אורלי, מעצבת פנים: 

״עובדת בחצי מנוע״

החופש הגדול בשבילי זה…

קושי ארוך ומתמשך שכל פעם מעמיד אותי מחדש בניסיון לשמור על שפיות דעתי. אני עובדת בחופש, כל האימהות, המורות והגננות! והילדים שלי בבית. לא מדובר על יומיים של ניסיון למצוא להם סידור, לא שבוע, אפילו לא שבועיים!

על ההוצאות אני כבר לא מדברת. קייטנות מחזור ראשון, ומחזור שני ותמיד עם צהרון. וכש"לא בטוח יהיה צהרון…" אז אני גם זאת שמארגנת, מדרבנת, רושמת אימהות, וכשצריך – גם מוצאת את המדריכה שמוכנה לבוא לשמור על הקבוצה למשך שלוש שעות. ואחרי כל הקייטנות, עדיין יש שבועיים וחצי של חופש שהם פשוט בבית ואני אמורה מרחוק להפריד בין ניצים ולהסביר איך מכינים חביתה ולהזכיר להתפלל.

כשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה מתיש שכמעט לא הצלחתי להתרכז בו כי הראש היה בבית, מחכה לי גדוד ממורמר ובית הפוך. הם רוצים לנסוע, ולטייל, ולבקר קרובים. להסתובב בחנויות ולקנות את כל הציוד הדרוש לשנת הלימודים ובכללי לא מסוגלים להישאר עוד דקה בין הקירות שסגרו עליהם כל הבוקר. אני רק רוצה לשבת, עדיף אפילו לשכב… אבל הם צודקים ואנחנו יוצאים לגינות או לפארקים ולקניות וקצת לים. בערב חוזרים ואוכלים ומתקלחים ונמרחים כי מחר חופש ואני עובדת למצוא את הבית שלי מתחת להריסות, ומכבסת ומכינה ארוחה למחר ואז ממהרת לישון את המעט שנשאר לי ושוב לעבודה.

אמא שלי שואלת: אי אפשר לוותר חודש על העבודה? זה נשמע כל כך פשוט ובאמת שלא לעבוד יצא לי יותר זול מכל ההוצאות של החופש, אבל מה לעשות שהלקוחות רוצים עבודה? אם אני לא אעבוד הם פשוט ילכו למתחרים שלי ולא יחזרו בשנת הלימודים. מה גם שהרבה מורות, גננות ומוסדות לימוד מגן ועד ישיבה רוצים עבודה דווקא בזמן הרגוע של החופש…

אז אני לוקחת נשימה עמוקה, מזכירה לעצמי שכבר שרדתי כמה חופשים וב"ה שיש לי ילדים לדאוג להם כל החופש, ועוד מעט הם יגדלו והכל יהיה יותר רגוע.

זיכרון ישן של חופש

החופש של ילדותי היה חוברות עבודה של בית הספר, קייטנה עם שוקו ולחמניה והרבה ים. המון ים. בקייטנה, לא כמו בקייטנות של היום, לא יצאנו לשום מקום. שרנו המנונים וצעקנו סיסמאות עד שנהיינו צרודים, עשינו יצירות זולות ואינסופיות מצמר ומעיסת נייר וראינו פעמיים לפחות מופע של שקופיות. מישהו זוכר מה זה בכלל?

אחרי הקייטנה עשינו קייטנות לעצמנו. אמא, שלא עבדה, הקפידה מאוד על מילוי חוברות העבודה שהמורות בכל המקצועות נתנו לנו. והיינו יורדות כל החברות, בגדוד רועש לים, לחוף הנפרד, לפחות פעמיים בשבוע.

באחת השנים, אני חושבת שזה היה בסוף כיתה ד', לא סיימנו את ספר חשבון. ספר צפוף מלא תרגילים שהיינו צריכים להעתיק למחברת. לא כמו חוברות העבודה הצבעוניות של היום… המורה לחשבון אמרה שאת עשרים העמודים האחרונים עלינו לסיים בחופש. בתחילת השנה היא תבדוק ספרים. החלטתי לעשות כל יום עמוד. החזקתי מעמד עם ההחלטה שלי כמעט חמישה ימים. אחר כך הבנתי שיש שישים יום ובהחלט מספיק לעשות עמוד לכל ארבעה ימים. התקדמתי עוד עמוד אחד.

הגיע הלילה שלפני היום הראשון ללימודים. הלכתי לישון מרוגשת, התלבושת מגוהצת ליד המיטה והילקוט מכובס, מלא בספרים חדשים, עטופים. רגע לפני שנרדמתי, מלאה חלומות על שנה נהדרת וניחושים מי תהיה המורה החדשה, נזכרתי. אוי ואבוי! לא סיימתי את הספר!

רציתי לקום להכין את ארבע עשרה העמודים שנשארו, אבל אמא לא הסכימה בשום אופן. בקושי נרדמתי, קמתי למחרת מלאת חלחלה. היום הראשון עבר ברוך ה' בסדר כי רק המחנכת החדשה לימדה. אחרי הצהריים התקדמתי במרץ עוד שלושה עמודים. עד היום, אגב, לא ביקשו ממני את הספר לבדיקה…

חופש עם תוכן

חופש עם תוכן לדעתי זה ״אורו של משיח״. זה כל מסגרת שהיא לא רק בייביסיטר ועוד ניסיון להעביר את הזמן ולהוציא כסף אלא גם מכניסה את הילד לאווירה חיובית וחדורת מטרה. היתה שנה אחת שהדי קעמפ בתלמוד תורה אצלנו היה כל כך עוצמתי, עד היום עולות לי דמעות בעיניים כשאני שרה את השירים שלימדו אותם. הרגשנו כאילו כל המשפחה נכנסת למצב אחר, מצב של ציפייה אדירה לגאולה. זה מה שליווה אותנו מהבוקר לפני שיצאנו ועד הערב.

מתפללת לעוד מסגרות עם כזה תוכן כל הקיץ, לא רק בעשרה ימים של הקעמפ.

חלום לחופש תשפ"ג

החלום שלי השנה זה להצליח להרפות. לא להיות כל היום בלחץ מהסידור של מחר, ממה הילדים עושים בינתיים, מלהספיק הכל. אני לא מתכוונת להפסיק לעבוד אבל הייתי רוצה להיות יכולה פשוט לומר ללקוחה: ״אני מצטערת, אבל ייקח לי זמן, אני עובדת בחצי מנוע, חופש״…

אני לא יודעת אם זה יקרה השנה, אבל בסוף זה יקרה. כי השינוי אצלי כבר נעשה. עד לפני כמה שנים התפילה שלי הייתה שאני אצליח להספיק הכל כאילו אין חופש, ואתקתק מבחינת הבית והילדים כאילו אין עבודה. לפעמים זה הלך, אבל כאילו אין אני… עכשיו אני במקום אחר. יותר רגוע.

מהו חופש אמיתי?

חופש אמיתי זה לגדל את הילדים שלי בעצמי, מתוך בריאות ושמחה. לעבוד במה שאני אוהבת בשיא כוחותיי ולא להזדקק לעזרת בני אדם או לקצבת נכות או אבטלה חס ושלום. להסתובב שעות ולחכות בתור כדי לקנות בכספי כל מה שאני צריכה לילדים הבריאים שלי ברוך ה'. חופש אמיתי זה להתלונן בכיף על החופש, לא לחיות בפחד שיגרום לנו כל יום לומר תודה שהמצב לא יותר גרוע. חופש אמיתי זה לדרוש משיח כי בלעדיו אי אפשר גם כשיש לנו הכל.

לאה, מנהלת רשת גנים:

״עבד ה׳ הוא לבדו חופשי״

החופש הגדול בשבילי זה…

זה לא חופש. מי שמנהלת מוסד, בית ספר, גנים, יודעת שבחופש עובדים הרבה פעמים יותר קשה מאשר בשנת הלימודים. במשך השנה אפשר לשקוע בעניינים היומיומיים אבל בחופש מגיעים הפרויקטים הגדולים. זה יכול להיות שיפוץ ממש או רק תיקונים וצביעה. למצוא אנשי צוות חדשים ולהדריך אותם. רישום, קשר עם הורים. דיווחים וועדות שונות.

מה שכן, יש לי חופש מהטלפונים המלחיצים של שש וחצי ושבע בבוקר. טלפון שמודיע על ילד חולה, על גגנת שמאחרת, על הורה שמחכה עצבני מחוץ לגן הסגור. בסוף היום האחרון אני הולכת הביתה ויודעת שבתקופה הקרובה אני יכולה להתעורר בבוקר בנחת…

זיכרון ישן של חופש

החופש שלי היה, מגיל ממש קטן, הדרכה בקייטנות. כבר מגיל עשר התחלתי לאסוף ילדים של שכנים, להפיק להם תוכניות ופעילויות יפות באחריות מלאה. בתחילה זה היה בחינם, לאט לאט המחיר וגם המיומנות עלו. בתיכון כבר הדרכתי בקייטנות רשמיות. בתחילה כסייעת, אחר כך מדריכה ובסוף גם מרכזת. אני אוהבת את זה, לארגן ולנהל כל מה שקשור לחינוך ולילדים.

זיכרון עצוב יש לי מכיתה ט'. הדרכתי בקייטנה של בית הספר היסודי בו למדתי עד שנה שעברה. מנהלת הקייטנה העריכה מאוד את העבודה שלי. היא שילמה לי יפה יחסית לגילי, קנתה לי מתנה יפה והוסיפה מכתב הערכה מכובד. הרגשתי עשירה ומלאת סיפוק.

באותו ערב התקשר אליי שליח באחת השכונות בעיר. הוא פותח קייטנה מחר, מחזור שני, וברגע האחרון מדריכה אחת ביטלה את השתתפותה. הציע לי לעבוד במקומה. התרגשתי מאד מההצעה. עד אותה פעם רק אני פניתי להציע את עצמי. מתברר שמנהלת הקייטנה בבית הספר המליצה עליי.

עבדתי בקייטנה הזו במסירות אמיתית. זה לא היה קל, הילדים בשכונה שלו היו ילדים מאתגרים מאוד ממשפחות מורכבות. גם המרחק היה גדול. נסעתי כמעט חמישים דקות מדי בוקר. הייתי יוצאת ממש מוקדם כדי לא לאחר. לא הרגשתי שהוא מעריך את העבודה שלי. להיפך, היה נראה לי שבגלל שאני צעירה בהרבה משאר המדריכות הוא מזלזל בי. התעלמתי. עשיתי את התפקיד שלי הכי טוב שיכולתי. הקייטנה נגמרה. יום ועוד יום עובר והוא לא משלם. הייתי מתקשרת והוא היה אומר שאין לו. בית חב"ד בקשיים. היה לי מאוד קשה עם זה. לא הייתי צריכה את הכסף כמו את ההרגשה שמגיע לי. הוא שידר תחושה של: ״איזה נודניקית״…

אבא שלי התערב. הוא התקשר וכעס וגם נפגש איתו. מסביר לו שקשיים כספיים יכולים להיות, ועדיין אסור להלין שכר שכיר, גם אם הוא, השכיר, רק בן ארבע עשרה. בסוף קיבלתי את הכסף, אבא שלי הביא לי אותו. עד היום נשאר לי הטעם המר של האכזבה והפגיעה. לתת את כל–כולי ובסוף אפילו לא חושבים לשלם מה שהבטיחו לי. כשאני כותבת את הזכרונות האלה עכשיו, אני תוהה פתאום, אולי אבא שלי שילם לי משל עצמו? מתאים לו…

חופש עם תוכן

חופש עם תוכן? חופש זה בדיוק ההיפך מתוכן. חופש עם תוכן יהיה כשיצליחו לבטל לגמרי את החופש או לפחות את רובו. שמעתי פעם שהמציאו את החופש כדי שהנערים יוכלו לעזור לאבא שלהם בעבודת הקטיף. זה חופש עם תוכן. ילד שיודע שלימודים זה הדבר הכי טוב בעולם אבל אין ברירה, צריך לעזור ולהושיט יד לכלכלת המשפחה. בשנים הראשונות פה בארץ לא היו מזגנים והרבה למדו בפחונים. החום היה בלתי נסבל והיה קשה מאוד ללמוד ככה, אז ביטלו את הלימודים בקיץ מאילוץ. גם הגיוני.

איזו סיבה יש היום לא ללמוד? הכתות ממוזגות, הילדים שיצאו לחופש לא בדיוק עוזרים להורים בשדה ובכרם, התוכן היחיד שממלא אותם זה איך להנות יותר ולהתאמץ פחות.

יש תקווה. אם כבר התחילו עם בית הספר של החופש הגדול, שיאריכו אותו עוד קצת… ילדים צריכים להיות במסגרת, מה זו השטות הזו, חודשיים חופש?

חלום לחופש תשפ"ג

להצליח להתנתק מהניהול ומהגנים לפחות שבוע שלם. שניסע לאיזה מקום ונשאיר את הטלפון בבית… אני אמנם לא אימא שעובדת מחוץ לבית בחופש בהגדרה הרישמית. אין גנים ואני עקרונית עם הילדים. רק מה? טלפונים בלי סוף, ולפעמים לקפוץ לבדוק איך עשו את השיפוץ או לפרוק ציוד, או להסתובב בחנויות לחפש רהיטים או משחקים או ציוד יצירה.

הייתי מאוד רוצה להצליח להרפות לשבוע שלם, להיות רק עם המשפחה. משהו באופי שלי לא נותן לי לשחרר. אפילו בחופשת לידה אני ממשיכה לנהל מרחוק.

מהו חופש אמיתי?

חופש אמיתי זה להיות יהודי שומר תורה ומצוות ולחנך ילדים להיות יהודים שומרי תורה ומצוות. רק נראה לנו כאילו חופש זה לעשות מה שרוצים. אנשים 'חופשיים' לפי דעתם, שלא נמצאים במסגרת מחייבת כלשהי כמו לימודים או עבודה, משתגעים בסוף. נופלים לפשע או להתמכרויות. אדם חייב מסגרת. חייב להיות קשור למשהו, שייך. ברוך ה' שאנחנו לא צריכים להמציא לעצמנו איזו מסגרת קהילתית. אנחנו בקבוצת השייכות השווה והאמיתית ביותר בעולם – העם הנבחר של הקדוש ברוך הוא.

רק מה, לפעמים זה קשה? מעייף? מעולה. סימן שהקבוצה עובדת…

נאוה – סבתא לחמישה נכדים: חופש זה משפחה!

החופש הגדול בשבילי זה…

עבודה מתוקה מסביב לשעון. הבית שלי ברוך ה' עוד מלא קטנטנים, הקטנה שלי עדיין בחיתולים. ובמילא הוא נראה כמו כל בית בחופש הגדול, מלא בילדים, חומרי יצירה, ארוחות שלא נגמרות וניסיונות בישול ואפייה במטבח. שתי הבנות הגדולות שלי ורבקי, הכלה האחת והיחידה בינתיים, עובדות, בניגוד אליי, שכל החיים הייתי אמא של בית. החופש הגדול די תוקע אותן ואני מיד פותחת את הדלת לנכדים. מה אכפת לי? גם ככה הכל פה חגיגה רועשת, שיצטרפו גם.

אני מראש לא מתכננת כלום לימים האלה חוץ מלהיות עם כולם. לא סידורים, לא נקיונות מיוחדים או סדר בארונות. את זה אני אעשה כשכולם יחזרו ללימודים. אני אפילו מתכוננת אליו מראש, ממלאה את הבית בחומרי יצירה, מקפיאה מנות עיקריות, לפחות לתקופה הראשונה…

הבנות מרגישות לא נוח עם זה. הכלה בכלל… לא משנה כמה הבן שלי מסביר לה שככה זה אצלנו. לא משנה האושר על הפנים שלי כשהיא מביאה את שני המתוקים שלה. בשנה שעברה הן הנהיגו כלל חדש: כל יום אחת אחרת באה לקחת את הילדים ומביאה איתה ארוחת צהריים. בשבילן זה תשלום קטן על הקייטנה הזו, ארוחה פעם בשלושה ימים. בשבילי זה מרגש. כל כך הרבה סבתות מרגישות מנוצלות בחופש. אני ממש מרגישה את ההערכה שלהן. לא שזה ממש חוסך לי, הצעירות המתוקות האלו לא באמת מבינות כמה אוכל צורך גדוד מעורב של ילדים, נכדים ומתבגרים בחופש… אבל זה נוגע ללב.

זיכרון ישן של חופש

כשהייתי ילדה החופש עבר במגרש, ברחוב. היינו משחקים כל היום עם כל הילדים של השכונה. מה? משחקים הכי פשוטים: דג מלוח, תופסת מכל הסוגים, שני כלבים ועצם, מחבואים. לפעמים משחקי כדור, כשהיה. המון חבל. עבה כזה, מטמבור. שמשפשף את הידיים.

החיים היו פשוטים וטובים מאוד, אבל לא הייתה מודעות בכלל לסכנות כמו שיש היום. בוקר אחד, או שזה היה כבר קרוב לצהריים, ישבנו קבוצת חברות על המדרגות של המגרש, מציירות על האספלט באבן גיר. פתאום ניגש אלינו אדם מחייך, שאל אם אנחנו רוצות לראות כמה דברים יפים. לא התלבטנו בכלל. הוא היה כל כך נחמד ואנחנו היינו כל כך משועממות. נכנסנו לבית שלו. הוא פתח מגירות והוציא משם כל מיני מזכרות שאסף בכל מיני מסעות רחוקים שהיה בהם, מסביר על כל אחת מהי וממי קיבל אותה. היינו מרותקות. הוא גם נתן לנו כמה הפתעות קטנות.

אחר כך הוא הזמין אותנו למטבח שלו. הוא הוציא כל מיני עוגיות וגם יין, מספר לנו שזה יין עדין שגם בנות יכולות לשתות. בשלב הזה החוש הפנימי החסידי שלנו התעורר סוף סוף. אמרנו לו שזה לא כשר. הוא הראה לנו כל מיני חותמות והסביר מה שהסביר. כבר לא הרגשנו נוח. קמנו ויצאנו. כמה שהוא לחץ יותר שנישאר ככה היה ברור לנו שאנחנו צריכות ללכת. יצאנו בדממה, מבוהלות. לא שהיה לנו מושג מה היה יכול לקרות, ילדות תמימות שכמונו, אבל הבנו שמשהו בסיפור לא חלק. החלטנו לא לספר על כך להורים.

היום, כאישה מבוגרת, אני מצטמררת מהמחשבה על כך. אני מספרת לילדים שלי את הסיפור הזה, בלי להפחיד. מצביעה על הטעויות שלי. לא נכנסים לבית זר, אם נכנסים – יוצאים מיד, לא מחכים עד שמלחיץ באמת, והכי חשוב – תמיד מספרים להורים!

עם כל הסדנאות שיש היום, אני ממש מקווה שהסיפור היה נגמר אחרת, וגם ככה, ילדים כבר לא מבלים את החופש ברחוב כמו פעם, לא הילדים שלי, על כל פנים. אבל חייבים ללמד ולהזהיר!

חופש עם תוכן

אפשר לצקת תוכן לחופש. ילדים אוהבים ללמוד, במיוחד כשזה לא במסגרת בית ספר… אני פותחת באמצע היום חומש, מזמינה את מי שרוצה לשמוע פרשת שבוע, ילדים עד כיתה ד' אפילו שמחים לשבת סביבי על הספה, לקרוא פסוק, לספר משהו ששמעו בכיתה.

לגדולים אני מציעה "חת"ת קפה" אחרי שהנכדים הולכים. רבע שעה על הספות בנחת, עם קפה, עוגה טובה וספרי חת"ת. כיף ממש. זה גם הופך בעיניהם את החת"ת לסוג של הרפיה נעימה, לא עוד משימה למחוק ביומן.

בעלי מסוגל גם להציע ״דבר מלכות״ על האש. זה בכלל רמה אחרת, לשבת עם אבא בקיץ על המרפסת, למנגל ולגלוש מהמילים של הרבי לכל אקטואליה שקיימת. דברים שאי אפשר לשכוח.

חלום לחופש תשפ"ג

השנה החופש מאתגר יותר. ברוך השם נוסף לנו נכד חדש ואמא שלו, מזכירה רפואית, חוזרת לעבוד ממש עכשיו. לנהל בית בחופש ביחד עם קטנטן בן ארבעה חודשים כששני המתבגרות שלי מדריכות בקעמפים – זה מאתגר במיוחד.

אני בטוחה שיהיה כיף ממש, ושהבנות הקטנות יותר יעזרו, אבל אם מותר לשתף בחלום כמוס, אז הייתי מאוד שמחה שבוע אחרי תחילת הלימודים, כשסיימתי לשקם את הבית ולהחזיר את המשפחה לשגרה – לצאת רק אני ובעלי לכמה ימים באיזה צימר בצפון. יקרה או לא? תשאלו אותי שנה הבאה…

מהו חופש אמיתי?

חופש אמיתי זה חופש עם כל המשפחה יחד. בלאגן, כביסות, אלף משחקים, הצגות בסלון, טרמפולינה על הספות, מלחמת מים במרפסת, חשבון שלא נגמר במכולת. ככה אני אוהבת אותו, מתוך בריאות ושמחה. אני מחכה לו, מתכוננת לקראתו ונהנית מכל רגע. לא הייתי מאריכה אותו כי ילדים צריכים מסגרת ולימודים וגם כי כדי להנות צריך כוח… אבל זה חופש.

משפחה ענקית וכמה שיותר ביחד. תנסו!

באדיבות: מגזין עטרת חיה