חופש הגדול הגיע ובהרבה משפחות הסבא והסבתא נחלצים לעזרה בכל הקשור לשמירה על הנכדים. יש משפחות בהן ההורים לא זקוקים לבייביסיטר אבל בהחלט מנצלים את הימים הפנויים כדי להנות יותר מהקשר הרב דורי. מה מיוחד במערכת היחסים בין סבים וסבתות ונכדיהם והרווח הגדול לכל הצדדים? אלו אתגרים הוא מציב בפני שני הצדדים? מה עושים כשזה 'לא הולך'? ועד כמה להתעקש כשלא רוצים או לא יכולים?

חשיבות הקשר הבין־דורי

שאלה ראשונה, מעניינת, למי בעיקר חשוב הקשר בין הנכדים לסבא ולסבתא? כל תשובה מנומקת מתקבלת.

גאולה היא סבתא צעירה ברוחה, פחות בתעודת הזהות… יש לה בלי עין הרע הרבה נכדים ממגזרים שונים. לדעתה, הקשר חשוב בעיקר לסבא ולסבתא עצמם:

המשפחה שלי מאוד מעניינת. את ארבעת הילדים שלי גידלתי אותו דבר, בשכונה שלנו, בחינוך חילוני אבל בבית היתה הרבה מסורת והמון כבוד לדת. כיום לכל אחד בית שונה לחלוטין. הבן הגדול שלי חב"דניק, ומגדל את תשעת ילדיו בשליחות. הבת ברסלבית וגרה בשכונה חרדית, השלישי מתנחל בגוש עציון והרביעי סטודנט, לצערי מנותק מכל דבר דתי לעת עתה. מה משותף לכולם? שהם עסוקים ולפעמים נראה לי שאם אני לא אעמוד על זכותי לראות את הנכדים אני אראה אותם פחות מפעם בשנה. אין מה לעשות. מכיון שאני לא מסוגלת לחיות בלעדיהם אני פשוט מזמינה את עצמי, נוסעת, מגיעה, קונה מתנות. כל פעם למשפחה אחרת. הם מתוקים, אוהבים, מלאי חיות ותום ובשבילי הם כמו אוויר לנשימה. ממש.

אהובה סבתא חב"דית, די צעירה. הנכד הבכור רק התברמץ בחורף, וברור לה שהקשר הוא הדדי: שני הצדדים זקוקים לקשר הזה מאוד. זה חלק מהחיים שלנו, זה מה שנותן לסבא ולסבתא את ההרגשה שיש להם המשך, ולילדים את הידיעה שיש להם שורש וגזע איתן ממנו הגיעו. בשנים הראשונות נראה שהסבא והסבתא בעיקר נותנים, מעניקים, מושיטים יד, וכסף… אחרי שלושים־ארבעים שנה זה מתחלף. הסבא והסבתא הם אלו שצריכים עזרה והנכדים עוזרים. זה הדדי, מכבד ומחויב המציאות.

דבורה, אמא לשמונה וסבתא בקרוב בעזרת ה', חושבת שהקשר קריטי לנכדים:

הסבא והסבתא יכולים לתת לנכדים מה שההורים לא יכולים. החינוך שלהם הוא חינוך שכולו טוב. הם לא מצווים לחנך, לא אחראים למקלחות ולא מגיעים לאסיפות הורים. הם רק נותנים ומעניקים טוב. גם אם הם עסוקים עדיין בחייהם הפרטיים, כשהם מגיעים לביקור הם פנויים לגמרי לילדים. כשהם מספרים סיפור, מלמדים הנהגה טובה, נותנים תשומת לב מיוחדת להתקדמות – זה נותן לילד המון.

הכוח שיש למילה של סבא וסבתא הוא עצום.

רבקי, אמא לחמישה קטנטנים, מתלבטת:

הנכדים חייבים סבא וסבתא, זה ברור. סבא וסבתא זו משענת נעימה להתגעגע אליה, לחכות לה, להישען עליה. העיניים שלהם בורקות כשהסבא והסבתא מגיעים. הם נהנים מכל נשיקה, מכל חיבוק, מכל סיפור ובעיקר מההקשבה הסבלנית. מצד שני, כשאני רואה את אמא שלי, את חמי וחמותי, נראה לי שהקשר חשוב להם לא פחות. ממש מעניין ומרגש לראות איך שכבות של עצבים, דאגות ועצבות נמסות בבת אחת כשהידיים הקטנות מחבקות. סוג של תרפיה ממש.

קשה אבל שווה!

אלו קשיים יכולים להתעורר בשמירה על הקשר?

גאולה, באנחה:

אני חושבת שכבר רמזתי בצורה גלויה מאוד. הרבה פעמים נראה לי כאילו אני היחידה שהקשר חשוב לה. אני לא מדברת על הנכדים כי אם על הילדים שלי העסוקים כל יום כל היום וביקור ופגישות פשוט לא נכנסים אצלם בלו"ז.

בתחילה הייתי מתוסכלת וגם נעלבת. לפני כמה וכמה שנים החלטתי לעשות הפגנה. לא רוצים סבתא? לא צריך. שיחפשו אותי. זה לא עזר, הראשונה שנשברה הייתה אני. אחרי חודש שלא ראיתי אף נכד הרגשתי שאני מתייבשת. פשוט נסעתי יום אחרי יום, כל יום למישהו אחר. והם? אפילו לא שמו לב שהייתה הפגנה.

אהובה: לדעתי, הקשיים מתעוררים בעיקר בשלב האמצעי, אצל ההורים של הנכדים, אם אפשר לקרוא לזה ככה… הנכדים, במיוחד קטנים, תמיד ישמחו לקראת סבא וסבתא שלהם. והסבא והסבתא, מה השאלה… אבל ההורים של הנכדים שרואים אותם כל היום ולא מבינים את החשיבות של המפגש, עלולים לתקוע באופן פסיבי או אקטיבי.

לי עצמי יש חתן שמאז החתונה לא ממש מסתדר איתנו, ההורים של אשתו (זה בלי שמות, כן?). הוא לא אוהב לבוא לכאן לשבת ולא שאנחנו באים. אני מנסה לעקוף את זה, להגיע בימי חול כשהוא לא בבית או להזמין את הבת והנכדים שלי לצאת יחד לאיזה פארק. אבל זה בהחלט מקשה. בשמחות למשל, כשמה לעשות, נפגשים, אני ממש מרגישה את הכיווץ של הנכדים מכך שהם מרגישים את הקרירות שלו כלפינו. זה קשה.

דבורה: יש קשיים והמון! בעיקר כשמדובר בבעלי תשובה, כמונו למשל. אז הקשיים הם על כל צעד ושעל. האוכל אצל סבא וסבתא לא מתאים, הטלוויזיה בסלון. גם כשהם מגיעים אלינו מתעוררות המון תקלות: מתנות כמו בגד לא מתאים או חיות טמאות, ממתקים שנקנו בטעות(?) בלי הכשר מהודר, טלפון חכם בלי הגנה שמסתובב בידיים של הילדים… וכל דבר כזה מביא איתו כל כך הרבה רגשות כבדים ופגיעות ומעכיר את האווירה.

רבקי: תצחקו, אבל מה שלי הכי קשה זה ההערות וההתערבות בחינוך. סבתא מגיעה והכל כל־כך כיף, יושבים ליד השולחן לארוחת ערב נחמדה והיא מספרת סיפור ישן מילדותה. אחר־כך זה מגיע, פתאום: "רבקי, תשטפי לה ידיים לפני שהיא הולכת למיטה! איכס, היא נגעה בטונה!", "תסתכלי איך הוא צחצח שיניים, אם לא תצחצחי להם את, אחר כך זה יעלה לכם ביוקר!", "מתי החלפת להם מצעים?" זה מקפל אותי, מעצבן ממש, דווקא בגלל שהכל נכון, אבל באיזו זכות היא מעירה לי? אז זה באמת גורם לי להתלבט טיפה לפני שאני עונה כן בהתלהבות על הזמנה לעוד ביקור.

מה עושים כשקשה?

גאולה: זה עניין של סדרי עדיפות. אני אומרת לעצמי: "מה יותר חשוב לי, לשמור על הכבוד שלי ולחכות שיזמינו אותי, או לוותר ולשמור על קשר חי ופעיל עם הנכדים שלי". אני מדמיינת את עצמי עוד עשר שנים בבית אבות, בודדה וממורמרת, מספרת לכולם שהם אף פעם לא הזמינו אותי, כל כך צודקת וכל כך בודדה. הרעיון הזה מבהיל אותי כל כך שאני מוכנה לוותר על כל משחקי הכבוד, העיקר לשמור על קשר חם ואוהב עם הנכדים שלי, מכל הסוגים.

אהובה: זה לא קל. כשההורים לא משתפים פעולה. כמו שאמרתי, אני והבת שלי עושות הכל כדי שנוכל לראות את הנכדים הרבה כמו שהיינו רוצים. אז הפגישות שלנו עם הילדים שלה קצת שונות מכל הילדים האחרים. פחות שבתות, יותר ימי חול. פחות שהיות ארוכות ואירוח, יותר פגישות קצרות. ככה זה.

דבורה: מתגברים. מבינים ומזכירים לעצמנו אלף פעמים שהקשר הזה חשוב מכדי לוותר עליו בגלל קשיים. בפרט שהוא גם בהחלט חלק ממצוות כיבוד הורים, אז איזה זכות יש לנו בכלל להתלונן? כשקשה לי מאוד אני חושבת על אחת החברות שלי מהמדרשה. ההורים שלה נתקו איתה קשר אחרי שחזרה בתשובה. היא היתה משתוקקת לקשיים שיש לי והעיקר שיהיו לילדים שלה סבא וסבתא מפנקים ואוהבים. זה מעמיד אותי בפרופורציות.

רבקי: אני עושה עבודה עם עצמי. מזכירה לעצמי שאני אמא מצוינת ושכל ההערות האלו מגיעות באמת רק מדאגה כנה, הרבה אהבה, וקצת חוסר טאקט. לא יותר מזה. כשיום אחד אדע לחייך מול הערה ולא להיפגע זה יעזור לי בכל דבר בחיים, לא רק עם חמותי. חברה שיש לה אותה בעיה נתנה לי רעיון מקורי. היא משחקת עם עצמה משחק ניחושים, מה השוויגער תעיר הפעם… כשכבר מגיעה ההערה היא כל כך מרוצה שהצליחה לנחש נכון שהעוקץ מהפגיעה כבר נעלם.

טיפים

רעיונות טובים לעידוד הקשר?

גאולה: מתנות… הפתגם אומר שסבא וסבתא צריכים לסגור את העיניים, האוזניים, ובעיקר את הפה ולפתוח רק את הארנק, לא? זה לא שאני משחדת אותם, באמת כיף לי לתת להם, לכולם, הם דור ההמשך שלי. למי אני אשמור את הכסף? במילא אחרי שאעזוב פה הם יקבלו הכל, אז יותר נחמד לי לתת כבר עכשיו.

ועוד דבר חשוב, לא להעיר, על כלום. זה הבית שלהם, קבלי אותם כמו שהם. לך היתה ההזדמנות לגדל את ילדייך כמו שאת חשבת לנכון ולא רצית שההורים שלך או החמות יעירו לך, נכון? אז אפילו שלפעמים זה ממש מציק ואת באמת יותר בעלת ניסיון, תשתקי.

אהובה: אני מזמינה כמה מהילדים הנשואים יחד, הם אוהבים להיפגש והנכדים נהנים מבני הדודים שלהם. אוכל טוב גם עושה את זה, במיוחד 'על האש' על המרפסת. עם כל העיסוקים של הבנים והכלות, צריך שהם ירגישו שהמאמץ היה שווה.

דבורה: לשתף המון, בתמונות חמודות של הנכדים, לשלוח הודעות עם החוכמות שלהם, לתת לילדים להתקשר לסבא וסבתא ולהזמין למסיבות בבית הספר. כשמגיעים לסבא ולסבתא לזכור שלא הגענו כדי לנוח. אמנם זה מפתה והסבתא במילא לא מפסיקה להתרוצץ מרוב אושר, אבל היא כבר לא צעירה וזה לא קל. לפני שעוזבים, לסדר ולהוריד זבל. נכון שהחמות אומרת שהכל בסדר והילדים עייפים, אבל רק אחרי שנעזוב היא תתחיל להרגיש את הגב והרגליים. אנחנו רוצים להשאיר טעם של עוד.

רבקי: אצלנו ברוך ה' הקשר מצוין. הסבא והסבתא שמחים להגיע, משני הצדדים, הילדים מאושרים, אני משתדלת לעבוד על עצמי ובסך הכל בסדר גמור. רעיונות לעידוד הקשר? לפעמים נראה לי שאני צריכה דווקא קצת רעיונות מהסוג שמרגיע טיפה, ממתן.

מי אחראי, לדעתך, לחיזוק הקשר בין הנכדים לסבא ולסבתא?

גאולה: הסבא והסבתא. ברור. אנחנו המבוגר האחראי, ראינו דבר או שניים בחיים, בדרך הטבע פנויים יותר. אם זה חשוב לנו, אז קדימה.

אהובה: כולם אחראים לחזק את הקשר, חוץ מהנכדים כשהם קטנים. כשהם גדלים אני בהחלט מצפה שגם הם יקחו אחריות. הסבא והסבתא צריכים להשתדל להנעים לנכדים, ההורים צריכים לדאוג לאפשרות הטכנית, להזמין את הסבים ולהביא את הנכדים לביקור אצלם. זה קשר בין דורי וכולם אחראים שיתקיים. כמובן שבמקרה שאחד הצדדים לא עושה את זה, אז כל האחרים צריכים להשתדל יותר.

דבורה: אני חושבת שהאחריות היא על דור הביניים, אנחנו, ההורים של הנכדים. פשוט כי זה בידינו. אם אנחנו לא נרצה או לא נשתדל לחזק את הקשר, לא נזמין ולא נגיע, הסבא והסבתא וגם הנכדים יהיו מאוד מוגבלים. אין להם הרבה מה לעשות כנגד זה. זה לא חדש שיש הורים שמרחיקים את הילדים מהמשפחה בגלל עניינים של תורה ומצוות. בסוף, המפתח בידיים שלנו.

רבקי: לדעתי האחריות היא על כולם. כל אחד צריך לעשות את החלק שלו כדי שלכל אחד מהצדדים יהיה נוח בקשר הזה.

לסיום, כמה מילים על קשרים מיוחדים. לקרוא, לדמוע ולהעריץ.

סבתא בלי מילים

כשבלומי מדברת על סבתא שלה, העיניים שלה דומעות מהתרגשות. כל כך אהבתי אותה, הייתי כל כך קשורה אליה, היא הייתה בשבילי דמות של ממש. עד היום אני מתגעגעת. אבל כשמצפים לשמוע מבלומי כמה הגיגים, מילים של סבתא שמלוות אותה, אין ממש כאלה.

סבתא היתה ניצולת שואה. היא דיברה רק רומנית, שפה שאני ואחיי כמובן לא הבנו. אבל אף פעם לא הרגשתי שזה חסר לי. הקשר שלי איתה היה מעל למילים. היא היתה יושבת לידי, שרה לי כל מיני שירים בשפה שלא הכרתי, מלטפת את שערותיי. אצלה תמיד הרגשתי נסיכה, הכי אהובה בעולם.

פעם אחת חילק לנו סבא מטבעות, אולי היו אלו דמי חנוכה? אני כבר לא זוכרת. אחרי שהוא נתן לכל הנכדים את אותו הסכום, הוא לקח את אחי הבכור, הנכד הבכור, ונתן לו עוד סכום. הבטתי בהם ולא אמרתי מילה. סבתא שלי, שהייתי בדיוק ישובה על ברכיה, שמה לב שראיתי. היא חיבקה אותי, אחר כך קמה, מביאה בהחבא את ארנקה והעבירה לי בשקט את אותו סכום.

התרגשתי כל כך, הרגשתי שהיא מבינה אותי בלי מילים. מאז פגשתי הרבה אנשים ואלפי מילים נאמרו לי, אבל אהבה כמו של סבתא שלי לא הרגשתי.

סבא לא רוצה קשר

סבא שלי לא רצה קשר איתנו, הנכדים. משהו מוזר שיושב על גירושין קשים וחוויות ילדות לא מטופלות כנראה. אמא לא ניסתה להתווכח איתו. לא רוצה? לא צריך. היא לא התחננה להביא אותנו למקום בו לא רוצים אותנו. ככה גדלתי, בלי סבא. מקנא כל פעם שאני שומע על חבר שנסע לסבא שלו, קיבל מסבא שלו, למד עם סבא שלו.

כשהגעתי לגיל ישיבה קטנה, בשיעור ב', נפלה בי פתאום ההבנה שאני לומד בעיר בו גר סבי, בוגר כבר ועצמאי, ולא חייב להיות תלוי בחסדי אמא שלי. החלטתי לחדש את הקשר. זה היה קשה ממש. בתחילה הגעתי לבית הכנסת בו הוא היה לומד. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הוא כעס, "בשביל מה באת? אמא שלך שלחה אותך?"

הבטחתי שמדובר ביוזמה שלי והיא אפילו לא יודעת עליה. הוא התעצבן. "לך מפה. אמא שלך כנראה לא אמרה לך שאני לא מעוניין להכיר אתכם". זה היה פוגע וכואב. חזרתי הרוס לישיבה כמעט מחליט לא לחזור לשם יותר. אחרי כמה ימים התאוששתי, היה ברור לי שבפנים הוא רוצה מאוד קשר טוב עם נכד. החלטתי להיות המים של רבי עקיבא, לטפטף על הסלע עוד טיפה ועוד אחת. אוהו איזה סלע הוא היה! אבל אני הייתי עקשן. אחרי כמה פעמים שהוא צעק עליי וגרש אותי הוא נרגע. יכולתי להישאר שם בבית הכנסת. ניסיתי לפטפט איתו, ללמוד איתו, הוא היה מדבר בחוסר סבלנות, פוגע. ואני – כמו מים.

אין לי מושג מאיפה הכוחות שהיו לי.

לאט לאט נוצר בינינו קשר. מוזר, אבל קשר של ממש. הוא עדיין היה סונט בי ולועג לי ללא הפסקה, אבל מצד שני חיכה לבואי בקוצר רוח. כשהוא היה מתעצבן אם אחרתי או הברזתי לו – זו הייתה עבורי המחמאה הכי טובה שיכולה להיות. אני חשוב לו! הקשר בינינו חשוב לו!

הייתי הנכד היחיד מכל המשפחה המורחבת שזכה שהוא ישתתף בחתונתו.

בימים האחרונים שלו הייתי לידו יום ולילה. הוא כבר לא יכול היה לדבר או לזוז, בקושי לנשום. מחובר כולו למכשירים הוא היה מחזיק את ידי, לוחץ אותה. זכיתי אני להיות זה שאומר איתו 'שמע ישראל', נפרד ממנו ברגעיו האחרונים. עד היום, כשכבר יש לי ילד שקרוי בשמו, אני תוהה למי היה הקשר הזה יותר חשוב, לי או לו.

הכותל של סבתא

סבתא מאשה היא סבתא שלי, סבתא רבה של הילדים שלי, אישה מבוגרת, בת יותר משמונים. כבר לא הולכת בכוחות עצמה אבל פעילה ונמרצת ומוחה חד כתער, עד לפני כחצי שנה. היא עברה אירוע מוחי ונשארה מוגבלת לגמרי, חסרת הכרה. עשינו תורנות בינינו כל הבנות, החתנים והנכדים, משתדלים שהיא לא תהיה לבד בבית האבות הסיעודי.

בתחילה היה ברור לי שאני לא לוקחת לשם את ילדיי, הנינים שלה. הם רגילים לאישה נמרצת ושמחה, זוכרת כל אחד, מה הם צריכים לראות אותה ככה? אבל הם לא ויתרו. הם כל הזמן ביקשו ללכת לראות את סבתא מאשה.

אחר כך עברה בי מחשבה אחרת. הם הנינים שלה, הקשר בין נינים לסבתא הוא קשר בסיסי, לא תלוי בכלום. מי אני שאחליט להפריד ביניהם? אספתי את הילדים, סיפרתי להם על מצבה ברמה שהם יכולים להבין כדי שלא יהיו יותר מדי בהלם. אחר כך, מה' כנראה, עלה לי המשל של הכותל המערבי. הוא שריד בית המקדש. לא מזכיר אותו בכלל, אבל זה מה יש לנו בינתיים אז לשם אנחנו הולכים.

נסענו. ביקשתי מהאחות לדאוג שלא יבהלו, היא הסתירה מה שצריך וכיסתה אותה היטב, מסדרת את כיסוי הראש. שהילדים יראו סבתא ישנה, רק החמצן קצת הבהיל, אבל זה בחסד. בתחילה הם שתקו, מבולבלים. אחר כך התחילו לספר עליה סיפורים. נזכרו בחידות שהיא שאלה, בבדיחות שלה. צחקו עד דמעות. כשיצאנו, אחרי חצי שעה, הם ביקשו ללכת לכותל המערבי. מאז עשינו את זה עוד פעמיים, חצי שעה זכרונות אצל סבתא ואז כותל המערבי. אני שמחה שלא מנעתי את זה מהם, כי סבתא היא סבתא בכל מצב.

באדיבות: מגזין עטרת חיה