת וושינגטון. היא היתה כבת 15 בלבד. ביחד עם מדריכה רוחנית שהנחתה אותה בהלכה ובהשקפה החלה להתחזק בחיי תורה ומצוות. ככל שלמדה יותר כך גבר צימאונה. כל פרט שלמדה, יישמה מיד.

כשיצאה לחופש הגדול, נסעה לבית סבתה בבת ים, שם התוודעה לשיעוריו של הרב זמרוני ציק שהתקיימו מול בית הסבתא. "היו אלה שיעורים בתניא" – מתמוגגת חיה – "הדברים נכנסו לי ללב. פעם ראשונה הרגשתי שהגעתי 'הביתה', למשהו שתמיד היה חסר לי. פתאום שמעתי שיש רבי שצריך להתקשר אליו, וכי הרבי הוא משה רבינו של הדור.

"חשבתי לעזוב מיד את המכללה ולעבור ללמוד בחב"ד, אבל המשפחות שתמכו והנחו אותי – משפחת ציק ומשפחת טוויטו – המליצו שאסיים את לימודיי בגבעת וושינגטון".

פעמיים חיים

מכאן ואילך היתה הדרך קצרה להתחזקות בתורה ומצוות, גם מבחינת תוכן, לבוש, הנהגות ולימוד.

יום אחד, בהיותה בטיול באירופה, קראה בספר על דמותו של אדמו"ר הזקן. "בפעם הראשונה שמעתי את השם 'שניאור זלמן'. השם הזה הפעים אותי. שניאור זה שני-אור; אמרתי לעצמי 'אם יהיה לי בן, אקרא לו בשם זה". דמותו ריתקה אותי וחדרה לי ללב.

"ואכן, כשהתחתנתי וילדתי את בני הבכור, זה היה י"ב בכסלו, וביום הבהיר י"ט בכסלו – התקיימה ברית המילה ושמו בישראל 'שניאור זלמן'"…

את המשך לימודיה עשתה בסמינר "בית רבקה" שם ספגה חסידות. היא היתה בת 19 בלבד, ושמחה על המסגרת החסידית החמה בו היא נמצאת.

באלול הגיעה לקראוון הייטס עם המשפחה החב"דית אליה הצטרפה. ביום ראשון היא יצאה לחלוקת הדולרים. "התקדמנו לאט בתור, וכשהגעתי סמוך לרבי, הרבי הביט בי. המבט שלו המם אותי. הרגשתי שהרבי רואה כל מה שעשיתי בעבר. לאחר זמן שהיה נראה כנצח הרבי שאל לשמי:

חיה.

בת מי?

אמרתי לו את השם של אבי ואמי. ואז שוב הסתכל הרבי במבט מאיר ומרומם. מתוך עולם רחוק שמעתי אותו אומר "פעמיים חיות, פעמיים חיות, ברכה והצלחה". אמרתי לעצמי 'פעמיים חיות', הוא בוודאי התכוון: לשמי – חיה; שם משפחתי הוא חיות, וגם שמו של אבא הוא חיים. יותר מכך לא הבנתי את משמעות הברכה.

רק כעבור שנים התבררה לי המשמעות האמיתית…

מול בית דין של מעלה

"את חודש תשרי תשמ"ו עשיתי אצל הרבי, כשאני בדרכי חזרה לארץ ישראל, לפי הוראת הרבי להמשיך ללמוד ב'בית רבקה'. לקראת סוף החודש עברו כמה בחורות כדי לקבל ברכה מהרבי. "כשעברנו חברתי ואני, ברך אותנו הרבי באידיש ונתן לכל אחת מאתנו דולר ברכה".

לאחר נישואיה עם ר' יוסף ניסים פרנטה בחתונה חסידית לכל דבר "חתונה שנתנה לי הרבה כוחות להמשיך בדרך החב"דית בה בחרתי", התגורר הזוג הצעיר בבת-ים. לבן הבכור שנולד להם קראו, כאמור, שניאור זלמן. שנה לאחר מכן נולדה בתם פנינה הודיה.

בתום הלידה, בעודה בחדר הלידה, החלו לפתע סיבוכים רציניים. היא הבחינה במיילדת שממולה והנה פניה פתאום מחווירות, אפורות וקפואות מבהלה.

"הרגשתי פתאום כאבי תופת שלופתים אותי. הרגשתי כאילו אני עומדת שוב לפני לידה, ואני רואה מולי את המיילדת מבוהלת, חיוורת כמו סיד. אני שואלת אותה 'מה קרה? מה קרה?' והיא עונה במהירות 'שום דבר שום דבר אל תדאגי'. הייתי נערה בת עשרים, בלידה רגילה, בלי הרדמה, ופתאום הכאבים האלה. לא הבנתי מה קורה. 'זה שום דבר, אל תדאגי' אמרה, ופתאום רצה מבוהלת והזעיקה את הרופאים.

"בינתיים איבדתי את ההכרה. הרגשתי את הראש שלי מסוחרר, מסתובב כלפי מעלה, ופתאום אני לא מרגישה את הגוף; אני משתחררת, עולה כלפי מעלה בתנועה ספירלית מסחררת, עולה ועולה למעלה-מעלה, משוחררת מהגוף. ופתאום אני נמצאת בעולם אחר לגמרי, עולם רוחני. אני מסתכלת ומבינה, שאני נמצאת בבית דין של מעלה. מולי שולחן הדיינים, ובאמצעיתו כסא הכבוד של השופט. אף אחד לא ישב בו, רק מעליו היה עמוד אור. משני הצדדים ישבו הדיינים, בלתי נראים, רק צלליות של הדמויות שלהם הצטיירו ישובות בכסאות. צד אחד של חסד וצד שני של דין. אף אחד לא הסביר לי זאת, רק ידעתי כל זאת בידיעה פנימית ברורה. הייתי מרותקת מהמחזה המדהים ומעורר אימה ויראה.

"התחלתי לחשוב על עצמי, 'מה קורה אתי? מה אני עושה פה בכלל?'

"לפתע נשמע קול מתוך מסך האור; זה היה מוזר כל-כך, כי האור האיר רק לעצמו ולא האיר את החושך שלידו; החושך לא נגע באור. ומתוך אותו מסך של אור אני שומעת "מה התפקיד של הנשמה הזאת בעולם?"

"ככה אני שומעת ומרגישה בתוכי שאם באותו רגע אני לא אומרת משהו, זה יהיה מאוחר מדי. גמרתי את תפקידי. העזתי והתחלתי לומר: 'ילדתי בן ועכשיו בת, מי יגדל אותם ומי יחנך אותם לתורה ומצוות? מי אם לא האמא שלהם? זה התפקיד שלי!

"ככה התחננתי על נפשי כדי שיחזירו אותי לעולם כדי שאוכל למלא את תפקידי כאמא. לפתע שמעתי את עצמי אומרת להם בתוקף 'אני מבטיחה לגדל אותם לתורה ולמצוות'!.

"הדיינים החלו להסתודד ביניהם, ואני חושבת מאיפה בעצם בא לי הדיבור הזה? איך עלו הדברים האלה בראשי לומר אותם? וככה בעודי נמצאת בית דין של מעלה, אני נזכרת: הרי אלו המילים של הרבי! אני חשה שהרבי נמצא אתי שם, וכאילו הוא מכניס לי את המילים לפה.

"נזכרתי כי בהשגחה פרטית, זמן מה לפני הלידה, קראתי שיחה של הרבי בה הרבי אומר שהתפקיד של האם הוא לחנך את הילדים שלה לתורה ומצוות. מסתבר שההשגחה העליונה הכינה אותי למעמד הזה, לדעת לומר את הדבר הנכון.

"הרגשתי את הרבי עומד מאחוריי, מכוון אותי ושם את המילים בפי – והדיינים עודם מסתודדים להם. פתאום אני שומעת מישהו אומר 'החזירו אותה'. עוד המילים האלה נאמרות, ואני מתעוררת, פוקחת את עיני וחוזרת להכרה.

"אני מוצאת את עצמי באותו מקום ובאותו מצב בו הייתי לפני שנטשתי את הגוף. לא עשו אתי שום דבר. השאירו אותי ככה. מולי אני רואה את הרופאים מתייעצים ביניהם ופניהם רציניות ומתוחות".

מסתבר שהוזעקו כמה רופאים גדולים, אך הם לא מצאו עצה מה לעשות נוכח הסיבוכים שהתפתחו פתאום. רגע לפני שחזרה להכרה – החליט ד"ר לידור על טיפול נסיוני שהוא בעצמו לא תלה בו תקוות רבות. הוא ידע שאם זה יעזור – זה יהיה נס גלוי. יותר מזה לא ידעו מה לעשות.

כשהבחינו לפתע הרופאים כי פקחה את עיניה, זינקו לעברה עם מכונת הנשמה, מכונת חמצן וכל שאר מיני "צנרת". "הנה היא חזרה! הנה היא חזרה!" התרגשו כולם.

"הלב שלי התחיל שוב לפעום. לאט לאט נרגעו כולם והצבע חזר אל פניהם.

"הם ניסו להרגיע גם אותי. אני עצמי הייתי בהרגשה טובה ורגועה. הבנתי שאם גזרו טוב למעלה, אז יהיה בסדר גם כאן. לאחר מכן אמר לי הפרופסור: 'סיבוך כזה קרה לפני עשרים שנה, ואותה אשה לא יצאה מזה. דעי לך שיש לך מזל גדול. מזל שאת דתיה וה' אוהב אותך'… אלו היו המילים של רופא שאינו שומר מצוות. 'דעי לך שכולנו ראינו עכשיו נס גדול', סיכם.

"הדבר המדהים הוא, שהטיפול שכמעט החלו בו, הוסכם על הרופאים מחוסר ברירה ובלי שום סיכוי רפואי בדרך הטבע. הסיפור הסתיים בטוב רק מכוח הנס. הפלא הגדול הוא שהכל חזר לתקנו ללא שום טיפול רפואי וברוך ה', לאחר המקרה, ילדה הגב' חיה פרנטה שתחיה עוד ילדים כן ירבו, בטבעיות ובבריאות שלימה.

"נראה לי שלמעשה נולדתי פעמיים. בשעה שהרבי ברך אותי ב'פעמיים חיות', לא הבנתי את זה נכון. רק לאחר שקרה לי הנס 'נפל לי האסימון'. הבנתי שבעצם נולדתי מחדש. היום אני מבינה שכבר לפני שנים רבות הרבי צפה הכל והוא בעצם ברך אותי בחיים נוספים, חיים חדשים…

"הברכה של הרבי היא ברכה נצחית, אין סופית. אני רואה הרבה דברים שאפשר לקשר לברכה הזאת – פעמיים חיות – שני חיים שאני זוכה לחיות, ופעמיים חיות – שבאותו תאריך של החיים הנוספים שקבלתי, התווספו לי עוד 'פעמיים חיות' שהם שני ילדים שנולדו לי בתאריך הזה, והברכה הזו הולכת ונמשכת ופועלת את פעולתה בכל הכיוונים.

"אני רוצה לומר שלמרות שהמילים של הרבי היו ספורות, אבל אלו היו עולמות שלמים. הטיפה הזאת שהרבי נתן לי נותנת לי כוח להרבה מאוד – בעצם לכל החיים.

"ואכן, אני משתדלת בעזרת ה' לעשות את ההוראות של הרבי. כך אני רואה את ההתקשרות שלי אליו – במעשים. בחינוך הילדים אני מממשת למעשה את ההבטחה שנתתי בבית דין של מעלה.

בחיי היום יום את זוכרת את ההבטחה שנתת שם למעלה?

"בהחלט, זה התפקיד שלי. זה הייעוד שלנו כאמהות. אני יודעת שעל זה אני חייבת להתעקש ולא להתפשר. בכל פעם שאני נתקלת בבעיה או בקושי בחינוך הילדים ואני עושה החלטה טובה בקשר לזה, אני מיד רואה שינוי לטובה. כשאני מקבלת על עצמי החלטה אני צריכה לעשות אותה ואז אני רואה תוצאות. אני מרגישה שהרבי כאן, חי וקיים וממשיך לפעול עבורנו כמו תמיד".

באדיבות: מגזין עטרת חיה