האתגר שבסליחה

בסליחה ישנו אתגר כפול – היכולת לבקש סליחה והכוח לסלוח. שני אלה אינם מובנים מאליהם.

הנטייה הטבעית היא להרגיש צודקים, גאים. גם אם בתוך–תוכנו אנו יודעות ששגינו והתנהגנו שלא כראוי, אנחנו ממהרות לשכנע את עצמנו שבעצם נהגנו כשורה. זה טבע האדם. מה פתאום להכניע את עצמנו ולבקש סליחה? נוח וקל לנו יותר להדחיק, להתחמק, ולהצדיק את עצמנו. לעיתים אדם חושב לעצמו, בתת–המודע אפילו: 'אני תמיד צודק', והמציאות סביבו מסתדרת בהתאם. בהתוועדות שמחת בית השואבה תשכ"ד הזכיר הרבי את הפירוש המובא בספרי מוסר על יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי – 'שנתברר לו והתחיל להרגיש שהוא צדיק…' ('תורת מנחם' חלק ל"ח, עמ' 73).

סיפר פעם הרב יאיר כלב: "בתקופה בה התחלתי להתקרב לחב"ד, שהיתי רבות במחיצת המשפיע ר' מאיר בליז'ינסקי ע"ה. שבת אחת התפללתי איתו בבית–הכנסת חב"ד ברמת–גן, וכשליוויתי אותו בדרכו לביתו אחרי התפילה, הוא אמר לי: 'אני חש שיש בלבך מועקה כבדה'. הודיתי שהוא צודק. כששאל מה מציק לי, שטחתי לפניו שורה ארוכה של תלונות וטענות על אופן התנהלות התפילה וההתוועדות בבית–הכנסת. ר' מאיר שמע את הביקורת, ולאחר כל תלונה שהשמעתי הגיב במלים 'גם בזה אתה צודק'. כשסיימתי, ביקשתי ממנו אישור שהמועקה שלי מוצדקת. הפטיר ר' מאיר: 'אתה צודק בכל מה שאמרת – וזו בדיוק הבעיה שלך'"…

הרצון להיות צודקת במאה אחוז גורם לנו להתבצר בעמדתנו ולהחליט שהיא צודקת במאה אחוז. כדי להפחית קונפליקט צריכים לוותר על הרצון הזה לטובת הקשר עם הזולת, על אף שלהודות שטעינו ולבקש סליחה זה לא תמיד נעים, ולפעמים אפילו קשה ודורש מידה של גדלות נפש. עלינו לזכור את דברי הרבי (בלקוטי שיחות חלק ז' [המתורגם] עמ' 16, בשיחה לפרשת ויקרא):

"על ידי בקשת מחילה מקילים במידה מסוימת את הצער שגרמו לזולת', אומר הרבי, 'ולכן אין כל הצדקה לגרימת צער גדול יותר לזולת על–ידי אי בקשת מחילתו".

גם הנכונות לסלוח אינה פשוטה. יש בנו יצר נקמה, רצון לשלם למי שפגע בנו כגמולו. גם אם הצלחנו לגבור על רגשות הנקמה, בדרך–כלל לא נרצה עוד קשר עם אותו אדם. זו התגובה הטבעית שלנו כלפי מי שנהג בנו שלא כראוי. הסליחה, אם כן, מבטאת את היכולת לגבור על הטבע. היא מביאה לידי ביטוי את הצד האלוקי שבנו, שמרומם אותנו מעל גדרי הטבע האנושי, היצרי והאנוכי.

זה מתאפשר לנו בזכות היותנו "חלק אלוקה ממעל ממש", דומים לעליון, ולכן יש לנו הוראה שהיא גם נתינת כח, ללכת בדרכיו ולסלוח בדומה לו. היות שהוא סולח לנו בלי סוף, גם אנו צריכות ויכולות לסלוח לזולת.

מסע הסליחה

הסליחה אינה פעולה אחת ויחידה שאותה מתחילים ומסיימים תוך זמן קצר. כי אם תהליך בעל רבדים רבים, זהו מסע ארוך, שבו אנו מתקדמים אט אט לעבר המטרה.

בשיחה לפרשת חוקת (כרך כ"ח בלקו"ש המתורגם, עמ' 141 ואילך) מסביר הרבי שקיימות שלוש רמות של סליחה.

ברמה הראשונה:

אנו לא מאחלות כל רע לאותו אדם, ואפילו מתפללות להצלחתו. ברמת סליחה זו, יתכן שאנו עדיין נרגזות, חשות פגועות או כועסות, אך אנו מצליחות שלא לקוות לנפילתו של אותו אדם ואף לא לחוש בצורך לנקמה.

ברמה השניה:

אנו מפסיקות לכעוס. בשלב שני זה, יתכן שלא נהיה מוכנות להתייחס לאותו אדם כפי שהתייחסנו אליו קודם לכן, אבל אנו כן מסוגלות להמשיך הלאה ולשחרר עד לנקודה שבה אנו כבר לא נושאות רגשות של כעס ותרעומת כלפיו.

הרמה השלישית הינה שיקום מערכת היחסים. בשלב סופי זה, הסליחה שלמה. לא זו בלבד שסלחנו לאדם, אלא שלגמרי הבנו אותו וקיבלנו אותו מחדש. אנו כעת מוכנות להתקרב שוב לאדם שפגע בנו כפי שהיינו קרובות אליו בעבר.

בגמרא מוסבר שאפילו אם מישהו פגע בנו בצורה קשה, מצפים מאיתנו שנמצא בנו את הכוח לסלוח לו לפחות ברמה הראשונה. זוהי חובה הלכתית (רק במקרים מוגדרים מאוד האדם רשאי שלא לסלוח). היעדר סליחה מוחלט הוא סימן לאכזריות. תשוקת נקם ומצב שבו אנו מאחלים למישהו דברים רעים – מעיד על פגם באישיות הדורש תיקון.

צורת סליחה שקשה יותר להגיע אליה מתרחשת בשלב השני, שבו אנו מפסיקות לחוש פגועות או כועסות. אם נפגענו או נבגדנו, יתכן שאנו זקוקות עדיין לזמן ולעבודה קשה כדי להיפטר מרגשות שליליים. זה עשוי להיות תהליך ארוך של ריפוי, הכולל חיבוטי נפש, עד שרגשות התרעומת והכעס יעלמו מליבנו ומנשמתנו.

צורת הסליחה האידיאלית היא ללא ספק הרמה השלישית, שבה אנו משקמות את מערכת היחסים. אולם, חשוב להדגיש שלא תמיד אפשרי לעשות זאת. קיימות מערכות יחסים כל כך רעילות, עד שהדבר האחראי ביותר שניתן לעשות הוא להתרחק מהן. אך אנו לא צריכים לאמץ גישת "הכל או לא כלום". אם בלתי אפשרי להשיב את מערכת היחסים על כנה, לא תמיד הכרחי להפסיק כל קשר או להפוך ליריב של הפוגע. אם נאחל לאותו אדם כל טוב, נוכל עדיין להשיג רמת סליחה בסיסית יותר. עדיין נוכל להפסיק לכעוס ולתת לאותו אדם כבוד בסיסי. כל שיפור קטן במערכת היחסים הוא חשוב ויש לו השפעה עמוקה על תחושת האושר שלנו.

איך סולחים?

אפשר ללמוד מאברהם אבינו מהי סליחה. כאשר אברהם שהה בגרר, לקח אבימלך אליו את שרה. מלאך ה' התגלה והזהיר אותו כי שרה אשת–איש. אבימלך נענש וחלה, ואז ביקש מאברהם שיתפלל עבורו. אברהם מחל והתפלל עליו.

סיפור דומה התרחש עם משה רבינו. בני ישראל התלוננו בחוצפה כנגד ה' ומשה רבינו על קשיי הדרך לארץ ישראל ועל הגעגועים לאוכל והמים במצרים. בתגובה, ה' שלח בהם נחשים שיכישו אותם. בני ישראל ביקשו סליחה ממשה וביקשו שיתפלל עליהם. משה מחל על כבודו וביקש רחמים עליהם, ואף יצר את נחש הנחושת מכספו הפרטי.

כדי שנצליח לסלוח, ראשית עלינו להכיר בכך שנפגענו ולא לנסות להדחיק או להכחיש את הפגיעה. אם הצלחנו להתעלם, להבליג, למחול ולהרגיש עם זה טוב – מצוין. אבל כל עוד לא הגענו למקום הזה בנפש – עלינו לתת לפגיעה מקום, לגשת אל זה שפגע בנו, ולספר על התחושות שלנו. כמו שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך". ניתן לו את ההזדמנות לבקש סליחה, ולעצמנו את היכולת להתנקות ולהשתחרר.

וודאי שאם הוא כבר בא מעצמו ומבקש מחילה, נסלח לו כי מצוה להיות "רחמנים בני רחמנים" ולמחול. הפוגע הרי מתחרט על המעשה, וגם בעבר פגע בנו קשות, כדאי שנסלח לו כי אין טעם להמשיך ולסבול מרגשות הכעס. הגורם לכעס שייך לעבר, ובהווה אין לי פגיעה ממנו

הדרך הטובה ביותר לסלוח ולהתפייס היא לדון לכף זכות. תסבירי לעצמך כי יתכן שבאותו בוקר שההיא פגעה בך, היא 'לא שתתה את הקפה שלה' או הייתה עצבנית אחרי בוקר לחוץ עם הילדים… תזכירי לעצמך שגם את פוגעת לפעמים באחרים באופן דומה, מתוך חוסר מודעות או מחשבה, ולעיתים אף מצדיקה את עצמך בטיעונים כאלה ואחרים לאחר מעשה. זה יקל עלייך למחול בעז"ה

מלבד המחילה עצמה, ראוי שתודי למי שבא להתנצל ולבקש סליחה, ותביעי הערכה על כך שעשה צעד קדימה לכיוונך ולתת לו פידבק חיובי.

חשוב להגיד לו במפורש שאת מקבלת את בקשת הסליחה, ולא לנצל את המעמד כדי לומר לו 'הפעם אני סולחת לך אבל דע לך שהתנהגת לא יפה'… מי שמבקש סליחה, ראוי שיזכיר על מה הוא מבקש סליחה, אך מי שסולח, לא ראוי שיזכיר בהרחבה את התחושות הכואבות שנגרמו לו. אפשר להזכיר בקצרה שבעבר הדבר הזה הפריע לי ולבקש הבטחה שבעתיד הדבר לא ישנה שוב.

איך מבקשים סליחה?

בהזדמנות מסוימת סיפר הרבי מה״מ בהתוועדות דברים ששמע ב'יחידות' מיהודי ירושלמי:

פלוני פגע בו מאוד, וכעבור זמן ניגש אליו וביקש סליחה בטון לאקוני. השיב לו הירושלמי באותו טון: באותה מידה שאתה מתכוון לבקש ממני סליחה – באותה מידה אני סולח לך…

כך מורה הרבי למבקש המחילה: 'עליו לחוש באמת בעוול שגרם לזולתו ולהשתדל בכל דרך לפייס אדם זה. וכאשר בקשת המחילה נעשית באופן זה, היא מפחיתה הרבה מן הצער שנגרם (וזוהי סיבה נוספת לבקשת הסליחה דווקא באופן זה') ('לקוטי שיחות' חלק ז' [בתרגום ללה"ק], עמ' 19).

עבור הנפש הבהמית נזכיר שהסליחה מפחיתה גם בתוכנו הרבה צער ותחושת אשמה על הפגיעה שקבענו.

איך מפייסים אדם באופן שיתאים לו ספציפית?

ראשית, עליי לברר ממה בדיוק הוא נפגע. לאחר שאקלוט את העוול שגרמתי לו, עליי להודות בטעותי ולבקש ממנו סליחה, גם אם הוא עצמו לא היה 100% בסדר, חובתי וזכותי להתנצל  ולקחת אחריות על חלקי בעניין.

ההתנצלות תהיה על המעשה שלי, לא על כך שגרמתי לו להרגיש פגיעה, כי האמירה 'אני מבקשת סליחה ממך אם נפגעת' – משדרת מסר שזה לא בסדר להיפגע…

כשאני מבקשת סליחה מחברה, אני רוצה שהיא באמת תסלח לי. לכן חשוב שההתנצלות תהיה כנה, אמיתית וספציפית. לא להצדיק את עצמי (מה שיאפשר גם לה להיפטר מהצורך להתבצר בעמדתה, ויתן לה את היכולת לסלוח) ולא לדבר בכוללנות 'על מה שקרה', אלא לתאר את הפגיעה הספציפית. אם מישהי נפגעה מכך שלא דיברתי איתה שבועיים, עליי לומר לה במפורש שאני מתנצלת על כך שניתקתי קשר למשך שבועיים, ולבדוק האם היא מקבלת את התנצלותי. אם לא, עליי לברר מה עדיין מפריע לה ולנסות לפייסה שוב, כמבואר בהלכה. השיטה המתחמקת להציע לה 'בואי נשכח ממה שהיה', אינה עובדת טוב. אם היא עדיין פגועה, אי אפשר לדרוש ממנה 'תשכחי מזה'.

גם אם חלף זמן רב מאז הפגיעה, חשוב להתנצל. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ויש לקוות שעצם העובדה שבסוף תפסתי יוזמה והחלטתי להתנצל, תציב אותי בעיני הזולת בקרן אורה.

בקשת סליחה = חוזק וחוסן פנימי!

התנצלות ובקשת סליחה הם כלים שאנשים חזקים משתמשים בהם. אם יש לי אופי חזק, אני מסוגלת להרשות לעצמי להיפגע ומוכנה לבקש סליחה, גם במחיר הסיכון לספוג פגיעה ממי שאתנצל בפניו, מתוך מחשבה: 'לא נורא אם השני קצת יפגע בי בעקבות ההתנצלות, שעלולה להציף אצלו מטען רגשי. זה עלול להיות קצת משפיל, אבל עשוי בהחלט לקדם את מערכת היחסים שלנו'. ההכרה בכך שהתנצלות מבטאת עוצמה תאפשר לי להתנצל, גם כשהשני מתלונן בפניי על דברים שלדעתי הוא טועה בהם, מבלי לחשוש שההתנצלות תחליש אותי ותגרום לזולת לצבור כוח 'על חשבוני' להאשים ולתקוף אותי, ומבלי לשדר כלפי חוץ גאווה וביטחון עצמי חסר בסיס.

מלבד זאת, כשאני מרגישה מסוגלת להתנצל לפני חברה על תקרית שהייתה בינינו למשל – ההתנצלות עצמה עשויה לגלות בה משאבי נפש כדי להתנצל בפניי על החלק שלה בסיפור, גם אם קודם לכן התקשתה לעשות זאת.

כשנדאג לפתוח דף חדש מול הסובבים אותנו – נזכה שגם הקב"ה יסלח ויפתח לנו דף חדש של שנה טובה ומתוקה!

באדיבות: מגזין עטרת חיה