"עוד שתי דקות… אני כבר מוכנה"

קראתם את המשפט הזה, וכל הסיטואציה כבר פרושה מול העיניים. היא והוא יוצאים יחד.

הוא: חצי–שעה לפני העשר–דקות שקודם היציאה התחיל להתארגן. התקלח. התלבש. ענה לטלפון לא רלוונטי, ש"עכשיו איני יכול לשוחח". עמד הכן ליציאה.

היא: עמדה שש דקות מול הארון כדי לבחור בגד. מקלחת – 12 דקות. אחר כך החליפה בגד (היא קצת השמינה) – עוד חמש דקות. ענתה לטלפון לא רלוונטי: "שושי? כן. כן. אני נורא מצטערת אבל אני לא יכולה לדבר כי אנחנו יוצאים, אבל בקשר לדבורה גינצברג, רק רציתי שתדעי ש…" – 10 דקות, תוך כדי נעילת נעליים, ארגון התיק, והוראות לילדים. איפור – שבע דקות (נמרח, מה לעשות?). גישור בסכסוך בין הילדים – שלוש דקות. איסוף מהיר של פירורים וכלים מהשולחן על הדרך – רק דקה וחצי. "עוד שתי דקות… אני כבר מוכנה!!!" שרשרת פנינים יותר מתאימה כאן, כבר מחליפה. עוד טלפון: ״מי ממלאת מקום למחר?״ אחרי דיון קצר – "בסדר, אין בעיה, תפני למנהלת, אני כבר לא בקטע הזה"… את הכל היא עשתה במהירות הבזק, ובכל זאת… הוא חיכה לה בערך עשרים דקות, והם איחרו.

איך זה יכול להיות שזה קורה לכל כך הרבה מאיתנו, הנשים, עד כדי כך שכשקראנו כולנו את הכותרת, ידענו מיד במי ובמה מדובר???

מה בין ״היא״ ל"והוא"

אומרת הגמרא: ״נשים דעתן קלה״. הנה כמה פירושים: האחד, קשיי התקשרות, התמקדות – קפיצה מנושא אחד למשנהו. השני, תהליך ההפנמה הוא כזה: חשיבה מובילה למסקנה. מסקנה מובילה להבנה של המציאות. והבנת המציאות מביאה להרגש המציאות, שמוביל לשינוי במעשים. התקיעות שלנו נמצאת במעבר בין המסקנה השכלית להרגש המציאות. כאן יש לנו קושי, בדעת. ופירוש נוסף, ממש ההפך מן הפירוש הקודם – הדעת, תחושת המציאות באה בקלות, אבל גם מסתלקת בקלות.

פעם שאלתי את הרב אשר לעמיל כהן, שי', רב קהילת חב"ד בביתר, מה הפירוש של "נשים דעתן קלות" אז הוא, כמו יהודי טוב, ובעיקר בתור תלמיד חכם שרגיל בהוראה, ומתוך כך מכיר את טבע הבריות, ענה בשאלה: "מה לדעתך תעשה אישה שמגלה שהיא צריכה לרוץ עכשיו למיון עם הילד?" החלטתי להיות אמיתית עם עצמי באותו רגע, ולענות את התשובה הראשונה שתעלה לנפש הבהמית שלי. "מתאפרת." עניתי. "נו…" הוא ענה.

אז מה, אנחנו לא מרגישות את המציאות? אנחנו מרגישות, אבל לפעמים לא מספיק, צריך לעבוד על זה. נדמה לנו שדברים שהם "על הדרך" לא לוקחים זמן. נדמה לנו, ששיחת טלפון תוך כדי הכנות לא מאיטה את הקצב שלנו. נראה לנו, שלהחליף שרשרת או בגד ייקחו "רק דקה" (שאגב – זה הרבה זמן), ושזה חשוב להיראות טוב, בעיקר בעיני הבעל… אז כל התירוצים האלה עולים באופן אוטומטי בתוך המולת ההכנות… ויוצא לנו איחור, עיכוב, ואולי גם קצת חוסר כבוד… קצת.

אבל בואו נלמד קצת זכות על עצמנו. אם זה קורה לכל כך הרבה, כנראה שזה טבע בריאתנו, וכנראה מסיבה טובה כל שהיא. התכונות האלה מועילות לנו מאוד ביום־יום, למשל כשמיליון ילדים קופצים מהקירות, רבים ללא הפוגה, אוכלים בכל פינה בבית, הם חבריהם, שכניהם וחברי–שכניהם לדורותיהם… טוב קצת הגזמתי, אבל ככה זה מרגיש כשאמא יחידה צריכה להתמודד עם בית שלעולם לא נראה מסודר, וילדים שנראה שהם בעלי כוחות־על למריבות. אז הקפיצה מדבר לדבר, חוסר ההתמקדות, ה"על הדרך", הם במקרה הזה יתרון עצום, שמאפשר פעולה בתוך הכאוס.

הבעל זה סיפור אחר. טבעו של הגבר הוא להיות יותר ממוקד, מקצר ויותר יעיל. גם הבלאגן שלו נובע מן התכונות האלה. לזרוק גרביים לכביסה היא פעולה מיותרת בחיים. נאסוף גרביים של משך שבוע (14 במניין), ואז, כשחייבים לנקות לשבת, בפעולה אחת מהירה יגיעו כולן לכביסה. כשהמנקה מגיעה, ומפנה את כל ערימות הניירת שהיו מפוזרים בחמישה־שישה מוקדים במשרד, למקום אחד מעורם יפה בפינת שולחן הכתיבה, שעכשיו נראה פנוי… מבריק ומצוחצח, הוא מזדעק: "מה הבלגן שעשיתם לי בניירת?!" לפני שהיא באה, הוא ידע היכן מונח כל דבר, למה, כמה, ואיך, ועכשיו? מהפכת סדום ועמורה!

חיבור הפכים

אפשר לומר שמצב כמו זה שתואר בתחילה, יכול להיות הזדמנות טובה לחיבור הפכים, ההתגלמות של מצוות אהבת ישראל, של גילוי שכינה. יש כאן תובנה חזקה מאוד: אני ובעלי אמורים להיות שונים עד הפכיים. השוני איננו בעיה, הוא הבריאות של מציאות הזוגיות. מה שכל כך שונה בי, הוא אותו דבר בדיוק שחסר לי, ודווקא אותו בעלי יעזור לי ללמוד, להפנים.

אבל איך? אומר הרמב"ם: "וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות ליבו ומרחקת כל שישנא, וזהו דרך בנות ישראל ובני ישראל (כל הנ"ל נכון גם ביחס לגברים, שהכבוד נאה לשניהם) הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". הכבוד קודם, וראוי שיהיה גדול מן האהבה, כי אם יש כבוד – סוף האהבה להגיע. ומהו כבוד? כבוד אומר לשים את עצמי בצד לרגע, ולחשוב על אופן התפקוד, צורת החשיבה וההתנהלות של הזולת,  ולמרות, שהזולת שונה ממני, לראות איך אתנהל באופן שמשתלב עם מי שהוא, ומה הם הדברים שבהם אפשר לחזק את ההערכה העצמית שלו. וכששני הצדדים מחפשים לתת לזולת את מה שמתאים לו, ומה שמחזק אותו, יש שלום.

היציאות מן הבית, אפילו לקניות, הן אחד מזמני ה"ביחד" שלנו. אז בהתחשב בעובדה שהמכניקה הגברית פועלת אחרת, ננסה לתפקד קצת בדרך שלו. טווח זמן הגיוני להכנות, להיות ממוקדות מטרה, מריבות בין ילדים היו ויהיו, ולא היום נגאל את העולם מהן, ואחרי הכל מה שנחרט בתודעה הוא היחס, ופחות המראה. ממנו (מן המראה הלא מושלם לטעמי) אפשר לעשות הפעם בדיחה קטנה.

באדיבות מגזין עטרת חיה