"התחדשות בנישואין" זו כותרת שישר מקפיצה בראש כל מיני מושגים חדשים שכדאי לעשות / לקנות / מקומות בילוי וכדו' – הכל דברים חדשים, יפים ומענגים! אבל בחברה שלנו זה אולי לא כל כך יעבוד, ואולי זה בעצם יעבוד, זה יהיה חידוש ליומיים–שלושה, שבוע… אבל אני מחפשת חידוש אמיתי, כלומר, משהו שכל הזמן יחדש את הנישואין. אמיתי.

יש ואין

בחסידות מוסבר שחידוש הוא צורך של נבראים אשר נובע מן התנועה התמידית של הבריאה שבסיסה ׳רצוא׳ ו׳שוב׳, בין ביטול להתהוות, בין 'כן' ל'לא'. אז אולי הדבר הנכון הראשון שיש לעשות כשרוצים חידוש, הוא לבדוק ממה יש לנו הרבה, ולעשות את ההיפך. אין הכוונה דווקא בדברים המעשיים של היום יום – אלא בתכונות והמידות שיש בחיי הנישואין – להביא אותן לאיזון שבין ה'יש' אותן ל'אין'. אבל איך נדע ממה יש מעט מדי, או הרבה מדי? כאן באה לעזרתנו התקשורת הבין זוגית. לפתוח את הפה, לשאול את בן–הזוג ממה הוא מרגיש שיש לו יותר מדי או מעט מדי בחיי הנישואין (ביחס שבין שני בני הזוג, להוציא עניינים הקשורים בניקיונות, פרנסה וכדומה).

לשיחה כזו צריך להתכונן היטב מבחינה רגשית: התשובות שנקבל הן תשובות שאולי עד עכשיו היו נסתרות מאיתנו, או אולי הסתרנו אותן מעצמנו, ולא תמיד יהיה לנו נוח לשמוע אותן, כי אנחנו פותחים פתח לבקשה שנשתנה – וזה לא כל כך נוח. כאן אנחנו צריכים לעשות הכנה עם עצמנו. עוד מכשול שעלולים לפגוש בו הוא, שהשיחה תגלוש לפסים לא נעימים, לא מכילים. שהאפשרות שנתנו לבן הזוג לפרט מה כואב לו תהפוך במהרה לתלונות, האשמות ואף גרוע מזה – השפלות. לכן כשפונים אל בן הזוג – כדאי להסביר לו שכוונתנו היא להשתדל להשתנות, ולרענן ולחדש את הקשר בינינו, ובבקשה שיקדיש דקה או שתיים למחשבה כיצד להציג את בקשתו באופן ברור ומכבד – ממש בקצרה. משפט אחד בלבד. כגון: "הייתי שמח אם את הטיול הבא נתכנן שבועיים מראש" או "נדמה לי שיש לנו מעט מדי זמן משותף, אולי נקדיש יותר זמן להיות יחד? כאן כדאי לשתף את בן הזוג בהכנה. החידושים הקטנים האלה מאוד משמעותיים, ונותנים טעם של אהבה ואחדות בחיי הנישואין. נותנים תחושה שיש מי שאכפת לו ממני, ורוצה לעשות למעני…

קירוב וריחוק

התורה הקדושה דאגה גם לצורך בתנועת ה׳רצוא׳ וה׳שוב׳ בנפש, כדי שלא יווצר מצב של "רגיל בה וקץ בה". נשים לב לצורך הזה אצל הזולת ובתוכנו, וננסה לעבוד על פיו, כלומר – ליצור שינויים, ליצור זמנים של קירוב ולעומתם זמנים בהם כל אחד עסוק בענייניו. הדבר הזה נצרך בעיקר לזוגות בגילאי פרישה. גם אם אישה ובעל נמצאים הרבה בבית – בזמנים מסוימים טוב שיהיו לכל אחד מהם עיסוקים לעצמו: לימוד, אמנות, התעמלות ועוד. והטוב ביותר – שיהיו העיסוקים מחוץ לבית: כולל, מועדון וכדומה.

גם במרחב הנפשי יש לנו צורך במקום האישי שלנו, לעומת המרחב המשותף. המקום האישי הוא בעצם המקום בו אנחנו מעבדים את נתוני הנפש והחוויות, ועובדים על המידות, כך שהפלט (המחשבה, דיבור ומעשה)  יהיה בעתיד שונה וטוב יותר. זה המקום שלמעשה מביא את החידוש אל הפועל. לא להיבהל – התכנסות כזו אין פירושה פירוד, אלא צבירת כוחות, הטבת תנאים. כשנצא משם – הקירוב יהיה חזק יותר.

כבוד ואהבה

טוב, אז אנחנו זקוקים לתנועת רצוא ושוב, אין ויש, ריחוק וקירוב, אבל איך זה נראה בעולם הרגשי? אולי זה משהו כמו החרצית של "אוהב – לא אוהב"? מכבד – לא מכבד?! חס ושלום! תנועת ה׳רצוא׳ ו׳שוב׳ בעולם הרגשי היא בין כבוד לאהבה. הא כיצד?  הכבוד שורשו מן היראה – יראת כבוד. משמעותו של הכבוד הוא הערכת הזולת, מתוך שהוא יציר א–לוקי חד–פעמי, שיש בו מה שבי אין, שהוא נעלה ממני בעניינים שלי חסר בהם, ולכן אני מקבלת עליי את מלכותו. הכבוד עניינו זהירות בדבר יקר ערך ביותר. האהבה שורשה – כמובן, מידת החסד, היציאה אל הזולת, ההשתתפות וההשתלבות יחד. עד כמה שזה נשמע מוזר, אבל כשחשים אהבה ורוצים לבטא אותה, אנחנו מרוכזים בעיקר בתחושות שלנו, וכשחשים כבוד ויראה, מרוכזים בעיקר בזולת  – מה נעים טוב ונכון עבורו.

עכשיו ברור מדוע הרצוא והשוב הם בין שתי המידות האלה, ששתיהן הכרחיות עד מאד בקשר – כמה טוב לי איתה, ובמה אני יכול להיטיב עימה – ושתיהן מזינות אחת את השנייה.

פני הדברים

והנה הגענו גם אל הדברים הגשמיים. בואו נתחדש גם בהם: תבשיל ולבוש חדשים, לימוד ובילוי יחד, קצת תוספות לחדר המשותף… וכל דבר שישמח את זולתי.

באדיבות: מגזין עטרת חיה