בזהירות רבה הוא פותח חרך צר בפתח הדלת ומחכה שעיניו תתרגלנה לחשכה היחסית.

"אמא?" הוא מנסה בעדינות ובלחש מפתח החדר. הוא יודע שממש אסור להעיר הורים, אבל אולי זה נקרא שאמא כבר רוצה לקום?

העיניים של אמא מרפרפות חצי רפרוף, ושוב דממה, רק נשימות עמוקות מפרות אותה.

הוא נאנח, סוגר את הדלת בשקט. אולי עוד מעט אמא תקום?

אבל הוא רעב כעת! מאוד רעב! מאוד־מאוד אפילו… כמה אפשר לחכות??? ואמא ישנה כבר כל כך הרבה זמן… היא אמרה לו שכשהמחוג הגדול יגיע לארבע הוא יגיד לה, והיא תקום ואז הם יאכלו ושוב ישחקו  ביחד, ונראה לו שהמחוג כבר עבר את הספרה ארבע לפני מלא זמן… אבל למה אמא לא עונה לו? יכול להיות שהיא כועסת?

אולי אם הוא יסדר את המשחקים שפיזר – אמא תרצה לקום? היא תמיד אומרת כשהכל מפוזר שזה ממש לא עושה לה חשק להיות בחדר שלו.

הוא מתחיל לאסוף, מתעייף וממשיך בישיבה. תנועותיו נעשות יותר ויותר איטיות, והוא אפילו לא מרגיש כשהוא עובר לשכיבה על הרצפה ונרדם שם בין כל המשחקים והחפצים המפוזרים,

מתעורר לחיבוק גדול של אמא שמרימה אותו מהרצפה.

"אמא!!!" הוא עוטף את צווארה בידיו הקטנות "חיכיתי לך מלא זמן! והייתי כל כך רעב… למה לא נתת לי לאכול?" מעיף מבט לחלון – כן, הוא באמת חיכה מלא – השמיים כבר מתחילים להיות שחורים.

"אפרוח שלי, למה לא הערת אותי? כל כך מאוחר כבר! לא ראית שהמחוג כבר עבר את ארבע?" העיניים של אמא רטובות. הוא לא יודע למה.

"ראיתי! וגם לחשתי לך – כדי שזה לא יהיה הפך כיבוד הורים, אבל את לא קמת…" ופתאום הוא מוסיף בטון מבוגר "באמת זה היה כיבוד הורים להעיר אותך???"

"צדיק שלי! כשאמא מבקשת להעיר אותה – צריך באמת להעיר אותה, זה מה שהיא רוצה באמת באמת, אז בפעם הבאה – אפילו תצעק, טוב?"

להתעורר ולעורר

"ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש'בואו ונחשוב חשבונו של עולם': לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובניסים שהוא עושה בעולם) היה צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה'שנה שמלך המשיח נגלה בו' (כמדובר כמה פעמים בחודשים האחרונים)…

ונוסף לזה – נמצאים אנו בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, וביחד עם ציבור מישראל, ושל כמה וכמה ציבורים (עשיריות) מישראל –

מקבל יהודי (במקום וזמן זה) את הכוחות הגדולים ביותר יש לו גם זכות ואחריות גדולה ביותר לבקש ולצעוק להקב"ה: 'עד מתי'?!…"

למעשה בפועל

וההוראות לפועל בשיחה כולה:

לעבוד בכל יום הן בזיכוך הגוף והן בגילוי הנשמה, כאשר הדגש הוא על זיכוך הגוף [כמה שנספיק עד הגאולה, וכדי להבטיח שהעבודה תהיה באמת צריך גם -] לערוך חשבון נפש כמה השקעה הייתה בשתי העבודות הנ"ל ובחיבורם יחד.

לעורר עצמו, אחרים ואת ה' לחשבון שהגאולה כבר הייתה צריכה להגיע.

לממש את הזכות והאחריות הגדולה ביותר לתבוע לבקש ולצעוק להקב"ה "עד מתי"?!

באדיבות מגזין עטרת חיה