באופן כללי, אומרת ההלכה, ילדים מתחת לגיל בר מצווה אינם צריכים לצום כלל, בעיקר כי הגוף בימינו חלוש. ובכל זאת מצאנו כמה התייחסויות לצום־ילדים.

קיים מנהג בחב"ד שאת שלושת הצומות שלפני בר המצווה יש לצום. עוד מנהג הוא להרגיל את הילדים לצום "שעות" בצומות החשובים שהם תשעה באב ויום–כיפור, כדי להרגילם בדרכי יושר, ולהכניסם תחת כנפי השכינה, כלומר, להרגיל אותו לנהוג כמו שיהודי אמור לנהוג, דבר שירגיל אותו לחיות חיים יהודיים.

אם כן, יש עניין להרגיל ילדים לצום. הקריטריונים של ההורה לדעת אם לעודד ילד לצום או לא, ועד כמה, הם שניים: 1. היכולת הפיזית של הילד. 2. הבגרות הנפשית – כלומר, עד כמה הוא רוצה לשתף פעולה עם צום השעות.

היכולת הפיזית

לכאורה, לדעת אם הילד יכול להמשיך לצום זה דבר פשוט, כי כשהרעב מתחיל להציק לו – הוא יבקש אוכל. אבל הרי אצל מרבית הילדים שצמים, המניע שלהם לצום אינו ה"לשם שמים", אלא כדי להראות לבני־גילם שהם "כמו גדולים". לכן למרות שגופם כבר נחלש והם זקוקים לאוכל ובעיקר לנוזלים, הם יאמרו שאינם מרגישים צורך להפסיק לצום. למזלנו יש עוד סימנים לצורך הפיזי שלהם להפסיק את הצום. ילד רעב או צמא בדרך כלל מתנהג בעצבנות וחוסר שקט. כשנבחין שזה מה שקורה, כשנשמע שהקולות בחדר הילדים עוברים לטונים לא נעימים, או שהילד מתחצף ללא סיבה ניכרת, וכגון אלה התנהגויות לא נעימות – מיד ניקח אותו הצידה, ונושיב אותו לאכול, תוך שבחים על זמן הצום שצם.

הבגרות הנפשית

קודם כל – כל הילדים שאומרים שהם רוצים לצום – ניתן להם, בהגבלת היכולת הפיזית שלהם, כנ"ל. אם יש לנו ילד שבעידוד מילולי, או במתן צ'ופר כלשהו, הוא יסכים לצום – אז גם אותו כבר העלנו לעגלה.

איך מודדים בגרות נפשית? ישנה אימרה יהודית שנונה, על הנאמר בהגדה: "חכם – מה הוא אומר?" איך יודעים אם מישהו חכם? לפי מה שהוא אומר… נראה שגם כאן אפשר ליישם את העיקרון הזה. מה ששומעים מהילד – זה מה שהוא. באופן כללי תלונות מרובות הן סימן לחוסר בגרות. ובכל זאת, לא תמיד נכון שלא להביא אותו לצום שעות, ועוד טיפה.

מה עושים? מניחים להם? בחינוך יש עניין לדחוף ילד טיפה קדימה, קצת אל מעבר לגבולות איזור הנוחות שלו. יש ילדים שיקבלו את ציווי ההורה לצום, למרות שאולי קצת יחששו או לא יתחשק להם. במקרה כזה חשוב לשבח הרבה את הילד במהלך המאמצים שלו, לנסות לשדל אותו לצום עוד קצת, ועוד קצת… אבל לא להגיע למקום של ויכוחים ומריבות. אם רואים שהוא לא "מסתדר" עם הצום – לתת לו לאכול, ולשבח על הזמן שצם, אחרי הכל הוא ממש לא מחוייב. חשוב מאוד לשים לב לשמור כל הזמן על מצב רוח טוב בכל התהליך. וגם כאן כדאי לשקול לצ'פר אותו על המאמצים.

שיחת הכנה 

שיחת הכנה היא אמצעי חשוב לעזור לילד, ואגב, גם למבוגר, לעבור מצבים לא פשוטים. שיחה כזו תועיל לילדים שיקשה עליהם לצום ולילדים שלא ירצו להפסיק לצום. נעשה איתם "הסכמים".

לילד שעלול לרצות להמשיך לצום גם כשזה יזיק: "יוסי, אני מרשה לך לצום, אבל אם אמא תאמר לך שהגיע הזמן לאכול – תבוא ותאכל – בסדר?"

לילד שחושש לצום: "יצחקי, אני שומעת שלא כל כך בא לך לצום. בוא תצום לפחות עד הבוקר, ובבוקר נחליט יחד אם להמשיך". בבוקר אפשר להציע לו צ'ופר על תוספת קטנה בצום, אבל אם יאמר שרוצה להפסיק – לשבח אותו על מה שעשה, ולתת לו לשתות ולאכול.

צום לקטנים?

הצום מטרתו "ועיניתם את נפשותיכם". נכון הדבר מאד שלא לתת לילדים קטנים, אלה שעדיין אינם יכולים לצום, חטיפים ודברי מתיקה ביום הצום, ולהסביר להם, שזה הוא הצום שלהם, וזה חשוב ובעל ערך.

(מקורות: "הלכה למעשה" – שבועות, בהוצאת "מכון הלכה חב"ד".  שיעורי הרב קורנוויץ, הלכות שבת שיעור חמישי," מכון הלכה חב"ד".)

באדיבות: מגזין עטרת חיה