לוקחת אחריות

המילה "אשמה" איך שאנחנו מפרשים אותה, היא אף פעם לא נכונה לנו. אשמה היא רגש שיוריד אותנו כלפי מטה ויעמיס עלינו משקל כבד שיפריע לנו להתרומם. לכן, בעיניי, כדאי להשתמש במילים: "חרטה" ו"לקיחת אחריות". המשקל שיש לנו כשאנחנו חשות אשמה הוא מקום של: ׳איך עשיתי את מה שעשיתי? איך יכולתי לעשות את זה?׳ יש כאן הרבה התעסקות עם היש. עם הישות. אשמה היא רגש שלילי שמבזבז לנו משאבים. במקום אשמה יש לקחת אחריות. ואז מגיעים למקום של עזיבת החטא שפירושו הוא להיות בתנועה שאומרת: אני לא רוצה לעשות את זה יותר. התנועה הזו יכולה להתלבש באחד משלושת הלבושים – מחשבה, דיבור או מעשה – לא משנה באיזה מהם, העיקר שתהיה קיימת. אחרי החרטה ועזיבת החטא, ישנו העניין של קבלה להבא. זו הגדרת התשובה על פי אדמו״ר הזקן.

אנחנו הולכים להגיד הרבה "אשמנו" בתפילות בקרוב…

זו שאלה טובה! אני חושבת שאמירת "אשמנו" צריכה לבוא ממקום שאנחנו מודים ומסכימים שבאמת עשינו את מה שעשינו. אני מדברת עכשיו בכובע של מאמנת רגשית. כשמתאמנת שלי תחוש אשמה זה לא יקדם אותה או יתרום לה. מה שכן יתרום לה היא השאלה מה עושים עם הרגש הזה, שהוא טבעי ואנושי. בעיניי כשאנחנו אומרות "אשמנו בגדנו" אנחנו מסכימות להודות שעשינו את זה. מסכימות להתבונן בטעות, בחטא, בשגגה, ולקחת עליהם אחריות. ואז להחליט שאנחנו לא רוצות לעשות אותם יותר. משפטים כמו: "יאו אני אשמה! ואיזו נוראית אני! ואיך עשיתי את זה ואיך יכולתי ומה חושבים עליי?" לוקחים מאיתנו משאבים שהיו יכולים לקדם אותנו.

אז האם אשמה מיותרת? ונקיפות מצפון מכבידות ולא יעילות?

חד משמעית כן. אם אני מבינה שכוחות הנפש שלי הם משאב, וכמו כל דבר בנבראים המשאב הוא מוגבל, כשאני מבזבזת את המשאב הזה על התבוססות בתחושת אשמה, בהכרח שלא ישארו לי משאבים עבור שיפור והתקדמות. ברור שנחוש אשמה ויעלו בנו המחשבות המורידות, אי אפשר להתחמק מזה משום שאלו תחושות טבעיות ואנושיות, אך אם ניתן להן לנהל אותנו אז נלך אחורה במקום קדימה. הפוך מהכיוון הרצוי. עם כמה שרגש האשמה והמחשבות הבאות בעקבותיו הן טבעיות, הן לא יעילות בשום צורה. כל העניין של מוח שליט על הלב הוא לדעת לנהל את תחושת האשמה בצורה כזו שהיא תיקח לנו מינימום משאבים של כוחות נפש כדי שישארו לנו מקסימום משאבים עבור לקיחת אחריות והתקדמות.

אני לא העניין

אך בלי תחושת אשמה לעולם לא נוכל להתקדם?

יש לנו חשיבה כזו שבלי תחושת אשמה לא נוכל להתקדם. אבל היא לא נכונה. בלי לקיחת אחריות לא נוכל להתקדם. בלי ענווה, בלי לומר: ״טעיתי״.

באשמה יש הרבה התעסקות עם עצמי, עם האני שלי. מה אני עשיתי? איך אני עשיתי את המעשה הזה? איך יכול להיות שדווקא אני? העבודה צריכה להיות עניינית. אני לא העניין פה. מה כן העניין? העניין הוא לעשות נכון – להתעסק כמה שפחות עם ה"אני", וכמה שיותר עם הלמידה מהטעות ועם התיקון.

למשל, ילד שקיבל ציון לא טוב במבחן. הוא יכול לחוש אשמה ולומר לעצמו: ׳איזה גרוע אני? כמה טיפש אני! למה לא למדתי? למה שיחקתי כל היום?׳ (שמות לב כמה "אני" יש פה?). והוא יכול להיות מאוד צודק באמירות הללו! אך העיסוק הוא כל הזמן סביב אותו הדבר, אין כאן התקדמות. עדיף שבמקום ההתעסקות הזו, הוא יחליף את האמירות הללו ב: ׳נכון, לא למדתי מספיק ולא הייתי רציני. הציון מאכזב. אני יכול לגשת למורה ולבקש מועד ב'. אני יכול להחליט על סדר לימוד רציני עבור המבחן הבא׳. בלי הפקת לקחים לא נוכל להתקדם, בלי המקום הזה שאומר: ״אני רוצה טוב יותר, אני רוצה אחרת״.

לא לעצבות, כן למרירות

מהי המחיצה הדקה בין עצבות למרירות?

המחיצה היא יעילות. העצבות היא אנושית וטבעית. היא צודקת ואף מתבקשת. אך לא יעילה. ומרירות היא על טבעית. היא בדיוק העבודה של מוח שליט על הלב. המרירות היא יעד, והיא התנועה שמקדמת אותי, ומביאה אותי הכי מהר, יחסית לעצמי, אל המטרה שלי. עצבות הכיוון שלה הוא למטה. מרירות הכיוון שלה הוא למעלה או קדימה.

איך מרירות נראית בפועל?

מרירות היא תנועה שרואה את הפער בין הרצוי למצוי במקום ליפול בייאוש אל מול הפער, מרירות אומרת: ״אני אעשה כל שביכולתי לצמצם את הפער. אני ממוקדת בהתקדמות עם הפנים קדימה״. למשל: אישה יכולה לומר לעצמה: ׳אני אמא לא מספיק טובה, אני צועקת ומענישה יותר ממה שהייתי רוצה׳. במקום ליפול מזה ולהיות במקום של אשמה, של ישות, ולחשוב: ׳איך קרה לי דבר כזה? איזו אמא גרועה אני! השם נתן לי ילדים ואני עושה ככה׳… – זו עצבות.

מרירות תגיד: ׳נכון, אני לא מספיק טובה כמו שאני צריכה להיות. ולכן אני אלך ואלמד קורס הנחיית הורים, אשמע הרצאות על חינוך בגישה חסידית, אצא מהבית בערב ובעלי ירדים אותם. כל דבר שיעזור לי לצמצם את הפער.

מרירות היא מקום של למידה. יש בה הסכמה והרבה ענווה בבסיס שלה. היא מביאה אותנו לעבור מהתעסקות בעצמינו להתעסקות ב: ׳מה צריכים ממני כרגע?׳ מרירות היא אחד הכלים לעבוד עם הישות. עם תחושה שאני המרכז.

המחיצה בין עצבות למרירות היא דקה אך מפרידה בין עולמות, בין קודש לחול. בין הקדושה, ללעומת זה. הדקות היא בתנועת הנפש, בביצוע. הרבה פעמים מבלבלת אותנו שם התחושה של ה"צדק", "אבל אני צודקת שאני חשה עצובה בגלל עניין כזה, מה את רוצה שלא אבכה על זה?". אז בסדר, נכון. אנחנו לא רובוטים, טבעי והגיוני שאלו התחושות שיעלו בנו. לכן צריך לנהל את הלב, את העולם הרגשי הרותח והמבוהל, ולכוון אותו למקום יעיל יותר.

מה ההבדל בין בקשת סליחה ולקיחת אחריות לבין תחושת ה–"אני תמיד טועה"?

כדי לשים לב להבדל יש להתבונן במי מתעסקים? אם אני אני טועה, ואני עשיתי משהו רע, אז העיסוק הוא בעצמי. אך אם ביקשתי סליחה, ולקחתי אחריות על מעשיי, אז אני מתעסקת עם עצמי כדי להתקדם, כדי לצאת ממקום מעגלי שמחטט שוב ושוב בטעות, בחטא. אנחנו רוצים לעשות את המעבר הזה ממקום של חינוך, שהוא יהיה באופן פנימי. יש לעבוד עם המקום הטבעי והאנושי שלנו על ידי חינוך עצמי ולהתאים את החינוך לטבע שלנו. "חנוך לנער על פי דרכו". כדאי לחנך את העולם הרגשי שלנו על פי המקום בו אני נמצאת כרגע, ולא ממקום של שבירה או כפייה.

באדיבות מגזין עטרת חיה