הן פוגשות אותן יום־יום, עם כל הזבל והשטויות. שומעות את ההתלבטויות שלהן, מחבקות אותן ברגעים הגרועים שלהן, מכילות ומקבלות אותן כמו שהן. ואף אחת מהן לא התמחתה בנושא, לא עובדת סוציאלית או פסיכולוגית. פשוט נשים טובות שנמצאות שם בשבילן – בנות מתמודדות.

רות היא מארחת. הבית שלה פשוט פתוח לכל אחת והכתובת עוברת ביניהן מפה לאוזן. הן מגיעות כשאין להן לאן לחזור ועוזבות כשרווח להן. לא תמיד זוכרות לחזור להודות. זה בסדר. היא רק תחנה בדרך, לא לוקחת קרדיט על שום דבר.

אלה היא אמא לתשעה, וזכתה ששלוש מתוכן מחפשות את עצמן בכל מיני מקומות ועניינים לא רצויים. (לכתוב זכתה בלי מרכאות! היא מזהירה).

יעל מורה מחנכת בתיכון חב"די בעיירת פיתוח. את הבנות היא פוגשת בכיתה וחלקן שומרות איתה על קשר גם כשהן כבר ברחוב.

ההתחלה

איך הגעת לעיסוק עם הבנות המתמודדות? בדרך כלל זה לא תחום שבוחרים לכתחילה…

רות: אני חיה בגפי כבר יותר מחמש עשרה שנה. בעלי עליו־השלום אהב מאוד אורחים והבית שלנו תמיד היה מלא. אהבתי לבשל ולאפות, לערוך שולחנות ארוכים ארוכים ולשטוף הרים של כלים, להציע מיטות ולפתוח לולים. כשהיה חולה, הבית כמובן התרוקן לטובת תרופות, טיפולים ואישפוזים ובשלב מסוים גם עובד סיעודי. אחרי שנגמרה ה'שבעה' נשאר הבית ריק ושקט כל כך.

היה לי קשה מאוד, אבל חזרתי מהר לעבודה ויתר העיסוקים וההתנדבויות שלי. מה שהיה לי קשה במיוחד היו השבתות. הן היו ריקניות כל כך, בלי אורחים ובלי שולחן ארוך, רק אני לבד. הרבה ידידים ושכנים טובים הזמינו אותי להתארח אצלם, אבל אני רציתי לחזור להיות מארחת.

שבוע אחד פגשתי במסגרת מבצע נש"ק אישה בודדה, עולה חדשה, שלא היה לה ולבתה היכן להתארח, והזמנתי אותן אליי. היתה שבת נהדרת עם קידוש וזמירות של נשים. השבת הזו גילתה לי שאני עדיין יכולה לארח והמון. אמנם רק נשים, אבל כמה שאני רוצה… מאז הבית שלי מלא, ולא רק בשבת. בתחילה הגיעו אליי רק נשים בודדות. ערב אחד דפקה אצלי נערה. היא בקושי דיברה, שאלה אם אפשר לישון כאן והתיישבה על המיטה שסידרתי לה עם הסיגריה. אני אפילו לא בטוחה שהיא הייתה לגמרי צלולה באותם רגעים. אחרי יום היא התחילה לקום, אכלה כשהגשתי לה אוכל ודיברה מעט מאוד. בצהריים לקחה את התיק הגדול שלה ועזבה, חוזרת אחרי יומיים עם עוד שתי חברות, דומות מאוד. מאז הבית שלי הפך להיות בית פתוח לנערות. אין לי צורך לפרסם אותו, הן מעבירות את המידע מאחת לשנייה…

אלה: איך הגעתי? העיסוק הגיע אליי… שלוש מתוך הבנות שלי מוגדרות בנות מתמודדות מכל מיני סוגים. אין בזה הגדרה ברורה. ככה זכיתי לתואר והוא מלווה אותי כבר חמש שנים בצורה מאוד חזקה כמובן.

יעל: למדתי חינוך רגיל. חטיבת ביניים. אבל מטבע הדברים כשמקבלים חינוך בתיכון בעיירת פיתוח, וגם ככה מדובר בתיכון חבד"י שמקבל כל אחת, אז פוגשים בכיתה את כל סוגי האוכלוסיה. במהלך השנים כבר פגשתי בנות שמגיעות בתלבושת אחידה, נראות אפילו די טוב, ומאחורי התחפושת יש בת במצבים הכי גרועים. בנות מעשנות, מסתובבות עם בנים, מגיעות למקומות הכי גרועים ובבוקר הן בבית הספר. אם לא נתפוס אותן בשלב הזה, הן יעזבו בסוף, ינשרו לגמרי, ואז הכל יהיה הרבה יותר קשה.

אליהו הנביא בתחפושת

את בטח פוגשת בנות במצבים ממש קשים, איך את מתמודדת עם זה? לא מרחיק אותך?

רות: היו זוג צדיקים שלא זכו לילדים. הקב"ה שלח את אליהו הנביא לנסות אותם. הוא הגיע אליהם בליל שבת, נראה כמו קבצן דוחה ואפילו ספק מחלל שבת. הם קיבלו אותו בסבר פנים יפות ואהבה גדולה. בזכות זה נולד להם הבעל שם טוב הקדוש. את הסיפור הזה כולנו מכירים, לא? מגיל שלוש בערך…

אין לנו ספק שהיינו עומדים בניסיון. קטן עלינו… מי לא יודע מה ערכה של נשמה יהודית? ועוד אחרי התגלות הבעל שם טוב. הבנות של היום הן בדיוק אותו יהודי. לא נעימות, בוטות, מכורות ומקועקעות. ממש לא נראות כמו יראות שמיים או שומרות שבת, אז מה? גם רבי אליעזר וזוגתו שרה הצדיקה לא ידעו שמדובר באליהו הנביא כשהם קרבו את הזר המוזר. בדיוק אותן עלינו לקרב ולאהוב ולחבק, ככה, כמו שהן.

אלה: כאמא שלהן, אני אכן פוגשת אותן במצבים מאוד מאוד קשים. לא חושבת שהעיתון שלכם הוא במה מתאימה לפרט, אבל מדובר בהחלט לא רק על לחזור מאוחר בלילה, להתחצף או ללכת בלי גרביים. הגעתי עם הבנות שלי גם לחדר מיון או מוקדי שבת למיניהם בגלל נושאים בריאותיים שלא קורים לבנות טובות, אם נגדיר זאת כך. איך אני מתמודדת עם זה? יש לזה שתי תשובות. הראשונה היא שאני אמא שלהן. בדיוק כמו שידעתי לנקות אותן כשפספסו בגיל שלוש או הקיאו בגיל חמש, ככה אני אטפל בהן עכשיו. שום דבר מבחינתי לא השתנה. רק מה, הן עשו את זה לעצמן? יכול להיות. לא משנה את המהות. אמא היא אמא.

דבר שני, ולקח לי זמן להבין אותו, לא כל אמא זוכה. יש בנות שכל כך התרחקו מאמא שלהן, שלא יתנו לה לראות אותן בקלונן ובחולשתן. אם הבנות שלי מגיעות אליי כשרע להן, זו מחמאה אמיתית בשבילי. זה אומר שהן יודעות שאני אקבל אותן תמיד, לא משנה לאן יידרדרו.

יעל: זה קשה, בהחלט. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאני שליחה של הרבי מה"מ ולא סתם הוא העמיד אותי כאן בצומת הזו, רגע לפני שהן עוזבות. אני מתייעצת המון, וגם הצוות בבית הספר תמיד שם בשביל לתמוך ולכוון, וכמובן הרבי שליט"א, שכל המכתבים שלי כמורה מלאים בבקשות ובשאלות בנושאים האלה.

רגע מאיר

סיפור מרגש?

רות: הגיעה אליי באחת הפעמים נערה שלא הייתה יכולה להישאר בבית. לא הבנתי אם היא ברחה או סילקו אותה. לא שאלתי. היא השתתפה בקידוש ובסעודות והיתה מאוד שקטה ומאוד מרוגשת. בלילה היה קר ועברתי בין האורחות לראות שכולן מכוסות טוב. שמתי לב שהיא ישנה כשעל היד שלה שעון שהיה מהודק חזק מאוד. פחדתי שזה יעצור לה את הדם ולכן שיחררתי לה אותו בעדינות. היא התעוררה, מבוהלת. מיהרה להחביא את היד עם השעון כאילו ניסיתי לגנוב לה אותו. הרגעתי אותה. הראתי לה שרק שיחררתי בחור אחד או שניים שלא ילחץ לה. היא התחילה לבכות. ממש.

יצאנו למרפסת עם מעילים, לא להפריע לבנות האחרות. היא חזרה רק על משפט אחד: זה פעם ראשונה שלמישהו אכפת ממני. בבית שלי רק היה אכפת אם אני מקשיבה יפה לקידוש, אם אני נוטלת כמו שצריך, אם אני עוזרת מספיק. פעם ראשונה שלמישהו אכפת אם משהו לוחץ לי בלילה.

מאז התקדמנו הרבה. היא חזרה לקשר טוב עם ההורים, למדה לראות גם את הטוב שנתנו לה ולא רק את הביקורת. אבל מה שיצר את האמון בינינו היה הרגע בו הבינה שלמישהו באמת אכפת ממנה.

אלה: עדיין אין לי סיפור מאיר אמיתי, כמו חופה חסידית או נכד. גם זה יבוא, אני בטוחה. בינתיים יש לי הרבה סיפורים מאירים קטנים, כמו נערה שבקושי זוכרת איך קוראים לה, בהשפעת חומרים מסוכנים, אבל זוכרת לברך את אמא ב'קבלת התורה בשמחה ובפנימיות'. בת שכבר לא שומרת שבת, אבל כשאחת הבנות מהחבורה המפוקפקת שלה נפגעה מתאונה היא התקשרה לבקש שאזכיר אותה בהדלקת נרות. או לבוא לבקר בהפתעה בדירה החדשה של הבת עם החברות ולגלות תמונה של הרבי על הקיר(!), תמונה שלא תלו לכבודך. אורות קטנים שמאירים את הדרך.

יעל: בת שכבר הייתה רגע לפני עזיבה. באמת מסובכת בכל כך הרבה דברים ובליווי של הרווחה כבר. הייתי איתה בקשר מאוד קרוב שכלל שיחות אישיות וגם טלפונים אחרי הצהריים. יצאנו לחופשת פסח, חופשה ארוכה שמאוד קשה אחריה לחזור ללימודים. וגם אני, כאמא למשפחה ברוכה, ב"ה, שקעתי בהכנות לחג – שבקושי התחלתי עד היציאה לחופשה. כמה ימים אחרי תחילת החופשה היא מתקשרת. היא מתגעגעת לניגון שאנחנו מנגנות כל בוקר לפני התפילה, מבקשת שאשלח לה אותו. איך אפשר להישאר אדישה מול בקשה כזו?

כינוי אהוב

איך את מעדיפה לכנות אותן? מתמודדות, נושרות, בסיכון?

רות: יהלומים. ככה אני מכנה אותן גם בפניהן. יהלום הוא יהלום גם כשהוא שקוע בבוץ. אין אדם אחד שמבין ביהלומים ויסכים לוותר על יהלום רק בגלל שהוא עדיין לא נקי, לא מלוטש. אם יש מישהו כזה, זה רק בגלל שהוא לא מבין ביהלומים. הבנות האלה הן יהלום כל אחת. יש כאלו ששומרות על קשר, מזמינות בסופו של דבר לחתונה. הרגע הזה שרואים את היהלום נוצץ הוא רגע ששווה לחיות בשבילו.

אלה: האמת? לא רוצה לכנות אותן בשום שם. הן פשוט מושקי, חני ורחלי. שלוש בנות מתוקות ואהובות שלי והדרך הארוכה שלהן לחיי תורה ומצוות מלאים מתוך בחירה אמיתית. מי צריך להגדיר כל דבר?

יעל: הייתי מכנה אותן בנות גיבורות. הן באמת מתמודדות עם ניסיונות וקשיים שאת ואני, קשה לנו אפילו לקרוא עליהן בספר. עומדות מול הפיתויים הכי קשים וכל כך הרבה פעמים גם מצליחות להתגבר. וכל זה ללא תמיכה של המשפחה והסביבה, לפעמים בדיוק ההיפך. הן גיבורות אמיתיות ויש להן המון כוח. רק צריך לגלות להן את זה.

המסר שלי

משהו להגיד לציבור הקוראות?

רות: תעריכו את עצמכן קצת יותר. כל אחת מכן היא לא סתם אישה בסתם יום. את יכולה להיות רבי אליעזר. להיות האדם הנכון במקום הנכון בסיפור החיים המופלא של בת מתמודדת. אילו היית יודעת שיום אחד מישהי תספר את הסיפור האישי שלה או תוציא אותו לאור כספר ותכתוב בו עלייך: "ואז היא הביטה בי, ראתה אותי, שאלה אם אני צריכה עזרה, הזמינה אותי, ומאותו רגע השתנו חיי". לא היית מתרגשת. זה יכול להיות, אם רק תפקחי עיניים, תעריכי את עצמך קצת יותר.

אלה: יש לי הרבה מה לומר, במיוחד לאימהות כמוני. דבר ראשון, תאהבו אותן בלי תנאי, אהבה אמיתית. דבר שני, תאהבו אותן בלי תנאי, דבר שלישי ואחרון, תאהבו אותן בלי תנאי. זהו. צריך לזכור שמה שעובר עליהן לא אומר עלינו כלום, לא מעמיד אותנו במבחן, לא מסמן אותנו או מעיד משהו על החינוך שלנו. גם לאברהם היה בן שלא המשיך בדרך שלו, גם ליצחק. אנחנו בחברה טובה. נגזר עליהן לעבור איזה תהליך וגם עלינו. אז נעבור אותו הכי טוב שאפשר, בהרבה אהבה, לנו ולהן.

יעל: לבנות האלו, בדיוק כמו לכל הנוער, יש כוח אדיר. הבעיה היא שנראה להן כאילו אף אחד לא זקוק להן. אילו רק היו יודעות כמה אנחנו צריכים אותן, הכל היה אחרת. אנחנו לא צריכות להתחשב בהן כי הן חזקות. רק לגלות להן כמה כוח יש להן. לא לוותר להן ולא לוותר עליהן.

באדיבות מגזין עטרת חיה