כחסידי חב"ד, שמענו רבות על הקשיים שעברו החסידים מאחורי מסך הברזל. גדלנו על סיפורי מסירות הנפש, מי מבני המשפחה ומי מספרי הזכרונות.

היום, יותר משלושים שנה אחרי נפילת הקומוניזם, הכתבה עוסקת בדור השני. הילדים של אותם חסידי חב"ד מופלאים. מה הם זוכרים? מה לקחו איתם? איך הם רואים את החיים בצל מסירות הנפש של הוריהם?

מריאשה קוק היא בתם של ישראל שי ובתיה ע"ה פינסקי, מחסידי חב"ד בשכונת רמות, שעלו לישראל מברית המועצות בשנת תשל"ז. בפתיחות רבה היא משתפת בזכרונותיה, ברגשות ובתובנות שליוו אותה ומלווים עד היום.

"אני הבת הצעירה במשפחה," היא פותחת. "אבא שי' עבר את התשעים, ואמא כבר לא בחיים מזה 23 שנה. לא מספיק הערכתי ודאגתי לאסוף את ההיסטוריה שלהם. בתור צעירה יש דברים שאת עוד לא מספיק בשלה להבין ולהעריך כל פרט מידע."

נתחיל עם מעט רקע על ההורים…

אמא שלי נולדה באומן וגדלה במלחובקה, פרבר של מוסקבה. משפחתה שייכת לחסידות ברסלב. שם משפחתה דורפמן.

היא חוותה את מסירות הנפש על בשרה בתור ילדה כשאביה, ר' מיכל דורפמן זצ"ל, נעצר באופן פתאומי בלי כל הודעה מוקדמת והוגלה לסיביר. סבי, הרב יחיאל מיכל דורפמן, עזב את הבית בגיל 16, במהלך השואה, ועבר נדודים רבים עד שהגיע לאומן, שם הפך להיות חסיד ברסלב. הוא נפרד מכל המשפחה שנהרגה אחר כך במלחמה בחפירת קברי אחים.

סבא נשאר בודד בלי אחים ואחיות. באומן הכיר את סבתי, ונעשה שידוך ביניהם.

אמי היתה הבת השלישית במשפחה. ילדותה היתה קשה, אבל היא גדלה בעיירה מלחובקה מוקפת בהרבה משפחה והרבה אידישקייט, עם זהות יהודית חזקה. היא אמנם למדה בבית הספר הקומוניסטי, ומשהו מההווי ותנועת הנוער הלהיב אותה ומשך אותה בתור ילדה, אבל בבגרותה הבינה את השקר. במהלך השנים למדה להיות לבורנטית.

אבא נולד במוסקבה למשפחה חב"דית מדורי דורות, עוד מימי ה'צמח צדק'. לפני שנקראו 'פינסקי' שם משפחתם היה שו"ב, (שוחט ובודק).  אבי גדל על ברכי הרביים.

אביו, ר' שניאור פינסקי היה תלמיד ב'תומכי תמימים' בליובאוויטש, מקושר לרבותיו. הם גרו במוסקבה, במלחובקה. כשהרבי הריי"ץ הגיע למוסקבה, סבא זכה לחלוב בשבילו חלב ישראל.

כשאבא שלי גדל הוא היה למהנדס כימיה.

שני הוריי מסמלים את כור ההיתוך של היהדות בתוך הקומוניזם בברית המועצות. שניהם חיו חיים של מסירות נפש. במשך השנים שמענו מהם הרבה על השנים הרעות ההן. בעוד שהיו חסידי חב"ד שהיו גרים קרוב יותר לערים חסידיות שם הייתה מסירות נפש אמיתית, הרי שהוריי חיו פחות את הסכנה והמאבק, אבל גם זה תלוי היה בתקופות מסוימות.

זכרונות מעוררי געגוע

שתפי אותנו מעט בזכרונות, סיפורים שגדלת עליהם…

סבא שלי, הרב יחיאל מיכל דורפמן, היה איש רב פעלים, מהראשונים שפתחו את הציון באומן והגיע לשם גם בשנים בהן היתה סכנת נפשות להגיע לשם.

כשרצו להרוס שם את ה'ציון' ולהקים שכונת מגורים, פעל ללא לאות, וגם נסע לרבי שנתן לו הכוונות והוראות עם מי להיפגש ומה לעשות. הוא נפגש עם אישים שונים, והעניין הגיע עד לנשיא ארה"ב וה'ציון' באומן ניצל. בסוף חייו קיבל ויזה שחורה מממשלת אוקראינה, מה ששבר אותו.

הוא היה נוסע כמה פעמים בשנה למירון. גם כשהגיע לשנות התשעים שלו, הקפיד בכל יום על מקווה, קם לתיקון חצות. ירא שמיים במלואו.

ביתו של סבי היה עמוס באנשים שבאו לברך ולהתברך, ועם זאת, אף פעם לא שכח להיות סבא. יש לי מתנות שקנה לי לאפיקומן, עשרות ספרים על דמויות צדיקים שנמצאים איתי עד היום, יותר משלושים שנה. תמיד התעניין בנכדים ובנינים, גם באלו שלא המשיכו בדרך התורה ובמצוות.

אני מרגישה שינקתי שורשים של מסירות נפש משני הכיוונים.

כשאבי היה ילד, פרצה מלחמת העולם השניה. אביו, ר' שניאור פינסקי, גויס וכך גם האח הגדול, נוטע בער שהיה בן 16. תקופה ארוכה אמו הייתה מאושפזת בגלל דלקת קרום המוח. אבא שלי – למרות שהיה ילד – היה אמור לשמור על אחותו הקטנה וגם לבקר את האמא ולדאוג לה. תמיד הוא היה אומר, שלא ישכח את הימים שהיה צריך לקחת את אחותו בת הארבע לגן, היא היתה נשכבת על השלג ומתיישבת ולא קמה, והוא בסך הכל גדול ממנה בשלוש שנים. בבקרים הוא היה הולך עם תלושים לקנות לחם כדי להביא אוכל הביתה. היו סיפורים שלא הגלידו בו גם בעת זקנותו, כאילו בתוך–תוכו נשאר ילד שלא באמת התאושש מהתקופה הקשה.

בית הוריו היה בית מכניס אורחים. בית קטנטן ומלא תמיד אורחים ו׳לעקאח׳. אבא שלי תמיד סיפר, שבסוכות היו רוקדים, קופצים בתוך שלוליות בשביל לשמוח שמחה חסידית באמת, לחמם את הדם ולעשות הכל כדי לצאת מעצמנו; לא לחכות לשמחה שתבוא, אלא פשוט ליצור אותה.

אבא שלי היה בעל תוקע. היה יהודי, בודד חלש ומסכן שלא יכול היה להגיע לתקיעת שופר ואבא היה הולך אליו אחרי התפילה, מרחק שלוש שעות הליכה, כשהוא בצום עדיין, כדי לתקוע לו, ואז חזר את כל הדרך.

גם בשמחת תורה היו צועדים מרחק גדול ברגל בתוך הגשם כדי להגיע לבית הכנסת המרכזי ארכיפובה על מנת לעשות שם את ההקפות.

בכל דבר שהיה צריך להיות פעיל, הוא היה פעיל. במחתרת, בהתוועדויות.

חמש שנים היה אבא מסורב עלייה. לא אפשרו לו לעלות, שכן טענו שכמהנדס כימי יש לו סודות ופטנטים שאסור שיתגלו. אמא שלי לא עבדה, כי הייתה עם האחים הצעירים שלי בבית. כמובן שלא שלחו אותם לבית ספר מחמת הכפירה.

בשנים מאוחרות יותר, אחרי סטאלין, כשהיה קצת יותר קל אבל עדיין אימת הקומוניזם שלטה שלטון ללא מצרים, היו להם כל מיני נסיונות. כך למשל ועד הבית של הבניין היה דופק אחרי הדלקת נרות, או חשמלאים, ומבקשים חתימות. זה היה מפחיד. אמא תמיד ענתה: "אני יהודיה, אני שומרת שבת, ואני לא חותמת".

אחרי ברית מילה באה רופאה ממשלתית לבדוק את התינוק, ואיימה על אמא "את יודעת שמה שעשית עכשיו זה מסוכן לילד!" אמא שלי ענתה באומץ רב: "גם אני רופאה, ובתור רופאה אני יכולה לספר לך שברית מילה זה הדבר הכי בריא לילד״…

סיפור נוסף יפה שמתחיל ברוסיה ומסתיים בארץ ישראל:

הייתה אישה יהודיה בשם ברטה שגרה בשכנות להוריי במוסקבה. היא הייתה שכנה טובה ואמא תמיד השתדלה לעזור לה. פעם אחת בשבת היא ביקשה מאמא לסדר לה את המנורה, אך אמא התחמקה. שבת אחרת שוב ביקשה משהו שכלל חילול שבת, ואמא לא הסכימה. כיוון שזה קרה כמה פעמים, ברטה שאלה את אמא שלי: "תגידי, למה את לא עוזרת לי היום, מה קרה? את יהודיה?" אמא ענתה בגאווה "כן, אני יהודיה," ואז לתדהמת אמי, ברטה פרצה בבכי חזק ובדמעות. היא גילתה לה שהיא עצמה יהודיה. כשנרגעה, סיפרה לאמא שלי בגעגועים על הסבא והסבתא שלה מהעיירה היהודית הקטנה במזרח רוסיה.

כמה שנים אחרי שאבא ואמא עלו לארץ ישראל וגרו ברמות, גם ברטה עלתה והחליטה לגור דווקא בירושלים, קרוב להוריי, ולעת זקנתה אף ממש התקרבה לחיי תורה ומצוות מלאים; אכלה אוכל כשר, הקפידה לשמור שבת…

ממבטך כיום – האם הספרים שיש לנו היום המתארים את מה שעבר על היהדות מאחורי מסך הברזל, אכן מתארים את מה שעברת?

יש ספרות מאוד אותנטית שיודעת לתאר יפה את המצב שהיה בעבר. כשקוראים אותם באמת מרגישים את מה שעברו. "סוערות בדממה", "קול בדממה נשמע" של בתיה ברג. הספר ממש מכניס אותך למורכבות שהיתה שם, וזו היתה מורכבות מטורפת. גלות שאין כמוה. אנשים מצאו את הניצוץ שלהם ולא ויתרו.

לדעתי הספרות הטובה ברובה נמצאת בחב"ד, כי זה חלק מאתנו, זה הרביים שלנו. בציבור החרדי לא יודעים מספיק איזו מסירות נפש היתה שם, איזו הישרדות עברנו שם.

שנות קליטה קשות

הורייך עלו לארץ ישראל, האם זו הייתה הקלה אחרי כל מה שעברו שם?

הוריי עלו לארץ ישראל בסביבות חנוכה. היו להם חבלי קליטה קשים. תחילה הגיעו למעון עולים בכפר חב״ד. אמא למדה באולפן, אבל אבא לא למד באולפן, הוא ישב ולמד עם האחים שלי שלושה חדשים בתלמוד תורה. עד שאח אחד אמר "אבא זהו, אתה לא צריך להגיע יותר״…

בהמשך אבא מצא עבודה בפתח תקווה. לאמא היה יותר קשה, שכן היא היתה צריכה להמיר תעודות שונות מרוסיה לתעודות מוכרות בישראל.

שנה לאחר מכן, אבא נסע לרבי והרבי ביקש ממנו לגור בנחלת הר חב"ד, שכן צריכים שם דמויות כמוהו… אבא אמר שיש לו הורים בירושלים, וחשובה לו מצוות כיבוד הורים. הרבי הסכים מפאת חשיבות כיבוד ההורים, ובעקבות כך הגיעו לגור בשכונת רמות בירושלים. תקופה ארוכה אבא נסע כל יום לעבודתו בפתח תקווה.

לאמא אכן היו קשיים וגעגועים; בעיקר היה לה קשה עם השפה. בזמן שאבא היה ב׳יחידות׳ אצל הרבי, הרבי פתח את המכתבים שלו ושל אמא שלי, הסתכל על שמות הילדים, סימן אותם בעיפרון, ואז דיבר איתו על המצב במוסקבה.

הרבי אמר לו: ״היו לכם חמש שנים קשות של סירוב, גם עכשיו בארץ ישראל יכולות להיות שנים יותר מורכבות של חבלי קליטה״. האמירה הזו היתה כנראה מיועדת עבור אמא. עם הזמן נכנסה לעבוד במשרד הבריאות כמפקחת. זה לא היה לה קל. עם הזמן היא השתלבה בעזרת הרצון הטוב והנכונות שלה. היא היתה נותנת אישורים לפתיחת מוסדות, לאחר שעברו ביקורות בריאות.

המוסדות החרדיים בירושלים היו בידיה. ישיבות ות"תים חיפשו את בתיה פינסקי כדי שתעזור להם עם האישורים. היא סללה דרך למוסדות שהפכו עם השנים להיות מוסדות גדולים ויציבים. היא היתה האדם הנכון בזמן ובמקום הנכון בשביל לעזור לפתוח מוסדות של תורה וחסד.

גם אבי שהיה איש מאוד פעיל, לא הפסיק להיות פעיל גם אחרי שעלה לארץ הקודש. הוא פעל ללא לאות להקים בשכונת רמות בית הכנסת, ואף להעביר אותו מצריף למבנה של קבע.

אבא מצידו התאמץ, בלי שידע כמעט את השפה, להמיר את כל התעודות ואת כל האישורים, בשביל הזכויות שהגיעו להם. הם עשו כל השתדלות כדי שתהיה להם פרנסה יציבה ואף חשבו על האפשרויות 'לסדר' כלכלית את הילדים בעתיד, למרות שעוד היו ילדים קטנים…

על זה גדלתי

כבת להורים שעלו מרוסיה הקומוניסטית לארץ ישראל, את חשה בהבדל בין ההתייחסות שלך לדברים מסוימים לבין התייחסות של נשים שנולדו כאן?

בביתנו תמיד שלטה מנטליות רוסית; גם השפה בבית היתה רוסית. היה פרפקציוניזם וסדר. מאוד חשוב היה לשמור על מסמכים, למשל. אבל מהר מאוד ההורים שלי הבינו את הגישה הישראלית.

גם במסגרת החסידית – ההורים שלי היו אקדמאים שכן זה מה שהיה חשוב ברוסיה, אבל כשהגיעו לארץ ישראל, הם הבינו שפה, כאשר הבן מסיים את הישיבה, הוא הולך אחר כך להיות שליח ולא בטוח שיילך ללמוד מקצוע. הם מאוד זרמו עם זה, למרות שבשבילם זה היה ויתור של מאה שמונים מעלות מול המטרות עליהן גדלו.

אני חושבת שגדלנו באווירה דורשת אך מאוד מאפשרת. הייתה דרישה מצד ההורים ליראת שמים ולאחריות, ולא ממקום של "אתה חייב", "ככה ולא אחרת"… אנחנו, שלושת האחים, התפתחנו בכיוון של חינוך ב"ה.

ברוסיה יש גם משמעות למשמעת ולהיררכיה; אני לא יודעת אם זה חינוך קומוניסטי או סתם קשור לאירופה, ואולי משהו ייחודי ליוצאי רוסיה. אבל יש שם היררכיה ברורה. כישראלית וכאשת חינוך, מאוד קשה לי להתחבר לתרבות המערבית של 'להיות חברים של הילדים', או בכך שמורה נהיית שוות–ערך לתלמידה ברבדים מסוימים. זה דבר שבעיניי מאד מנוגד לסדר הנכון והטבעי. הדרך ארץ ותרבות הכבוד כלפי מבוגרים, זה דבר שלקחתי איתי לכל חיי.

עוד אלמנט שגדלנו עליו, הוא חיבור משפחתי. אצל יוצאי רוסיה, הסבתא מטפלת בנכדים וגרה איתם. יש בזה ערך של כיבוד הורים. משפחה זה משפחה. גם בן דוד שלישי הוא קרוב משפחה ששומרים איתו על קשר; נפגשים ואפילו יוצאים ל׳דאטשע׳ יחד. אולי זה בגלל מצוקת היהדות שהיה חשוב להתאחד יותר, אולי מצד ההבנה שכל אחד מהמשפחה הוא חלק משמעותי בפאזל.

אחד מן המאפיינים שחונכנו להם – גם אם יש לך אופי פורץ גבולות, תשמור על הממלכתיות. תישאר קשור למוסדות הרשמיים של חב"ד, גם אם במהלך השנים נוצר צורך לפתוח מסגרת חדשה. בתור כאלו שבאו משם, היה ערך רב בשימור היציבות, גם אם יש צורך בשינויים ואפילו אם אנחנו לא מסכימים. תמיד תיישר קו ותישאר שייך.

אני מאמינה שזה קשור גם לתרבות הרוסית שיש בה משמעת גבוהה, אבל עוד יותר בגלל החיים שעברו ומסירות הנפש שחווה, הזהות היהודית החזקה הזו חשובה יותר מכל תלונה או אי שביעות רצון אישית.

אלו דברים את מעבירה לילדים שלך הלאה?

אני מעבירה לילדים שלי שדר חזק, לאו דווקא מילולי, שקיבלתי לאורך השנים מהוריי: לא משנה אם אומרים שאנחנו דור מאתגר או דור של מהמורות, יש דברים שאנחנו צריכים להישאר בהם אותו דבר. משהו שנשאר סלע איתן. מותר לך להתערבב, מותר לך להיות מי שאתה, אבל אל תשכח שתמיד צריך לחזור לכור מחצבתך. זה מה שבונה אותך וזה הבסיס לחיים שלך, ואני מדברת על זה גם מבחינה רוחנית ויהודית, וגם מבחינת חינוך, הרגלים, משפחה. יש דברים שלא מוותרים עליהם.

מילה לסיום…

הדברים שאני מספרת, הם בחוויה האישית שלי. יכול להיות שיש שחוו את זה אחרת, או שיש להם פרשנויות אחרות.

הורי בעלי, למשל, עלו לארץ בתקופת קום המדינה כשהיו העשלונים של הבריחה דרך לבוב. גם הם חיו במסירות נפש גדולה, אבל סיפור החיים שלהם שונה. הם יהודים אותנטיים, חסידים יקרים ונועזים, בלי השכלה אקדמית, שגידלו משפחות חסידיות לתפארת.

לעומתם, הוריי עלו בשנות השבעים המאוחרות יותר, ובעצם חוו שני תקופות – גם את תחילת תקופת מסך הברזל, וגם את התקופה של אחרי סטאלין שהיתה מעט קלה יותר, כשהיה מעט יותר חופש ביטוי לכאורה; היה חינוך להשכלה ולמצוינות. ההתמודדות היתה שונה לפי תקופות ואזורים, לכן יכול להיות שוני בהסתכלות על הדברים.

כל אחת מאיתנו שייכת ופאזל מההיסטוריה המשפחתית היהודית שלה מיבשת זו או אחרת. תשמרי על הגחלת והייחודיות שלך, זה בידייך, תתענייני, תזכרי שהדם הזה זורם בך ולך הזכות והחובה לשמר ולהעביר הלאה.

באדיבות: מגזין עטרת חיה