שלום לכולם

השבוע נקרא את פרשת מטות-מסעי

אחד הסיפורים המשמעותיים המתוארים בפרשת מטות הנה מלחמת מדין, כפי שמתאר הכתוב:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר ל"א פס' א'-ב').

מלחמה שמשה ראה בה עניין אישי ועקרוני עד כדי כך שלא הסכים להיפרד מן העולם מבלי לנהל מלחמה זו באופן אישי ולפקח עליה מקרוב.

מלחמה שבה ועל ידה הושלם והסתיים תפקידו של משה רבינו עלי אדמות!

מה עומד בבסיסה של מלחמה זו? ומדוע ניתן לה משקל כה רב על ידי ה' יתברך ומשה עבדו?

מהיציאה מארץ מצרים ועד לכניסה לארץ ישראל, היו היהודים מעורבים במלחמות שונות. לפעמים היו אלו אומות העולם שיזמו את המלחמה – כמו במלחמת עמלק, ולפעמים היהודים עשו זאת כדי לכבוש ארצות ולפלס דרך בדרך ליעד הסופי ארץ ישראל.

אבל מדוע להילחם עם המדיינים? היהודים לא היו צריכים לעבור במדין בדרכם לארץ, ולפי המשתמע מהפסוקים הם אפילו לא כבשו לאחר מכן את ארצם. למה נועדה מלחמה זו?

התשובה על כך ניתנת בפסוק עצמו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" כלומר: הייתה זו 'מלחמת לצורך נקמה'.

כאן מתבקשת ועולה לה השאלה נקמה? למה? מה משמעותה של נקמה זו? ומדוע הנה כל כך עקרונית עד כדי כך שבלעדיה משה רבינו לא עוזב את העולם כפי ציווי ה' יתברך אליו "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" כלומר רק לאחר מלחמה זו השלים משה רבינו את תפקידו בעולם בתור מנהיג של כלל ישראל?

מאמר חסידות אחד שזעזע את אמות הסיפים בחסידות חב"ד:

בכדי להבין את משמעותה של מלחמה ונקמה זו, קצת היסטוריה יהודית: נחזור אחורה בזמן, מאמר חסידות אחד שנאמר ועבר בין אדמו"רי חב"ד לדורותיהם המבוסס על הפסוק בפרשתנו העוסק במלחמת מדין ומכונה 'הֵחָלְצוּ', מילה הלקוחה מהציווי שניתן על ידי משה רבינו המתואר בפסוק כך: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן". (במדבר ל"א ג').

מהטעמים לאמירת המאמר במשך הדורות כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם (אגרות-קודש ח"א עמ'שמ"ה ואילך): הדרוש הזה 'החלצו'.. נאמר שלש פעמים, בשלש תקופות שונות, אשר הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים הוכיחו צאן מרעיתם, ועדת קדשם, עדת החסידים.

הפעם הראשונה הייתה בימי רבינו הגדול המכונה 'האדמו"ר הזקן' (מייסד חסידות חב"ד), כאשר התגלתה מחלוקתבין עדת החסידים בכל הנוגע למנהגי החסידים על אופן ואופי העבודה הנדרשת בתפלה בהתלהבות ובדבקות.

הפעם השנייה הייתה, בימי הרבי המכונה 'הצמח צדק' (רבי מנחם מענדל האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד לדורותיהם) שאמר דרוש זה כאשר נתגלתה מחלוקת בעדת החסידים שגרמה לפירוד הלבבות בעקבות ויכוח על אופי עבודת ה' האם דרך ההשכלה נעלית יותר או דרך עבודת הלב והמידות נעלית יותר.

ופעם השלישית בשנת תרנ"ט (1898) נאמר דרוש זה על ידי הרבי הרש"ב (רבי שלום דב בער האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד לדורותיהם) להוכיח את עדת החסידים, בעקבות אירוע בו אחד החסידים נתבקש לומר לחיים על ידי הרבי, לאותו חסיד לא הייתה לו כוס וחברו שעמד לידו הגיש לו את שלו, הלך אותו חסיד לשטוף את הכוס לפני שמזג לעצמו לחיים. הדבר חרה מאוד לרבי שראה זאת וסבר שהדבר נבע מפירוד לבבות בין החסידים ואהבה עצמית שגרמה לחסידים לתת מקום ומשקל יתר לראות את עצמם ולא להיות רגישים מספיק לזולת.

הבסיס האיתן ועמוד השדרה עליו התחנכו וגדלו חסידי חב"ד מאז ומקדם הייתה דבקות חברים ואהבת ישראל 'חסידים הנם משפחה אחת' כך התבטאו אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.

מעשים שביטאו ושיקפו היפך אהבת ישראל ודביקות חברים הייתה בציפור נפשם של אדמו"רי חב"ד שדאגו להביע את מורת רוחם מביטויי שנאת חינם ופירוד לבבות.

המאמר נוגע בחלקים עדינים בנפש האדם ופורש את משמעותה של שנאת חינם מקורה ושרשה.

להלן כמה נקודות משמעותיות ממאמר זה (בתרגום חופשי):

מדין הוא לשון מדון, פירוד והתחלקות, והוא עניין שנאת חינם ופירוד הלבבות, שהוא ההיפך לגמרי מצד הקדושה, שהוא בחינת האחדות דווקא. וכידוע שזהו עיקר ההפרש בין הקדושה לצד הטומאה.

'וזהו מה שקליפת מדין הוא שנאת חנם דווקא': שהשנאה אינה מצד איזה פרט, שגרם לו איזה רעה,או שהוא מעורר בו התנגדות, שאז הייתה השנאה תלויה באיזה מדה פרטית.

אלא שהכעס והשנאה הנם על עצם היותו (כלומר על עצם קיומו של זולתו).

אמנם כאשר מיתוסף עניין המדון והריב והשנאה של קליפת מדין, אין זה מצד איזו סיבה כל שהיא, כי אם מפני שאינו יכול לסבול את זולתו, גם שלא ידעו ולא הכירו כלל, ולא היה לו שום עסק עמו כו‘, למרות זאת איננו מסוגל להתאחד עם חברו כו‘ שזוהי משמעות הביטוי הנקרא שנאת חנם, שהוא שונא אותו חנם על לא דבר!

והשנאה הוא מצד שלא יכול לסבול את הזולת. והסיבה לכך הנה הישות שלו, שהוא חשוב בעיני עצמו, ובכלל עניין הישות והרגשת עצמו, שמרגיש את עצמו מאד בכל פרט ופרט שלו כו‘ (תחושת הנרקסיזם), ולכן אינו יכול לסבול את הזולת כו‘, ומפני הישות שלו, אינו נותן מקום לזולתו, שהרי הזולת בהכרח ממעט מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול אותו!

לעומת זאת בצד הקדושה שעיקרה הוא 'ביטול'.

ביטול הנו מושג יסוד ומהותי במבנה אישיותו של חסיד, בחסידות חב"ד.

בניגוד לתפיסה הרווחת שביטול עצמי הנו מושג ותפיסה שלילית בה האדם מבטל עצמו בפני זולתו ואיננו נותן מקום ומכיר בעצמו בנפרדותו הסובייקטיבית ובזכות להכרה והכרה הדדית!

ביטול מתאר את המצב ההפוך: אדם הנתון בביטול הנו אדם הבוחר להתנהג בענוותנות ולהיות שפל בעיני עצמו מחד, אך מכיר ויודע מעלותיו וייחודיותו מאידך, רק שאיננו נותן מקום למעלותיו ויתרונותיו לפגוע בכבודו, במעמדו ובמציאות הסובייקטיבית של הזולת!

שם, במרחב בו האדם נוהג בביטול נחווה ונראה את האחדות וההתכללות בינו לבין חברו, שמצד היותו בביטול, הרי הוא נותן מקום לזולת. ומהות עניין זה שהאדם נותן מקום לזולת משמעותו הנה שהוא מקבל את הזולת ומתאחד עמו כפי שהוא ממקומו!

הכרה והכרה הדדית:

הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית.

וכך היא הגדירה את ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו”  (בנג’מין,2005).

ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת:

"הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה  לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).

מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו.

ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.

הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.

הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו.

ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשראת קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.

הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.

חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.

תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא.כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.

"לעולם אל תעלה לישון לפני שהתפייסת עם יקירך"!

רבי אבא היה יושב בשער הפתח של העיר לוד, לפתע ראה בן אדם אחד שבא מן הדרך והתיישב על איצטבא – פיסת אדמה בולטת העומדת ותלויה באוויר שתחתיה פעורה תהום, מכיוון שהיה עייף מאוד מהדרך לא חש בסכנה הכרוכה בשכיבה על אותה פיסת אדמה רעועה ונשכב לנום שם מעט. לפתע ראה רבי אבא נחש אחד שקרב אל האיש להזיקו, ובמקביל ראה רבי אבא אפעה (נחש ארסי ממין הצפעונים) שיוצא ממחילתו והורג את הנחש שקרב אל האיש. כאשר נעור האיש ההוא, ראה את הנחש המת, נעמד האיש ללכת לדרכו ולפתע נפלה האיצטבא שמתחתיו עליה שכב והוא ניצל מנפילה תהום וממוות בטוח.

ניגש רבי אבא בריצה ובהתפעלות אל האיש ושאל אותו אמור לי בבקשה מה מעשיך? כעת הייתי עד לשני נסים שה' יתברך עשה עמך ואתה כלל לא יודע עליהם, אין לי ספק שאין ה' יתברך עושה נס לחינם אם כן בזכות מה עשה עמך ה' יתברך שני ניסים אלו בוודאי יש לכך סיבה?. אמר לו אותו אדם, כל ימי לא קרה מקרה בו עשה לי אדם רע, שלא התפייסתי עמו ומחלתי לו מיד, ואם לא יכולתי להתפייס עמו, השתדלתי להיטיב עמו. לעולם לא עליתי על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי בלב שלם, אף פעם לא נטרתי שנאה לאף אדם על הרע שעשה לי, ולא די לי בזה אלא שמאותו היום והלאה השתדלתי לעשות עמו ועמהם רק טוב (מעובד על פי ספר הזוהר פרשת מקץ דף ר"א עמ' ב').

כמה מדהים וכמה סמלי לחשוב על כך שאותו אדם שהיה מקפיד שלא לעלות על יצועו עד שלא הסיר מלבו כל קפידא (כעס או טינה בלב) על כל אדם שהוא שציער אותו או הזיק לו באותו יום, שהצלתו הייתה סביב עלייתו לנוח ולישון על פיסת אדמה רעועה שתחתיה פעורה תהום.

אדם העולה על יצועו רק כאשר אין בלבו שום קפידא על אף אדם בעולם למרות הצער הגדול הכרוך במעשי בני אדם כלפיו, ראוי הוא שהקרקע עליה הוא ישן/הולך תגן ותשמור עליו!

הקרקע עליה הוא ישן הפכה לקרקע הקיומית עבורו, בה הוא מגלה את האדם שבו, זה הישן על פיסת אדמה החשה את האהבה האנושית היוקדת בו, והופכת למחסה ומגן עבורו.

פיסת אדמה זו נבראה במיוחד עבורו, כדי לבטא את האהבה הגדולה אותה חש ה' יתברך כלפי אדם העולה על יצועו כשהוא נקי וזך ממחשבות או תחושות ורגשות טינה כלפי כל אדם שהוא בעולם.

גם הנס הראשון משקף את מעשיו של אותו אדם. כאשר קרב אליו נחש המשול בדברי חז"לליצר הרע המכונה 'נחש הקדמוני', כדי לערער כל אותו אדם ועל זכויותיו, זימן ה' יתברך נחש כנגדו להצילו. על דוגמא זו מתאים מאמר חז"ל (מסכת שבת עמ' קכ"א עמ' ב') 'פגע בו כיוצא בו', כלומר: אותו נחש הפוגע נפגע ממינו שלו עצמו כלומר מנחש האפעה!

אדם המונע עצמו משמירת טינה, שנאה, כעס בלבו על חברו המשולה לארס הנחש המזיק, ראוי הוא שינצל מארס הנחש על ידי ארס הנחש עצמו!

יצא לי בהזדמנות נדירה כאשר נבחנתי אצל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל בלימודי הסמיכה לרבנות, לשאול על התבטאות נדירה שלו בלוויה של רעייתו ע"ה, "אינני מבקש ממנה מחילה כי מעולם לא ציערתי אותה". מה אנו בני אדם הפשוטים שאיננו נמצאים בדרגה זו, ומידי פעם אכן פוגעים או מצערים את קרובינו או יקירנו לצערנו גם אם זה בטעות ולא מתוך כוונה חלילה לפגוע או לצער, אמורים לעשות עם אמירה שכזו?

הוא חייך בחיוך האבהי הנצחי שלו ואמר לי: "אנחנו בני אדם, ובני אדם טועים ונכשלים מידי פעם ואף פוגעים ומצערים את יקרינו. אבל זכור: לעולם אל תעלה לישון לפני שהתפייסת עם יקירך"!

מלחמת חורמה ב-'מדין' השוכן בכל אחד ואחת מאתנו!

'מלחמת מדין' הנה מלחמה על הבית שלנו, על האחדות מבית, על האחדות בתוכנו! מלחמת מדין מציינת את ההכרה וההכרה ההדדית שלנו האחד בזולתו.

היכולת לתת מקום לזולת לצדי להכיר בו, בדעותיו, ברצונותיו ובמאווייו, הנה מלחמה קיומית יום יומית בה אנו נותנים ומקבלים ביטוי ל-מהי אהבת חינם.

מלחמה בה אנו נלחמים בצדדים האפלים שבנו:

המונעים מאתנו לתת מקום ומרחב לזולת לצדינו.

המונעים מאתנו לכבד את דעותיו למרות שאיננו חייבים להסכים איתם.

המנועים מאתנו לאפשר לזולת צמיחה לצדינו.

המונעים מאתנו לאהוב את החלקים השונים והייחודיים של הזולת ולהיתרם מהם.

המונעים מאתנו לקבל את הזולת כפי שהוא ולהתאחד אתו.

כעת נבין יותר מהי ייחודיותה ומשמעותה של מדין המציינת נקמת ה' במדין!

למשה רבינו כמנהיג העם, אין פריבילגיה לתת ביטוי, מקום ומרחב לפירוד הלבבות בעם ישראל, לאפשר מצב של שנאת חינם חלילה, מה שמציב את משה על שתי רגליו ומוביל אותו להתעקש באופן שלא משתמע לשני פנים, אני לא זז מכאן, אינני עוזב את העולם, אינני עוזב אתכם עד שאני לא מסיר את 'קליפת מדין' מכם ומתוככם!

מבחינת משה כל היסוד הקיומי של עם ישראל ניצב לפתחה של אהבת חינם ובלעדיה אין להם קיום אמיתי!..

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת רחל בת זהבה