זה עלול לקרות בהמון מקרים, בכל בית, בכל בית עסק, בכל אינטראקציה עם מי שזה לא יהיה, גם נשים וגם גברים: לא קיבלתי את מה שמגיע לי, על פי מה שלדעתי הוא הצדק והיושר (והרי דעתי היא ודאי צודקת, נכונה, לגיטימית וברורה לכולם!), ואני כבר רותחת, מאשימה, מדברת בתוקף, ו"עומדת על שלי! אני לא אצא מכאן פראיירית!", ובסוף אני גם 'מראה להם מה זה'. אבל משום מה, תמיד במצבים כאלה נשאר טעם לא טוב בפה. ניצחתי, אז איך זה שאני מרגישה כישלון צורב?

'אל תהיה צודק, תהיה חכם' אומרת אמרה עממית. אבל מה כל כך רע בלהיות צודק? ומה כל כך טוב בלהיות חכם?

הצדקת הצודקת

אז בואו נחשוב: מה זה אומר כשאני מחפשת להיות הצודקת? זה אומר ככה: יש אותו, ויש אותי. שנינו בתוך סיטואציה, וכל אחד מאיתנו הוא צד בה. ברגע שיש שני צדדים, שני בעלי אינטרסים, הם, האינטרסים, יהיו בהכרח מנוגדים.

ואז, אחרי שביני לבין עצמי דנתי במצב (כלומר, הפכתי בן–רגע להיות גם צד בעניין, וגם שופט עליון), הגעתי למסקנה שאני הצודקת, ושדרך ההתנהגות שלי היא–היא הנכונה, ולכן אעמוד איתן על דעתי וזכויותיי.

מה אתן אומרות על זה? חבל על מי שמנהל את יחסי האנוש שלו בצורה כזו… כי להיות הצודק, ביחסי אנוש, זה רע, משום שיחסי אנוש לא מנהלים כמו בית משפט, עם תובע, נתבע, ראיות, הוכחות ונאשמים, ולעיתים קרובות גם גזר–דין שמוצא לפועל, על ידי מי שהיה גם המאשים גם השופט ועכשיו הפך גם לשוטר ולסוהר.

לצערנו, אנחנו נופלות למקום הזה כל כך בקלות, לכאורה בעידוד חז"ל שאומרים במפורש, שבזכות נשים צדקניות (וזה בדוק אני!) עתידים להיגאל, ושאנחנו גלגול של נשות דור–המדבר, שלא חטאו, ואנחנו הרבה יותר מזוככות, וכו' וכו'.

בואו, עם כאלה צדקניות מי צריך…?!

אבל מה באמת הבעיה כאן? הרי כל הדברים האלה, שנאמרים לנו השכם והערב, הם נכונים, הם מדברי האריז"ל, חז"ל – אמוראים ותנאים גדולים… אז למה אנחנו בכל זאת לא מגיעות לתוצאה הרצויה, שגם הצד השני יודה בצדקתנו?

ישנו סיפור שבעבר עשה לו כנפיים, פעם נכנס ליחידות אדם שהתקרב לחב"ד, וסיפר לרבי שהוא כבר לומד תניא וחסידות, ועל כן הוא חסיד שלם. ענה לו הרבי: "חסיד אינו מושלם, ומושלם אינו חסיד!"

התחלת הנפילה היא המחשבה "אני צודק/ת", "אני בסדר!". למה? כי זה המקום שמוליד עיוורון, חירשות וטמטום. מפסיקים להקשיב, לחשוב, ולראות דרכים דעות, ואופני עשייה אחרים. יש רק אותי, וכל היקום מתיישר לפי אמות המידה שלי… גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. עובדה! ככה כתוב פה, וככה כתוב שם – וכל מה שכתוב מוכיח את צדקתי.

איך יוצאים מהמעגל?

אז תכל׳ס, מה עושים עם מצב כזה? כל אדם קרוב אצל עצמו, וכמו שאומר אדמו"ר הריי"ץ, אהבת עצמו התולדתית מעוורת את האדם, וגורמת לו להרגיש גם צודק וגם חכם, דבר שלא יתכן במציאות, כי עצם עניין החכמה הוא הביטול לאלוקות, והצודק הוא קצת פחות בטל, וקצת יותר, ובכן, אטום, נאמר. אז בואו נהיה ענווים, ואז זה יפתור לנו את הבעיה. האמנם? מה שיקרה הוא שבכל פעם שננהג בחכמה, כלומר, נוותר, נדבר בנחת, נפתור קונפליקטים, ועוד כהנה התנהגויות ענוותניות, נרגיש יותר ויותר ענוות , ויותר ויותר צודקות וצדיקות… געוואלד! איך יוצאים מזה?!

הפתרון הוא די פשוט: לעבור לצד השני.

זהו!

מה זה אומר? זה אומר, שהופכים לגמרי את ההסתכלות על היחסים שלנו עם הזולת. הצודק מסתכל על המציאות ומחפש צדק. הצדק הוא בעייתי, כי כשיש צדק, יש גם צודק, וגם טועה, או רשע… אבל אם לא נחפש צדק, אלא את טובת הזולת, את טובת המצב, ובאיזה אופן נוכל להועיל להם, המציאות תתהפך!

דוגמאות מהחיים

הילדים צריכים לצאת מהבית בשמונה. איפה הנעליים? שוב דודי לא הכין מערכת?

האמא הצודקת – (הצועקת?) מרימה את קולה בתיסכול: "כמה פעמים אמרתי לכם לקום חמש דקות, רק חמש דקות קודם?! ובערב לשים נעליים במקום ולסדר מערכת! די! אני לא יכולה יותר! איפה הנעליים האלה?  דודי!…" התוצאה: רפיון ידיים, רגשי אשם אצל הילדים. כעס ותסכול, ואחר–כך צער ומרירות אצל האמא. יצאת צודקת! אז מה?

לעומת האמא החכמה: היא עוברת צד, וחושבת מה חשוב לה עכשיו: שיגיעו בזמן או שילמדו את הלקח מחוסר הארגון שלהם. אם היא רוצה שיצאו בזמן, מייד נרתמת, בחוש הומור וזריזות לנסות לפתור את הבעיות. סדרת חינוך? אחרי הצהריים. ואם היא רוצה שילמדו את הלקח, היא פשוט פונה לעיסוקיה, ונותנת למצב לחנך את הילדים.

למשל, אם הבעל מצטער מהוצאה מיותרת שנפל בה, הצדקת הצודקת, במקרה הטוב שותקת ברעם, ומצירה על הבעל הנעבעך שנפל בחלקה, במקרה הבינוני פולטת "אמרתי לך!" עוקצני, ובמקרה הגרוע, שכמובן אף אחת מאיתנו אינה מגיעה לשם ח"ו, שוטפת את הבעל שטיפה חיצונית ופנימית עם חומרים חריפים במיוחד, כדי שיצא נקי–נקי (וזה עלול לקרות לכווולם, נשים כגברים… רק לי לא).

אבל אם יש שכל בקודקוד, עוברים לצד השני. נעמדים לצד הבעל (בדמיון כמובן), ובלב חושבים על כל אותן פשלות שהיו מנת חלקנו שלנו בעבר, ואיך לימדנו על עצמנו זכות גדולה, שאפילו מלאך מיכאל לא היה מתבייש בה. וככה מלמדים זכות גם על הזולת, וממשיכים לאהוב ולהעריך אותו על כל תכונותיו הנפלאות והאחרות.

הדרך לשלום חלומי

שלום בית, בין ההורים לילדים, בין ההורים לבין עצמם, הוא לא חלום בלתי אפשרי.

זה פשוט לנהל את החיים מנקודת מוצא של כבוד הדדי, הערכה, שיח.

זה להשתדל בכל דרך אפשרית לתת להם את מה שהם זקוקים לו, וללמוד לבטא את מה שאנו זקוקים לו בצורה מכבדת. לא בתלונה, אלא כבקשה.

זה לחיות במודעות שבני המשפחה שונים ממני וזה הדבר הנכון והטוב. זה לקבל את הקשיים והחסרונות שלהם מתוך האהבה שחשים כלפיהם, ואז לעמוד לצידם בזמן הלא פשוט שלהם, דווקא בזמנים האלה, כשנחשפות החולשות.

ואז קורה פלא – משום שהזולת בעצמו כבר חש בכישלונו, בחולשתו, ובכבוד וההערכה שנמצאת שם תמיד – גם בקושי, הוא אוסף את האהבה הזו, ומשתמש בעוצמה הגדולה שהיא מעניקה לו, כדי להתחזק להשתנות, להוסיף בשמחה.

בלי הרבה מילים.

באדיבות: מגזין עטרת חיה