יש דבר כזה, להיות מכור לעבודה. לאלו מבינינו שרק מחכים לרגע בו יוכלו לצאת הביתה זה נשמע לא אמיתי. מכור לעבודה? רוב האנשים מכורים לחופש, למנוחה… מי אוהב לעבוד? ולא מדובר באדם בעל מוסר עבודה גבוה או שאפתן שרוצה להגיע רחוק. מדובר בהתמכרות לכל דבר, כולל תהליך גמילה. גילה הייתה מכורה לעבודה, היום היא בתהליך גמילה. מושקי נשואה למכור, לדעתה, הוא לא מסכים עם האבחנה שלה. ושולמית מנהלת משרד ומספרת על הבעיות (כן כן!) שקיימת אצל עובדים מכורים.

הקשיבי ליקרים לך!

בין מסורה למכורה 

סיפורה של גילה:

הייתי מכורה לעבודה. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, כי בניגוד להתמכרויות אחרות – התמכרות לעבודה היא התמכרות עם גאווה. הרגשתי עובדת מצטיינת, חרוצה, עם מוסר עבודה גבוה. כזו שאף אחד לא יכול לבצע את הכל טוב כמוה.

כמובן ששעות העבודה שלי היו מקסימליות. הייתי מגיעה כבר ברבע לשמונה, לפני הזמן, מלמדת עד ארבע ונשארת. פעם לאסיפה, פעם לשיחה עם אמא, עם המנהלת, עם הרכזת. בסוף הייתי מגיעה הביתה, מה לעשות? בבית הספר כבר היו רק המנקים… אבל העבודה באה איתי. היו לי השתלמויות ואסיפות. תמיד הייתי צריכה לקנות פרסים או מתנות לצוות או וילון חדש לחדר מוזיקה. גם כשכבר נשארתי בבית, הייתי עסוקה בעבודה. מכינה שיעור, מארגנת בטלפון עם מורה אחרת תוכנית מיוחדת לאיזה 'יום בהיר' קרוב, נוברת במחשב למצוא עוד משחק מעניין או מבחן מקצועי או דף עבודה. לעצב משהו מרשים להורים או לקיר הכיתה או לקורס שהשתתפתי בו.

חברות ומורות שעבדו איתי הביטו בי בהערצה. מורה מסורה, יכולת כל, אף פעם לא אומרת לא על כלום. תמיד מוצאת זמן להכל. עושה הכל בשלמות.

מי שלא הסתכלו עליי בהערצה היו אמא שלי ובעלי. הם, מטבע הדברים, היו פחות מרוצים. אמא שלי ממש כעסה. "יש לך בעל וילדים! לא התחתנת עם בית הספר, גילה!" כשהיינו נפגשות היא לא הסכימה אפילו לשמוע על העבודה שלי. זה מאוד פגע בי. זה כל החיים שלי והיא פשוט מתכחשת לזה! ידעתי שאני לא יכולה לבקש ממנה עזרה. היא אמא טובה, מוכנה לשמור על הילדים שלושה ימים כדי שבעלי ואני ניסע לנופש, מארחת אותי ואת האחיות שלי אחרי לידה אפילו לחודש, אבל כשמדובר בעבודה שלי? היא היתה אומרת לא. הייתי מתחננת: "אמא, קובי לא יכול לשמור הלילה ויש לי השתלמות קריטית!" ליבה היה כאבן. "נראה לך שאני אתן יד לכך שעוד לילה לא תהיי בבית?"

בעלי לא כעס. הוא שתק. המשכורת שלי היא המשכורת העיקרית בבית ובמילא הוא עשה מה שהוא יכול כדי להקל עליי. שלח ילדים, קיבל אותם, שמר בלילות, הסיע לאן שצריך ולאחר שעשיתי רישיון, ויתר על הרכב כמעט בלי לומר מילה. אבל מה שבאמת רציתי, הערכה אמיתית למסירות שלי לעבודה, לא הייתה לו. הוא העדיף לא לדבר. עושה הכל ושותק. בפעמים הבודדות שהתעקשתי לשמוע את דעתו על העבודה שלי, הוא רק אמר: "אני מחכה לרגע שתרגעי, שתשמחי סוף סוף". לא הבנתי על מה הוא מדבר. "אני שמחה מאוד!" הוא גיחך, לא ענה.

בשלב מסוים זה הגיע לבעיות בריאותיות. לא סכנת חיים, אבל קשיי שינה, לחץ דם גבולי, בדיקות סוכר מאיימות. ישבנו אצל רופא המשפחה והוא דיבר על הרפיה, על מנוחה ורגיעה. הסביר שבגיל שלי אני לא אמורה להגיע לתוצאות כאלו של בדיקות דם. הוא שאל בזהירות על סדר היום שלי, עוד לפני שהספקתי לענות בעלי אמר שאני וורקוהוליסטית. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו בקשר אליי. כמובן שהתנגדתי. הרופא שאל כמה שאלות, הקשיב לתשובות שלי בחיוך סלחני, ביקש שאפנה לעזרה מקצועית. הרגע בו העבודה משפיעה על הבריאות הוא הרגע האחרון כמעט לעצור.

חזרתי הביתה וחיפשתי מידע על הנושא. קראתי המון, על מאפיינים של מכורים לעבודה ועל ההבדלים ביניהם לבין עובדים משקיעים ומסורים, זה רק נראה דומה ממבט ראשון. הבנתי על מה בעלי דיבר. הלכתי לטיפול. בשלב הראשון הבנתי שהמכור לעבודה, בדיוק כמו כל מכור, בעצם בורח ממשהו. בורח מבעיות ומתחומים בחיים בהם הוא לא מצליח. העבודה החונקת היא הדרך שלו לחפות ולהתחמק ממה שקשה. עשיתי בירור עם עצמי ועם המטפלת ממה אני בורחת כל כך. זה לא היה קל. לעמוד פתאום מול האמת ולהבין מאיפה נבעה כל המסירות שלי לעבודה. התקדמתי לאט לאט בשני המישורים: מצד אחד הגבלתי את עצמי לשעות נורמליות בעבודה. למדתי בעידודו של בעלי לומר 'לא', להפסיק השתלמויות וקורסים, להפסיק לעבוד כשאני מגיעה הביתה.

מצד שני, ביחד עם המטפלת הרגשית, עבדתי על התחומים מהם ברחתי. בדקנו איפה אני יכולה לשפר את עצמי, מה אני יכולה לשנות ומה עליי ללמוד לקבל כמו שאני. היא החליטה להביא אותי למצב בו לא אצטרך לברוח ובמילא לא אחפש איפה להשקיע במקום בבית.

דבר נוסף ומעניין שגיליתי הוא, שהרבה פעמים אנשים עם בעיות קשב כמוני, נוטים יותר ליפול לוורקוהוליזם. הלחץ של מאותגר קשב להוכיח את עצמו, גורם לו לעשות מעל ומעבר לנדרש. מה גם שמאותגרי קשב מתקשים לעבור ממשימה למשימה, וזה יכול לגרום להם להיתקע רגשית ומחשבתית בענייני העבודה שלהם.

המסר שלי לנשים כמוני: תקשיבי ליקרים לך. כשהם אומרים: את כל היום בעבודה, את שוכחת את הבית שלך, הם לא סתם מעצבנים וקנאיים, הם מאותתים לך. הם רואים מה שאת לא רואה. היום כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה פתאום מה אמא שלי אמרה כל הזמן ומסמיקה.

להתחתן עם העבודה

סיפורה של מושקי:

שמי מושקי, אני נשואה לוורקוהוליסט. בניגוד לכל התמכרות אחרת, פה מדובר בהתמכרות 'מכובדת'. אף אחת לא תעז לספר שבעלה מכור לטיפה המרה או לחומרים מסוכנים, אבל לומר 'בעלי מכור לעבודה' זה בסדר. זו אמירה שנאמרת באנחה מלווה בגאווה. הוא אחד מהחרוצים האלה ששוכחים את כל העולם כשמדובר בעבודה שלהם…

זה לא קל בכלל. זו התמכרות לכל דבר. ובהתמכרות כמו בהתמכרות, יש בה משהו שמאבד שליטה כבר. כשהוא שוב פותח את המחשב, שוב נכנס ל'ווצאפ', שוב נכנס ל'זום' שקשור או לא קשור לעבודה שלו, את יודעת שלא יעזרו הסברים. אין גם על מי לכעוס. הדבר היחיד שנשאר זה להודות לה' שיש שבת ושאנחנו חסידים. אני מנסה לדמיין את עצמי חס ושלום כאישה לא דתייה, ויודעת שאפילו בשבת הוא לא היה עוצר.

הקורונה, שעד היום אנחנו מתמודדים עם ההשלכות שלה, תרמה גם היא את תרומתה. לפני הקורונה ההבדל בין הבית לעבודה היה המרחק הפיזי. גם זה לא ממש עזר והוא תמיד נשאר שעות נוספות, הגיע מאוחר ואז עוד היו לו טלפונים שקשורים לעבודה ומסמכים לעבור עליהם, אבל בפועל, בהגדרה הרשמית, הוא היה בבית. סיים את העבודה להיום.

בימי הקורונה עברו הרבה מעסיקים לעבודה מהבית. כשאדם עובד הייטק, והכל על המחשב וכולם מחוברים לכולם, מה הסיבה בדיוק להביא אותו בכוח למשרד, לשלם על שכירות, מזגן וחנייה כשהכל אפשר לעשות גם מהבית? יש אנשים שזה הקל עליהם, חסך נסיעות, זמן בפקקים, עוזר אפילו לחסוך ימי מחלה… אצלנו זה הפך הכל לקטסטרופה. אין כבר שום הגבלה לעבודה. כל יום כל היום אפשר לעבוד. והעולם היום כל כך מתוקשר ומתוקשב. אנחנו יכולים לצאת, לשבת לאכול באיזה מקום, בקושי מחליפים מילה והוא כבר בטלפון. רק שולח, רק עונה, רק מגיב, רק מציץ, יש לזה הרבה שמות… אני יודעת שאני יכולה לסיים לבד, לברך.

הוא עובד מהבית. מהבוקר כשהוא פוקח עיניים, ועד השעות המאוחרות של הלילה. בשעות הארוחות, בשעות המנוחה, כשאני משאירה אותו עם ילד חולה. זה הגיע לרמה שהוא לא ישן מספיק ואין לו זמן לאכול כמו בן אדם. מזל שיש לו אישה טובה כמוני, אחרת הוא בטח היה חי על אוכל קנוי.

אני מנסה לדבר איתו לפעמים, להראות לו מה הוא מפסיד. הוא לא ממש קולט, לא באמת מבין. מסביר לי על יוקר המחייה ובטחונות כלכליים. מתייחס בסלחנות לאמירות שלי על כך שאני מעדיפה שיעבוד פחות, נרוויח אותו בבית. הוא בלחץ שמישהו יהיה טוב ממנו, שלא יעמוד בהספקים, שלא יהיה מחובר יומיים וכבר לא יהיה בעניינים. הוא בסטרס תמידי.

מה התפקיד שלי כאישה של מכור? לדאוג לו. להיות שם בשבילו. לנסות לפקוח את עיניו ולחכות משבת לשבת. זה היום בו אנחנו סוף־סוף נהנים ממנו, יכולים לדבר ולהקשיב. בשעות בהן הוא לא משלים שעות שינה מכל השבוע המטורף…

את המילה האחרונה הייתי מפנה למנהלים ולמנהלות:

אל תעודדו אנשים לוורקוהוליזם! תעצרו את זה בזמן! אני מתארת לעצמי שאלה העובדים הכי טובים, אלה שאף פעם לא אומרים 'לא' ומוכנים תמיד לקחת עוד תפקיד. אבל זה פוגע בהם, בבריאות שלהם, במשפחה שלהם. 'אף פעם לא לוקח ימי מחלה' זה לא שבח, זו נורת אזהרה מהבהבת! בבקשה אל תתנו יד לשיגעון הזה. לפעמים נראה לי שרק למנהל הוא יקשיב, אם הוא היה אומר לו להירגע.

עובדות מסורות מדי

נקודת מבט של מנהלת:

שמי מלכה, מנהלת מרפאת מומחים בתחום ספציפי שעובדת עם כל שרותי הבריאות. תחתיי עובדים רופאים, אחיות, טכנאים, מזכירות ועוד בעלי תפקידים. במהלך השנים פגשתי גם וורקוהוליסטים. בעיקר נשים. הרבה פעמים האצבע המאשימה מופנית כלפי המנהל או המעסיק שהם מעודדים אנשים להתמסר לעבודה ולאבד את חייהם האישיים.

חשוב לי להבהיר משהו לגבי זה:

זה נכון שבמבט ראשון המכורים לעבודה הם עובדים נוחים. לא 'דופקים ברז', לא לוקחים ימי חופשה, לא מתלוננים על שעות רבות מדי וממהרים לקחת על עצמם תפקידים של כאלו שסרבו או פשוט לא הגיעו. אבל אחרי שעובדים במחיצתם זמן מה מגלים שיש בזה טעם לפגם.

הוורקוהוליסט בטוח שרק הוא יכול לעשות הכל הכי טוב, לא מאציל סמכויות. כל תפקיד שמגיע לידיו הוא לוקח עליו בלעדיות, והוא לוקח הרבה תפקידים. בפועל, הרבה פעמים הוא לא באמת מצליח לעמוד בכל המשימות שהוא לוקח על עצמו. דברים לא מתנהלים כמו שצריך, במיוחד כשהוא מוותר על שעות שינה וארוחות נורמליות ונהיה עייף מאוד, פחות מרוכז ויותר עצבני.

אז נכון שתמיד הוא ייקח עוד שעות ועוד תפקיד, אבל בטווח הרחוק יותר זה פוגע בו וגם במערכת. מערכת בריאה צריכה עובדים נינוחים ובריאים. עובדת מכורה לעבודה, לחוצה, שלא ישנה ולא אוכלת נורמלי, והבית מאחורה מכניס אותה ללחץ ורגשות אשם, לא באמת מספיקה יותר בתשע שעות שהיא נמצאת בעבודה מאשר עובדת שלווה שנמצאת רק חמש־שש שעות ויודעת להתנתק כשצריך, לנוח ולחזור במרץ לעבודה.

לא כל מנהלת תסכים איתי, במיוחד לא בעסקים או ארגונים שעובדים בשיטה של כיבוי שריפות ותמיד בלחץ אטומי. שם וורקוהוליסטיים הם מתנה. אבל מערכת רגועה ומסודרת רק נפגעת ממכורי עבודה. אני, כמנהלת, מוצאת את עצמי לא פעם שולחת עובדות הביתה, מבטיחה שנסתדר בלעדיהן, לא מאשרת לקחת שעות נוספות ותפקידים נוספים מעבר למה שנראה לי אפשרי ושפוי.

הייתה לי עובדת שפשוט לא עזבה, לא שחררה. כשקראתי לה לשיחה היא שיתפה אותי בקושי שלה כבחורה מבוגרת שעדיין לא מצאה את זיווגה. 'זו הדרך שלי לברוח מהקושי' הודתה. הסברתי לה שעבודה היא לא טיפול רגשי. אדרבה, שתלך למטפלת רגשית ותשקיע את כל המרץ שלה במציאת חתן, לא במרפאה שלי. היא כעסה עליי מאוד תקופה מסוימת, אבל לא עזבה. מכורה או לא?

היום, נשואה פלוס שניים, היא מודה לי. החיים שלה מלאים ורגועים והיא לא צריכה לברוח אל העבודה, להיפך, היום היא מנסה לברוח ממנה… 'אפשר שאני אצא היום חצי שעה קודם?' אני צוחקת, מסרבת, קורצת לה. היא מבינה מצוין מה אני רומזת…

באדיבות מגזין עטרת חיה