הפרק הראשון מופיע במגזין עטרת חיה של החודש קודם. לפניכן הפרק השני ביומן התשובה של תמר:

"הרבה יותר קל להוציא את היהודי מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודי". ספרו לי על זה… כך הרגשתי אחרי הבריחה מגלות תל–אביב. הרי הלכתי, עזבתי, ניתקתי, מחקתי, אבל החלל שנשאר טרם התמלא במשהו חדש והאמת שלא ידעתי בדיוק במה אמלא אותו. פניתי בהתחלה למוכר ולידוע – לימודי תואר באוניברסיטה הפתוחה. זו ההזדמנות לקדם את התואר הכללי והבלתי מחייב אותו התחלתי לפני שנתיים. מצוין, יש תעסוקה לראש ופחות מקום למחשבות הטורדניות שמנקרות שם. אבל זה לא עוזר, למרות מאמציו הכנים של המרצה לפילוסופיה לרתק אותי למשנתו הסדורה של דקארט, המחשבות חזקות יותר מכל הוגה נוגה, ואומרות לי שחייב להיות משהו אחר ששווה לחיות בעבורו.

אני מחפשת, אולי לראשונה בחיי, אני מחפשת מתוך הבנה שצריך להיות איזה שהוא טעם לחיים ואין אפשרות לחיות אותם סתם ללא סיבה כמו שחייתי אותם עד כה.

אז מה נותן טעם? או, אני יודעת! משפחה! משפחה, עם בעל ואשה וילדים ואחריות ובית ומשכנתא, וכביסות ולהכין אוכל ולקום בבוקר מוקדם… רגע, בלי לחץ, זה עוד גדול עלי. משהו אחר, מה עוד נותן טעם לחיים? אולי… ללמוד משהו? משהו פנימי כזה, לא אוניברסיטה, משהו יותר חזק, אולי יהדות?  מה של דוסים? עם כל המצוות והחוקים, ברחתי מזה שנים, למה לחזור לשם? טוב, אז לא של 'דוסים', יש משהו רגוע יותר, לימודי ימימה, של ימימה אביטל ז"ל, אפשר להתחיל מזה, זה נעים, לא מאיים, לא מדברים שם על מצוות, אלא על דיוק, איזון, הציר שלי שמכוון אותי כלפי מעלה. חלקים מעוררי מחשבה, נעימים לאוזן וללב, הנפש מתחילה להיפתח.

דודי, ידיד טוב שליווה אותי בדרכי ועזר לי לברוח מתל אביב, התחיל גם הוא ללמוד בקבוצה ברמת גן ואנחנו משוחחים לעיתים על חלקים שלמדנו, מילים חדשות נכנסות ללקסיקון, איזו שלווה מפלסת את דרכה פנימה, זה חדש לי וטוב, ומעסיק את המוח בדברים חיוביים.

יום אחד, כחודשיים לערך אחרי שחזרתי לירושלים, מתקשר אליי דודי: "תמר, יש מישהו שאני חושב שאת צריכה להכיר". הוא הכיר בקבוצה של ימימה בחור חריף וחד לשון, ואחרי שהוא קיבל ממנו "מקלחת" פעם בשיעור, הוא חשב שכדאי שנכיר. למה עברה לו המחשבה לחבר בינינו (חוץ מזה שגם לי יש פה לא קטן…), לאלוקים פתרונים. הבחור האמור, היה חב"דניק גבוה ורציני, בן ארבעים, משיחיסט שרוף ולא פשרן בכלל. מה לו ולבחורה לא–דתית, זרוקה וחסרת כל רגש משפחתי בסיסי… לא ברור. אבל דודי היה רק השליח ומשמיים נגזר עליו להציע לי את הרעיון ההזוי הזה. אז הוא הציע.

לא עברו שתי דקות מהרגע ששמעתי שמדובר ב'דוס' בכדי שאפסול את ההצעה על אתר והצעתי לדודי לבדוק אם כל החיבורים שלו למציאות עובדים כשורה. גם ככה לא ששתי להכיר שום נפש חיה כי בניית משפחה לא היתה ממש הכיוון שלי בחיים כמוזכר לעיל וגם, עם כל הכבוד, מה לי ול'דוסים'. תוכנתתי לא לסבול אותם ומספיק שהייתם רואים תמונה שלי מאותם ימים, כדי להבין עד כמה הייתה תמוהה ההצעה.

•

הימים חלפו להם בנחת ובלי שהרגשתי וממש בלי שרציתי, משהו התחיל להשתנות במערכת. כיום אני יכולה לראות רמזים שנשתלו בדרך, לראות איך השם הטוב סלל לי את המשעול כדי שאוכל לפסוע בו בנחת ולא להיבהל מכלום. הכל נעשה כבדרך אגב בלי שום מטרה מוצהרת אבל בכוונת מכוון ברורה מלמעלה שלקחה אותי יד ביד לעבר האמת.

שבת ירושלמית חורפית, יש המון זמן ואין מה לעשות. לא יוצאים, לא הולכים לים, האוטו שלי שבק חיים באופן סימבולי יום אחרי שהגעתי לירושלים, כך שהרגשתי די במצור. הורי שומרים שבת ובשבתות הראשונות חשבתי שאני משתגעת, הייתי עולה לחדר שלי ומאחורי דלת סגורה ראיתי סרטים במחשב עם אוזניות כדי להעביר את הזמן. אחר כך הפסקתי, פיניתי את הפחד הצידה והתחלתי לחשוב מה לעשות עם הזמן. שבת אחת פניתי לאבי בבקשה שיביא לי איזה חומר קריאה מעניין ומתאים לשבת.

בהשגחה פרטית מופלאה הוא הביא לי שני ספרים מספרייתו המעטירה: אחד היה ספר התניא והשני היה "ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן. פתחתי אותו ראשון, עיינתי מעט, לא נתפס אצלי. ואז פניתי לתניא, פעם ראשונה שראיתי או שמעתי על הספר הזה.

"שער הייחוד והאמונה", עם פירוש של הרב עדין שטיינזלץ. מדהים. במתיקות ובבהירות, קראתי דברים שלא שמעתי עליהם קודם. רעיונות נפלאים ומוסברים בפשיטות על הנפש שלי, המחולקת (אוהו, כמה שהיא מחולקת) ועל בורא עולם ועל ברואיו. שאלתי את אבי מה זה ושל מי זה והוא הסביר לי מעט ואני חושבת שזה היה הרגע בו נקבע הכל מלמעלה – אני שייכת לרבי מליובאוויטש והוא אחראי עכשיו על נשמתי ובידיו להוביל אותי לביתי האמיתי. והמסע התחיל.

•

נכנסתי לתוך בועה, אבל במובן החיובי, מנותקת מכל מה שהיה שייך לעבר שלי, ממעטת במגע עם הבריות, לומדת, חושבת ובשבתות קוראת פרק אחרי פרק בתניא. סודות קטנים מתגלים לי ומתחילים לעדן את הקליפה. פתאום ברור לי שאם אי פעם ארצה להקים משפחה, היא תהיה חייבת להיות בהרכב דתי זה או אחר, אני רואה בנות של חברות שלי הולכות למסיבות כיתה בערב שבת ומתחלחלת. זה מה שמצפה לילדים שלי? (אם אי פעם ארצה לגדל כמה כאלו), לשחק "אמת או חובה" בכיתה ד' עם הבנים מהכיתה?!? לא רוצה!

נוסעת באוטובוס, רואה זוג לא שומר תורה ומצוות לעת עתה ופתאום קולטת שטהרת המשפחה זו חובה הכרחית לבריאות הנפש, לא יודעת מאיפה באה לי המחשבה הזו, אבל פתאום זה היה כל כך ברור! איזו גאונות יש ביהדות, הרי אין שום סיכוי אחר להחזיק מעמד בלי השמירה הזו. כאילו הקב"ה שתל לי תובנות כאלו שבנו את המסלול למפגש עם מי שיהיה לימים בעלי. פתאום ללבוש לא צנוע נראה לי לא מתאים… מתעורר בי חשק להתפלל בבוקר… אני מבקשת מאבא שלי סידור והוא נותן לי את ההוא, הקטן שמונח בכניסה, "קחי אותו" הוא אומר לי, "זה 'תהילת השם' זה לא הנוסח שאני מתפלל בו" ואני לוקחת, בתמימות, מבלי לדעת שזה הנוסח שילווה אותי לשארית חיי…

כך חולף עליי חורף ירושלמי ארוך ומטהר ולקראת האביב, אני כבר נקייה יותר, מוכנה יותר, ולכן כשדודי מתקשר אליי בתחילת ניסן ושוב מציע לי לדבר עם החב"דניק, אני מסכימה.

•

יש קטע בתניא (ליקוטי אמרים, פרק מו) שאני תמיד בוכה כשאני מגיעה אליו בסבב השנתי, על איך שהקדוש–ברוך–הוא הוא כמו מלך שמוצא אדם מתגולל בביבים והוא אוסף אותו ושולף אותו מהטינופת ומנקה אותו ועוטף אותו בבגדיו ומכניס אותו לארמון ומחבק ומנשק אותו.

"מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה ויורד אליו ממקום כבודו, עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו, היכל המלך. חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם. ומתייחד עימו שם בייחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק והתדבקות רוחא ברוחא, בכל לב ונפש"

ככה, בדיוק ככה, עשה לי הרבי.

"…ואף אם ליבו כלב האבן, המס יימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך".