ימי הסליחות הסמוכים לראש השנה וקטרוגים גדולים נצפים על עם ישראל. הצדיק ר' לוי יצחק מברדיטשב אף קיבל מכתב מר' ברוך ממז'יבוז' שהודיעו כי בימים אלו עליו לעמוד על המשמר ולעורר רחמי שמים בכדי להסיר הקטרוג הנורא.

ר' לוי יצחק מחפש אחר זכות מיוחדת שתוכל להכריע את טענות המקטרגים: בוקר אחד לאחר אמירת ה'סליחות' – יצא מבית הכנסת והלך אל שכונת העניים. לפתע אור יקרות נגלה אל מול עיניו, זורח מעל בית נמוך ורעוע – מיד הבין הצדיק כי זה המקום אשר הוא מחפש. בתוך הבית פגש באישה צעירה יושבת וקוראת 'תחינות' וראשה עטוף במטפחת.

נזדעזעה האישה לראות את הצדיק בביתה, במיוחד היות שידעה כי דרכו ללכת בימי הסליחות אל בתי החוטאים לעוררם לתשובה. התפרצה מיד בבכי ואמרה: "אמנם חטאתי, רבי ומורי. אך כבר עשיתי תשובה. וכל מה שיכולתי כדי למרק את עווני האיום". והצדיק השיב לה בנחת: "אל תתעצבי אל ליבך, ביתי. את לא חוטאת, ש לך זכות גדולה בשמים, אנא ספרי לי את אשר ארע".

וכה סיפורה של האישה הצעירה: "אבי ואימי התגוררו בכפר סמוך לברדיטשב והתפרנסו ממחלבה שחכרו מהפריץ, כך עברו שנותי, על מי מנוחות. כשמתו עליי, הייתי רק בת 17 שנה, לא ידעתי כיצד אסתדר ואכלכל את עצמי, והחלטתי לגשת את הפריץ ולבקשו שישאיר בידיי את המחלבה. את העבודה אני יודעת בחריצות רבה.

מיד כשראה אותי הפריץ, בערה בו אש התאוה – והחל לדבר באוזניי דיבורים גסים שלא מתאימים לבת ישראל והכל כדי להכשילני. כאשר ראה שאני איתנה בדעתי ועומדת לברוח מביתו, שינה את עורו והחל לדבר אליי בנחמדות: כי לא יעשה לי רע, ואקבל את המחלבה לשלוש שנים בחצי המחיר, ובלבד שאתן לו לגעת בשער ראשי. לא הספקתי לברוח והוא כבר תפס בשערות ראשי הארוכות ונשק להן.

כשחזרתי הביתה לא מצאתי מנוחה לנפשי. ולא הצלחתי לישון כל הלילה מתוך בכי מר, בבוקר לקחתי את המספריים וגזזתי את שערותי. וממחרת עזבתי את הכפר ואת המחלבה. והשתקעתי פה בעיירה. הפכתי למשרתת באחד מבתי העשירים, עד שנישאתי לאיש טוב וישר דרך, אך מזה כשנה שהוא נפטר. ולבי כואב כי בחטאי הגדול הוא מת".

"והיכן השער הגזוז?" שאל הצדיק. "רק תלתל אחד נותר לי לזכרון מהצמות הארוכות שלי". נשמע קולה של האישה, "כשלבי מתמלא צער על רוע מזלי, קשיי יומי ופטירתו של בעלי – אני מוציאה את התלתל, מביטה בו – וזוכרת את עוון נעורי הנורא, ומצדיקה עליי את הדין".

דמעות חמות נזלו מעיניו של הצדיק, והוא יצא מביתה בברכה.

ראש השנה בבית הכנסת, אווירת היום הקדוש מורגשת בכל, כל המתפללים חשים, שהצדיק ר' לוי יצחק עושה עבודה מיוחדת בכל כוחותיו ונפשו כדי להעלות את תפילותים אל כיסא הכבוד ולבטל את הדינים הקשים. קודם התקיעות ניגש הצדיק לטבול במקוה שוב, והירבה בכוונות וייחודים יותר מבכל השנים.

והנה, נכנס הצדיק לבית הכנסת ועלה אל בימת תקיעת השופר, כל המתפללים מצפים לשמע קול השופר החזק. אך הצדיק עומד ושותק. גניחות ואנחות מתפרצות מתוך גרונו, פתאום הרים את ראשו, נשא עיניו למעלה וזעקה יצאה מתוך ליבו: "רבונו של עולם! אם פשעינו מכריעים את הכף לחובה, קח נא את תלתל השיער של האישה העלובה, הניחהו על הכף השניה, ואני בטוח כי תלתל זה יכריע את הכף לזכותינו".

מיד נעשה רעש גדול בפמליה של מעלה: לשטן נסתתמו כל הטענות. ולא ידע מה עוד לומר לנוכח הדברים – שערי שמים נפתחו לרווחה. פני הצדק נהרו משמחת נצחון, וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון – שנה מבורכת ומוצלחת בכל מקום שהוא.