שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשיות ניצבים וילך. פרשת ניצבים פותחת בתיאור הברית בה באים ונכנסים עם ישראל עם ה' יתברך לפני הכניסה לארץ ישראל. 

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.     טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. " (דברים כ"ט י'-י"ב).

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם-  מְלַמֵּד שֶׁכִּנְּסָם מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם מוֹתוֹ לְהַכְנִיסָם בַּבְּרִית.
רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם – רָאשֵׁיכֶם לְשִׁבְטֵיכֶם.
זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם–  הֶחָשׁוּב חָשׁוּב קוֹדֵם; וְאַחַר כָּךְ כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

אחדות לעומת ייחודיות:

רש"י מתעכב על הצורך בהתייצבות כל עם ישראל לפני ה'. התורה מתארת את הרגע המיוחל והמרגש התחנה האחרונה לפני הכניסה לארץ המובטחת. לשם כך מכנס משה רבינו את כל עם ישראל יחד לצורך הכנתם לכניסה לארץ על ידי כריתת ברית עם ה' יתברך ולשם פרידה מעם ישראל.

דבר נוסף עליו עומד רש"י: ההתייצבות של עם ישראל לפני ה' יתברך רגע לפני כניסתם בברית עמו חלוקה על פי מעמד חברתי-רוחני וחשיבות, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, עד כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

מסביר הרבי מליובאוויטש שרש"י מתעכב לבאר את החלוקה בין המעמד החברתי בעם ישראל לאחר שהפסוק תיאר את התייצבות עם ישראל כולו לפני ה' יתברך ללא חלוקת מעמדות, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"  ללא הבדל, אם כן מדוע בהמשך הכתוב מתייחס הכתוב לחלוקה והבדל במעמדות בעם ישראל?

על כך מבאר הרבי בכוונת רש"י את ההבדל בין אחדות ל- ייחודיות. חלוקת המעמדות החברתית איננה סותרת לאחדות בה ניצב עם ישראל כולו לפני ה' יתברך, משום שההתייצבות לפני ה' כולם כאחד ללא הבדלי מעמדות מתייחסת לאחדות בין עם ישראל מצד הקשר העצמי שלנו עם ה' יתברך בה אין חלוקת מעמדות בין אחד לשני. לעומת היחס לייחודיות של כל אחד כסובייקט בפני עצמו בה ניתן לתאר ולמצוא חלוקת מעמדות על פי ייחודיותו של כל אחד ואחת מעם ישראל.

שואב המים ניצב בשורה אחת עם בנו של הרבי:

בעיירה ליובאוויטש (עיר הבירה של חסידי חב"ד ברוסיה, המכונה עיר האהבה. ליובא- אהבה וויטש- סיומת של מילת תיאור ברוסית) יום חג. שמחה גדולה בנו הצעיר של האדמו"ר המכונה 'הצמח צדק' השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם בא בבריתו של אברהם אבינו.

הקול נשמע, 'ויקרא שמו בישראל'- שמואל. בני המשפחה החליפו מבטים מלאי תמיהה, איש לא ידע על שם מי נקרא הרך הנימול.

בעת סעודת המצווה שנערכה אחרי הברית, שאל ר' יהודה לייב אחד מבניו של הרבי: "אבא, על שם מי נקרא הילד? למיטב ידיעתי לא היה במשפחתנו אף קרוב משפחה שנשא שם זה. אולי קראו לתינוק על שם שמואל הנביא? הוסיף בלחש". השיב הרבי: "הילד נקרא על שם שואב מים שהתגורר בעיר פלוצק ושמו שמואל". (מעובד על פי סיפורי חסידים, עמ' 522).

כך נכנסים לברית בין עם ישראל לבין ה' יתברך.  כשמדברים על אחדות, על קומה אחת שעומדת וניצבת לפני ה' יתברך. צריך לדעת כיצד לעמוד. עמידה כזו בה כל אחד/ת חש/ה חלק ושייכות למעמד באותה מידה ללא הבדל כלל. שמואל שואב המים ושמואל האדמו"ר הרביעי לשוללת חב"ד שווים לחלוטין לפני ה' יתברך כאשר אנו באים ונכנסים בברית עמו.

להניח דעתנו הצידה – משמעה לחבור לדעת עליון:

עמידה והתייצבות ברוח זו לפני ה' יתברך, מאפשרת את הכניסה הנכונה בברית אותה אנו כורתים עם ה' בכניסה לשנה החדשה, ראש השנה.

בספר ליקוטי תורה (על פרשיות השבוע ומועדים, מרבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד המכונה אדמו"ר הזקן) מבואר: שפרשת נצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה, כי הפסוק "אתם נצבים היום" רומז ומתייחס לראש השנה, שאז צריכות כל הנשמות להתייצב בשווה לפני ה' יתברך, ללא הבדל בין "ראשיכם שבטיכם" ל-"חוטב עציך ושואב מימיך".

  מצב זה נפעל ע"י ביטול שלמעלה מטעם ודעת של האדם, כלומר: האדם צריך להניח דעתו הצידה ולהניח לה' יתברך להעריך את בני האדם לפי דעתו שהנה 'דעת-עליון' ולא לפי 'דעת תחתון' (הם בני האדם).

 מפני שלתפיסת דעת האדם התחתון הוא נחשב ונמנה בין- "ראשיכם שבטיכם"  מורם ומובדל מעם. אמנם בכדי ליצור אפשרות לאחדות בינו לבין הזולת צריך האדם להניח עצמו ואת דעתו הצידה ולפנות מקום במוחו ולבו לדעת עליון על מנת לאפשר לעצמו לחבור לזולת שלדעתו הוא בעמדת נחיתות ממנו-"חוטב עציך", אמנם לדעת עליון המביטה על נשמת האדם, הזולת שווה אליך ממש. רק כך ניתן לכרות ולהיכנס בברית  עם ה' יתברך. כפי שמדויק במקרא- "לעברך בברית" -על מנת להיכנס בברית עם ה' יתברך יש להעביר  ('לעברך')-על מידותיך (לב) ועל דעתך (מח) ולשעבדם אליו יתברך בכדי להיכנס ולחבור עמו בברית שלמעלה מטעם ודעת.

כאשר אדם עסוק בהערכת עצמו אין לא פנאי להתעסק בהערכת הזולת!

ישנו מעשה שאירע עם החסיד ר' הלל מפאריטש (מגדולי חסידי חב"ד שזכה להסתופף בצלם של שלשה מאדמו"רי חב"ד אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק) שהייתה לו קושיא במסכת ערכין (מסכת מהתלמוד הבבלי הדנה בשווי וערך חפצים אותם מעוניין אדם להקדיש לבית המקדש בסכום, שווי, או ערכו של אדם) והשתוקק לזכות לראות את אדמו"ר הזקן זה זמן רב וכמה פעמים שניסה ולא עלתה בידו. כיוון שידע שהרבי אמור להגיע למקום מסוים, הקדים ר' הלל להגיע והתחבא בחדרו של הרבי כדי שיזכה להתראות עמו ולהציג את קושייתו בפניו. אדמו"ר הזקן נכנס לחדר והתהלך בו אנה ואנה ותוך כדי הילוך אמר 'כמסיח לפי תומו' "אברך שיש לו קושיא במסכת ערכין, צריך להעריך עצמו תחילה". ר' הלל ששמע זאת ממקום מחבואו התעלף במקום. הוא פשוט לא יכול היה להכיל את גודל המעמד, רוח הקודש המפעמת של הרבי שידע שהוא מתחבא בחדרו ויש לו קושיא במסכת ערכין שהוא מעוניין להציג בפניו הכתה בו. בינתיים יצא האדמו"ר הזקן לדרכו וגם הפעם לא זכה ר' הלל להתראות עם הרבי.

מסביר הרבי מליובאוויטש: כוונת דבריו של האדמו"ר הזקן הייתה שכשיעריך ר' הלל את עצמו לא יהיה לו זמן להעריך אחרים וממילא יוכל להיות במעמד ומצב של "אתם נצבים כולכם" – גם עם אלה שלדעתו הם במעמד ומצב של "חוטב עציך".

עניין 'הערכין'-(הערכת נפש האדם) כאמור הנו דבר הנתון בידי שמים, ה' יתברך מביט על האדם בבחינה שלמעלה מטעם ודעת האדם ומעריכו. מה שדורש מהאדם להניח דעתו הצידה ולכוון 'לדעת עליון' (ה' יתברך) ולא להיאחז ולהישען על הערכת 'דעת תחתון' (הוא האדם).

הערך עצמי של האדם נמדד ממקום מוצאו: התעסקות בהערכה עצמית ממרחב תוך אישי. לעומת מדידת ערך עצמי ממרחב בין אישי.

כלומר: אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית מודד את הערכתו בייחס לעצמו ולא בייחס לזולת. הוא מפנה את המשאבים להערכה עצמית ומשקיע את כל כוחותיו בעבודה עצמית על אישיותו, מה שמוביל אותו אוטומטית למצוא את דרכו להעריך את הזולת בגובה העיניים. הוא רואה ומביט על הזולת ממקומו שלו.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית לא עסוק בהשוואת עצמו בייחס לזולת, הוא מחפש להשתוות לעצמו. הערך שלו נשען על היותו מי שהוא ומה שהוא ומתוך כך הוא מוצא מרחב ומקום בנפשו לערך הזולת בגובה העיניים.

הערכת הזולת ממרחב בין אישי לעומת זאת נובעת ממקום בו האדם חש מאוים ומוטרד מכך שיש מישהו מלבדו שראוי או שיזכה להערכה יותר ממנו. אדם החש שלם ושלו עם ערכו ומעמדו, לא עסוק בלהעריך אחרים. הוא דואג להפנות את הערכה העצמית פנימה ולהתבונן על מעמדו ומצבו האישי. הוא טרוד ועסוק היום לדאוג ש – "היפה של המחר יהיה יותר יפה מ- היפה של האתמול".

כריתת ברית היא האנטי-תזה לקשר תלוי סיבה או היגיון!

הרבי מליובאוויטש עומד על תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים ותוהה מדוע יש צורך כלל לערוך כריתת ברית כאשר מדובר בשני אוהבים ?  מסביר הרבי: משמעותה של כריתת ברית הנו שבכל מצב שייווצר בין כורתי הברית, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ביניהם ואף יהיו גורמים להתכנותה של היפך האהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זו היא ייחודיותה ומשמעותה של כריתת ברית בין אוהבים. (פרשת מטות-מסעי תשט"ז).

כלומר מהותה של כריתת ברית הנה אהבה שלמעלה מטעם ודעת.

כאשר קשר מתבסס על היגיון או אינטרס זה או אחר, ישנה אפשרות שקשר זה לא יחזיק מעמד. אם בשל סיבת הקשר העלולה להתבטל, או חיכוך ומריבה העלולה לגרום לקשר לחדול מלהתקיים.

אמנם כאשר הקשר נשען על ברית הנכרתת בין שני אוהבים, נולדה לה סיטואציה ההופכת את הקשר ביניהם לקשר ייחודי ובלתי תלוי דבר המבטיח את נצחיותו של הקשר בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה), ובכל סיטואציה (נפש).

יתרה מזו: דווקא בשל העובדה שכריתת ברית היא למעלה מטעם ודעת היא מאפשרת את קיומו של הקשר, שכן היא מעידה על כך שלא היה צורך כלל לתור אחר סיבה או היגיון בכדי ליצור את החיבור בין כורתי הברית ולהפכו לקשר אמיץ. הקשר מתקיים מעצם היותם אוהבים ולא בשל סיבה זו או אחרת, כך שקשר נטול אינטרס, סיבה או היגיון משרת נאמנה ואף מבטיח את קיומו ונצחיותו של הקשר כאמור.

וכדברי המשנה: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָרְ וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן". (אבות פרק ה' משנה ט"ז).

אהבה שאינה תלויה בדבר: "היא אהבה עצמית של שני אוהבים נאמנים, שאין אהבתם תלויה בשום דבר, אהבה זו אינה מוגבלת ואינה מתבטלת לעולם. נכון שאהבה זו יכולה להתעמעם לעיתים מסוימות, או לפרקי זמן מסוימים בשל סיבה זו או אחרת, אולם על ידי שמחה או פעולה אקטיבית המעוררת חיות מחודשת בקשר שלהם היא תתעורר להיות כבתחילה" (קונטרס העבודה לאדמו"ר רבי שלום דב בער החמישי מבין אדמו"רי חב"ד לדורותיהם).

 כלומר היחס לאהבה שאינה תלויה בדבר איננו א-רציונלי בהתחשב בכך שישנם זמנים שהאהבה עלולה לדעוך, או לעלות על סרטון מחמת סיבה זו או אחרת (אם בשל ריחוק מקום ביניהם, או בשל חוסר חיזוק ותפעול הקשר ביניהם) אך אינה יכולה להתבטל בשום אופן (שכן בשל הקשר הבלתי מותנה אין אפשרות לביטול הקשר ביניהם כאמור, למרות שהאהבה יכולה לדעוך), אמנם על ידי פעולה מחודשת לחידוש הקשר, הקשר העצמי ביניהם כאמור, שב ומתגלה לו הקשר בשיא עצמתו כפי שהיה ביניהם מאז ומתמיד.

וזוהי משמעותה של כריתת הברית המחודשת מלבד הברית אשר כרת ה' עמנו בהר סיני, כפי שהתורה מתארת בסוף פרשת כי תבא: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב".

ורש"י על אתר מבאר:  לכרות את בני ישראל:" שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה." מלבד הברית: "קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני".

ערב הכניסה לארץ ישראל מחדש ה' יתברך את הברית ביננו לבינו. בכדי שהקשר בין עם ישראל לבין ה' יתברך יהיה 'קשר של בר קיימא', תמידי ונצחי יש להתקשר ולהתחבר על ידי כריתת ברית המזינה ומתפעלת את הקשר העצמי שלנו ביננו ובין ה' יתברך שאינו תלוי מקום (עולם), זמן (שנה), סיטואציה (נפש).

ערב ראש השנה החדשה כורתים ברית מחודשת עם ה' יתברך על ידי התאחדות עם הזולת:

 בספר קהלת כתב החכם מכל אדם שלמה המלך: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

  ורש"י על אתא מבאר זאת כך: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד": אם באו לסטים עליו לתקפו אם שניים הם יעמדו לנגדו וכל שכן אם ג' הם והחוט המשלש לא במהרה ינתק.

בספר היום יום (ספר פתגמים יומיומי הראשון אותו ערך הרבי מליובאוויטש שנת ה' תש"ג) בתאריך כ' בטבת נכתב כך: אדמו"ר האמצעי (השני בשושלת חב"ד לדורותיהם) אמר לאחד החסידים שנכנס למפגש יחידות עמו כך: "כשיהודי אחד מדבר עם רעהו בענייני עבודת ה' והם לומדים יחד, זהו מצב של שני נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת" (תרגום חופשי לדברים במקור באידיש).

כלומר התאחדותם של שני יהודים לחבור יחד לשוחח וללמוד בענייני עבודת ה' מציב אותם במעמד בו 'נפשם האלוקית' המייצגת את צד הקדושה האלוקי כפי שבא לידי ביטוי בנטייה אחר קיום תורה ומצוות בנפש האדם, השרויה בצד הימני בלבו של האדם. גוברת על 'הנפש הבהמית' המייצגת את המשיכה והנטייה לענייני ארציות וחומריות המדמים את התנהגות הבהמה הנוטה אחר עניינים ארציים וחומריים בנפש האדם, השוכנת בצדו השמאלי של חלל לב האדם.

התגברות זו באה לידי ביטוי באופן בו מתרחשת לה ההתמודדות כאשר שני יהודים מחליטים לחבור יחד. בה בעת נוצר מצב בו אופי ההתמודדות מציב שתי נפשות אלוקיות אל מול נפש בהמית אחת.

זאת משום שכאשר שני יהודיים מחליטים לחבור יחד, עצם ההחלטה להתאחד יחד מציבה אותם ביתרון המדמה מצב של שניים מול אחד.

האחדות הנובעת מצד הקדושה באפשרותה וביכולתה להכפיל כוחה אל מול הפירוד הקיים בצד ההפכי ולהציב את המתאחדים בעמדת ניצחון מראש ולו רק בשל ההחלטה להתאחד ולחבור יחד איש אל רעהו אם בדיבור של אחווה ורעות יחד, או לימוד משותף יחד.   

זוהי כוחה של אחדות!

אחדות זו נדרשת מאתנו בבואנו אל היום הגדול והקדוש ראש השנה, יום הדין בו ניצבים אנו מול מלך מלכי המלכים ועומדים למשפט.

כאשר נתייצב באחדות ובאהבת ישראל אל מול אבינו שבשמים אנו כבר ניצבים בעמדת ניצחון ויוצאים בוודאות זכאים בדין. שכן בכוחה של אחדות ואהבת ישראל להציב אותנו במעמד של 'שניים כנגד אחד' אנחנו וה' יתברך חוברים יחד כנגד מידת הדין ומהפכים את הדין לחסד, ומאלצים את מידת הדין לגזור עלינו גזירות טובות ולהבטיח לנו כתיבה וחתימה לשנה טובה ומתוקה!     

 "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק". 

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת רחל בת זהבה