שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת האזינו

שירת האזינו: מייצגת תהליך שלם הגדול מסך חלקיו!

פרשת האזינו נודעה בכינויה בשם 'שירת האזינו'- הנחשבת לאחד משירי הלוויים שהושרו בבית המקדש בעת הקרבת קרבן מוסף לשבת, כפי שמתאר זאת הרמב"ם בארוכה בהלכות תמידין ומוספים (פרק ו' הלכה ט, ובפרק י"ג הלכה ה').

למרות שהיא מגלמת בתוכה דברי תוכחה לא פשוטים כלפי בני ישראל, המבטאים את ההיפך המוחלט משירה המעידה על שמחה והודאה פנימית לה' יתברך?

מסביר הרבי מליובאוויטש שהסיבה לכך שפרשת האזינו מכונה בשם שירה הינה בשל השלם שבה הגדול מסך חלקיו. נכון אמנם שהיא מגלמת בתוכה דברי תוכחה, אך גם תוכחה זו הנה חלק מהמסע הארוך אותו עברו בני ישראל עד כניסתם לארץ, מסע המעיד על התפתחות השלם שבהם הגדול מסך חלקיו כאמור, כאשר צמיחה וההתפתחות זו באו יחד ולצד אותם אירועים שהביאו איתם תוכחה זו והפכו אותם למי שהם היום כאשר הם רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת.

מה שהופך את המסע כולו לשירה והודאה לה' יתברך על גודל חסדיו עם בני ישראל והתוכחה לצידה שסייעה להם להתפתחות האישית והביאה למוכנותם הנפשית והרוחנית לכניסה לארץ המובטחת. (לקוטי שיחות חלק כ"ד עמ' 229 ואילך).

משה רבינו מלמד שירה זו עם ישראל ומחדיר אותה לעומק לבבם ונפשם על מנת שתהווה את המצפן הרוחני עבורם בהמשך דרכם כאשר הוא כבר לא יהיה שם פיזית אך ילווה אותם מלמעלה.

בשירה זו מעיד משה רבינו את השמים והארץ להיות אלו שיזכירו לבני ישראל את מחויבותם לקשר שלהם עם ה' יתברך. את האחריות למעשיהם אם תיטיבו או חלילה להיפך אם תרעו מעשיכם. לצד זאת מעורר משה רבינו את בני ישראל לחזק ולהחזיק בעצמם את הקשר הנצחי שלהם עם ה' יתברך גם לאחר מותו.

הוא סוקר בפניהם את ההיסטוריה מאז יצאו ממצרים עד הנה כצד ה' יתברך ראה אותם בכל רגע, היטיב עמם ושמר עליהם מכל משמר, ואף נזף בהם כאשר המרו את פיו.

משה רבינו נושא השירה הזו ביום מותו ממש יחד עם יהושע בן נון אליו הוא מעביר את שרביט ההנהגה, בכך נפרד המנהיג הדגול והאהוב מצאן מרעיתו.

 שני סוגי גילוי אור בעולם: 1. אנרגיה אינדיבידואלית 2. אנרגיה אוניברסלית. כחלק מהכשרת העולם לגילוי הייחודי הצפוי לנו לעתיד לבא:

אחד הפסוקים בשירה זו מתאר את אופן התגלות ה' יתברך ואת אופן פעולתו בעולמו והשפעתו על ברואיו: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים פרק ל"ב פס' ל"ט).

המפרשים באופן כללי מבארים את הפסוק העוסק ונסוב על אופן מלכותו של ה' יתברך הן בעולמות העליונים (הרוחניים) והן בעולמות התחתונים (העולם הפיזי) שהנם רשות אחת המיוחדת עם ה' יתברך אותה הוא מנהל ובה הוא שולט, הבאה לשלול מציאות אחרת מבלעדי ה' יתברך (כלי יקר, אור החיים הקדוש, מדרש ספרי ועוד).

הרבי מליובאוויטש מסביר שפסוק זה מתאר את האופן בו מתגלה ה' יתברך על ברואיו שבכללות ישנם שני סוגי ואופני התגלות.

שני אופני התגלות אלו נרמזות במילה הנכפלת בפסוק הנ"ל: 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא' – המילה אני נכפלה פעמיים.

בפעם הראשונה מתייחסת המילה 'אני' – לחיות האוניברסלית המחיה את העולם כולו בכללותו מבלי להתמקד בנברא זה או אחר ספציפית.

ובפעם השנייה מתייחסת המילה 'אני' – על האופן בו כל נברא מקבל את אופן חיותו בצורה המותאמת לו אישית והייחודית לו כנברא עלי אדמות.

בלשון החסידות מתואר מושג זה בשם 'אור הממלא' כל עלמין (את כל העולמות) – 'ואור הסובב' כל עלמין (את כל העולמות):

אור הממלא: מתייחס לאופן בו האור והחיות האלוקית נמשכת ומתגלה בעולם באופן המותאם והייחודי לנברא זה או אחר כאמור.

אור הסובב לעומת זאת מתייחס לאופן בו האור והחיות האלוקית נמשכת ומתגלה בעולם באופן הסובב והמקיף את העולם כולו מבלי לתת התייחסות או ביטוי לנברא זה או אחר כאמור.

המשל המובא בתורת החסידות להבנת המושג אור הסובב ואור הממלא הנו 'ממושג נוסף בתורת החסידות הנקרא: 'אור – ושפע' .

שפע: הנו ביטוי להמשכה ייחודית וספציפית על נברא זה או אחר המכוונת אליו בצורה המותאמת לו והייחודית לו. על דרך שפע הנמשך לתלמיד על ידי רבו באופן אישי המותאם לו ייחודית לפי שכלו ויכולת הבנתו והשגתו!

לעומתו אור: מתאר מצב של התגלות חיות בעולם המושפעת לכולם בשווה ללא איזו שהיא כוונה ממוקדת לנברא זה או אחר, אלא האור מתגלה בעולם וכל מי שרוצה מוזמן להנות או שלא להנות מאור זה באופן המותאם לו ועל ידו אינדיבידואלית. על דרך אור השמש המתגלה בעולם לכולם באופן זהה ושווה, וכל אחד בוחר האם הוא מעוניין לקבל ולהנות מאור השמש או להתכסות מפניו.

לפי זה יוצא: 

ששפע- מתאר את אופן התגלותו של 'אור הממלא' בעולם באופן מותאם וייחודי.

ואור- מתאר את אופן התגלותו של 'אור הסובב' ומקיף את העולם בשווה.

משמעות הדברים היא: שישנו אור וחיות המתגלים בעולם אותם חשים הנבראים ומודעים אליהם, זהו אור וחיות של אור הסובב והמקיף על כל הנבראים בשווה כאמור.

חיות זו הינה המודעות האוניברסלית לקיומו של בורא העולם אותה חשים הנבראים מעצם קיומו של העולם ובתחושה וההבנה 'שיש מנהיג לבירה זו'.

לעומת זאת החיות הממלא את העולמות, אינה נמצאת בתודעה הקיומית של הנבראים כעת באופן מודע וגלוי.

הנבראים אינם חשים ומודעים לקיומה של השגחה אלוקית פרטית וייחודית עליהם המחיה ומהווה אותם בכל רגע נתון.

על מנת לחוש ולחוות את האור האלוקי הייחודי המחיה כל נברא ונברא באופן פרטי יש להתבונן בהעמקת הדעת על מנת שייווצר מצב בו עובדת עצם קיומו וחיותו של כל נברא ונברא המכוון והמנוהל בהשגחה פרטית וייחודית על ידי ה' יתברך יורגש במוחו ולבו של כל נברא כפי שאנו אומרים בתפילות הימים הנוראים: "וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיאֹמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה".

מסביר האדמו"ר הריי"צ: בראש השנה אנו זועקים מקירות לבנו, שתהיה התפשטות מלכותו יתברך בעולם באופן כזה "שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" וגם אפילו מי שאינו רק "נשמה באפו", וכמו על דרך משל בגשמיות, מי שבגלוי אינו נראה כלל שהוא חי, ורק "נשמה באפו"   כן הוא גם ברוחניות, שמי שרק "נשמה באפו" בלבד, הנה גם הוא יידע ש-"אלקי ישראל" הוא מלך ויידע גם כי "מלכותו יתברך בכל משלה". (ספר המאמרים תש"ב).

מוסיף הרבי מליובאוויטש להסביר: כעת בזמן הגלות החיות המתגלה בעולם הנה מבחינת 'ממלא כל עלמין' ואילו החיות  המכונה 'סובב כל עלמין' תתגלה לעתיד לבא בימות המשיח.

זאת משום שהחיות הסובבת את העולמות  כולם הרוחניים והפיזיולוגיים לא יכולה כעת להתגלות בהם בפנימיות, משום שחיות רוחנית זו הנה למעלה מיכולת העולמות להכילה ולהנות ממנה באופן אינדיבידואלי. ולעתיד לבא כאשר העולם הפיזי יתברר ויתעלה ויהיה ערוך ומוכן לקלוט את האור הסובב על העולמות יהיה איחוד אור הסובב כל עלמין עם אור הממלא כל עלמין בגלוי בעולם הזה הפיזיולוגי, דבר שיאפשר לנבראים להנות מאור נעלה וגבוה שלא היה באפשרותם לקלוט , להכיל ולהנות ממנו!

יחד עם זאת הפסוק מדגיש במילים: 'רְאוּ עַתָּה'- כלומר שגם עתה בזמן הגלות ישנה וקיימת האפשרות של הנבראים לפעול את ההכשרה לקראת המצב בו יהיה בו העולם לעתיד לבא מוכן לקלוט ולהכיל את גילוי אור הסובב גם בעולם הזה הפיזיולוגי. זאת על ידי מעשנו ועבודתנו כל זמן משך הגלות בבירור העולם על ידי מעשים טובים, אחדות ואהבת הבריות ובקיום ושמירת תורה ומצוות.

פסוק זה בא כחלק מרכזי בשירת האזינו המספר ומתאר לנו שבכל זמן ומצב בו נתון העולם וכל אשר בו האדם ושאר הנבראים אשר עמו ישנה יכולת וניתנה היכולת להכשיר את העולם ולגלות בעולם את האור הסובב על ידי מענו ועבודתנו במשך זמן הגלות.

מבר משמעותי זה מהווה את אבן הדרך של כל נברא עלי אדמות הגלה לו את הכח שניתן לו מלמעלה גם בזמן הגלות לגלות את אורו של ה' יתברך בעולם על ידי מעשיו ועבודתו האינדיבידואלית ובעבודה משותפת עם שאר בנבראים סביבו בהכשרת העולם להתגלות אור הסובב בו.

זהו מסר מרכזי אותו מעביר ה' יתברך למשה רבינו אל בני ישראל בשירת האזינו: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל".

הכח בידיכם והאחריות היא עליכם איך יראה העולם בו אתם חיים גם בזמן הגלות? איזו חברת בני אדם נראה בעולם? אלו התנהגויות יהוו את הבסיס לקיומכם? אלו כללי מוסר וקוד אתי ומוסרי ילוו את דרכיכם? זהו המפתח שירת האזינו שימת הלב וניתנת דעתנו המכונה בכתוב "רְאוּ עַתָּה", הנה אבן היסוד לקיומו של עולם מתוכן ומכונן כפי שכתוב: "לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי", עד לשלימות תיקון וייעוד העולם כפי שנאמר: "וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה פרק י"ד פסוק ט') בגאולה האמיתית והשלימה.

(מבוסס על מאמר ד"ה 'מים רבים' תשי"ז עמ' נ"ה-נ"ט מתוך ספר המאמרים מלוקט חלק א').

עדות השמים והארץ על קיומו של עם ישראל, הנה עדות שמים והארץ על קיומו של ה' יתברך:

משה רבינו בוחר להיפרד מעם ישראל בשירה כאמור, כאשר הוא מגייס את השמים והארץ כעדים.

על הפסוק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי".

  מבאר הספרי: שמשה רבינו חיפש עדים לדורות שיעידו על עבודת בני ישראל האם היא כפי רצון ה' יתברך או חלילה להיפך. לשם כך בחר משה רבינו את השמים והארץ כעדים, משום שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים ואף אחד לא יוכל להכחיש זאת. מסביר הרבי מליובאוויטש בכך שמשה רבינו מינה את השמים והארץ לעדים בנוגע לעבודת בני ישראל, מנע משה רבינו את האפשרות מלכתחילה למצב של חטא על ידי בני ישראל!

בתהילים נאמר: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ." (פרק י"ט פסוק ב').

ובהמשך הפרק נאמר: "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם" (פסוק ה')

כלומר: קיומם של שמים וארץ הנה העדות לקיומו של ה' יתברך בעולם!

השמים והארץ נבחרו להיות עדות מייצגת לקשר של עם ישראל עם ה' יתברך, משום שהם ההוכחה לקיומו של ה' יתברך מעצם קיומם ונוכחותם!

'אני מודה משמע אני קיים' – הודאה שכל כולה קבלת עול:

ישנו מושג נוסף יסודי ומשמעותי בתורת חסידות חב"ד הנקרא: 'קבלת עול'.

משמעותו של מושג זה הנו שנקודת המוצא בכל דבר ועניין במחשבה, דיבור ובמעשה האדם עלי אדמות צריכה להישען על כך שזה דבר ה' יתברך ורצון ה' יתברך!

נקודה משמעותית נוספת הנה: העובדה שראשית יש לציית ולבצע את הוראות ה' יתברך בדיוק כפי שצווה ורק אחר כך אפשרי, רצוי ואף חובה על האדם להתייגע במוחו ובשכלו להשיג, להשיל ולהבין את דבר ורצון ה' יתברך על פי הבנת שכלו ובכלים שלו.

הדבר מבוסס על הפסוק והציווי הנמנה במניין תרי"ג מצוות כשתי מצוות בפני עצמן על פי דעת הרמב"ם: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד." (דברים פרק ד' פסוק ל"ט).

שמשמעו על האדם תחילה 'לדעת'- כלומר: להתקשר ולהתאחד עם ה' יתברך על ידי מילוי וקיום רצונו בפועל ממש באופן מלא ובקבלת עול מוחלטת.

ולאחר מכן מגיע הציווי והשבות אל  לבבך": כלומר על האדם להתייגע בשכלו ובמוחו ולהתבונן לעומק באימוץ הדעת בציווי ה' יתברך להבינו במוחו ושכלו ולקשר דעתו באומץ במחשבתו עד שהתבוננות זו תוליד בלבו יראה ואהבת ה'.

על דרך התבטאות בני ישראל במתן תורה: 'נעשה ונשמע'!

הודאה לה' יתברך: משמעה הבנה והכרה עמוקה הנולדת כאמור ממח הדעת, לאחר התבוננות מעמיקה המולידה רגש של אהבה ויראה כלפי ה' יתברך, דבר המביא לכך שהאדם מתקשר לה' יתברך בדרך קבלת עול!

להודאה צורות שונות של ביטוי: ההודאה הבאה לידי ביטוי בנתינה ללא מילים, או במילות ההערכה והוכרה קוגניטיבית או רגשית, בכתיבה, בשירה – זמרה או ריקודים, מספרת על החיבור הקיומי של האדם לעצמו לבריאה ולמי שבראו. מהות החיבור של האדם לעצמו עובר ביכולת ההכרה בכך שעל כל דבר שהוא חווה ועובר ואתו הוא מתמודד צריך להודות. החיבור לבריאה עובר בהכרה שמהות הקיום הנה ההכרה במי שברא את העולם מנהלו ומנהיגו בכל רגע ורגע.

כאשר האדם מחובר לעצמו בעצם ההכרה בבורא העולם ומנהיגו דרך הגשמת ייעדו עלי אדמות מעיד הוא במעשיו על העולם ובוראו.

במדרש תמורה מסופר (מדרש זה הוא ספר 'מדרש קטן' המיוחס לתנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא).  

"מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְּרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר . אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלַי.  לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ . אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בֶּגֶד.  אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג.  אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לְךָ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר!  אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֲךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ? נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר?  אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא בְּרָאוֹ".

כלומר העדות על בורא עולם הנו העולם!

 ההכרה בבורא עולם מאפשרת את ההודאה ואת ההכרה הקיומית של האדם הנברא.

 כאשר האדם מכיר תודה על עצם קיומו הוא מעיד בעצם על קיומו!

 ההודאה על קיומי, מספרת על ההבנה שהקיום הנו תלוי בורא נברא, ובהכרה זו אני מגיע להבנה שכאשר אני מודה על קיומי אני בעצם קיים!

קיום שכזה המאפשר לאדם לזכור ולהזכיר לעצמו בזכות מה ומי הוא קיים, יכולת זו מאפשרת את המשך קיומו בכל רגע ורגע מחדש על ידי בורא עולם ומנהיגו המחדש בטובו בכל יום ובכל רגע ורגע מעשה בראשית.

מכיוון שמציאות הנברא הנה ממציאות הבורא. לכן כאשר האדם מייצג את הבורא עלי אדמות במעשיו הוא מאשר ומנכיח את קיומו.

בתוכחת שמואל הנביא לשאול המלך על כך שלא ביצע את ציווי ה' יתברך בשלמותו בהכחדת עם העמלקי אומר שמואל הנביא: "הנה שמוע מזבח טוב". (שמואל א' פרק ט"ו פס' כ"ב).

כלומר: למרות שמצד הבנת והשגת שכל האדם  גם אם זה נובע אצלו מצד שכל של קדושה שלו, ישנה אצלו הבנה באופן אחר מציווי ה' יתברך אחר, כפי שהיה סבור שאול המלך – (שעליו מעיד הכתוב היה "כבן שנה שלא טעם, טעם חטא") שיש לזבוח לה' יתברך מ-"מיטב הצאן והבקר" של עמלק, הנה על זה אמר שמואל "הנה שמוע מזבח טוב", שכל מציאותו של יהודי צריכה להיות באופן של "שמוע" – "האזינו", היינו, שהוא רק כלי לשמוע לרצון ה' יתברך, ולא יותר!

וכאשר נמצאים במעמד ומצב של "האזינו" – אזי באים לעניין התשובה הנכונה, הן לפני יוהכ"פ והן לאחרי יוהכ"פ.

שירה שכל כולה הודאה מהווה את הבסיס לקיומו של הקשר הנצחי בין עם ישראל ל-ה' יתברך!

בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין נאמר: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם" (מסכת סנהדרין דף צ"ד ע"ב).

לא בכדי בחר משה רבינו להיפרד מעם ישראל בלמדו אותם את 'שירת האזינו' שכל כולה הכרה בקיומו של ה' יתברך מתוך שירה והודאה ל-ה' יתברך.

מהותה של שירה בכלל הנה ההכרה וההודאה העמוקה כלפי מי שאליו מכוונת שירתי. שיר הנו קול העולה ממיתרי הלב, קול שכל כולו הודאה והכרה בטוב ובחסד אשר נגמל עמי!

היכולת להודות על ידי שיר נובעת ממקום עמוק בנפש האדם. אדם המסוגל להודות בשיר והלל למי שגמלו טוב, מספר סיפור של קשר עמוק הקיים בינו לבין מי שגמלו טוב!

דרך השיר מבטאת הנפש את תחושת הקשר העמוק הבא לידי ביטוי באופן ספונטני כאשר השירה באה ועולה ממעמקי הנפש!

הביטוי הספונטני שבשירה מגלה ומספר על תחושת רגש עמוקה הממלאת את האדם ומציפה בו רגשי תודה וגיל הפורצים להם מאליהם ברגע של הכרת הטוב בהודאה פשוטה.

אדם המלא מתוכו החש בקשר העמוק כלפי מי שגמלו טוב לא זקוק לתזכורת או לתמריצים והנעות חיצוניות בכדי להודות, הוא מונע ממוקד שליטה פנימי המעורר את חושיו. ברגע בו הוא זוכה לחסד וטוב מיד עולה לה ופורצת ממנו הכרת הטוב בשיר והלל שכל כולה הודאה.

התנועה הפנימית הנובעת ממעמקי הלב והנפש הבאה לידי ביטוי בשירה ספונטנית, מספרת על גודל הרגע בו נתון האדם שזכה לחסד וטוב הנגמל עמו, ובאה לידי ביטוי ממנו כלפי מי שגמלו טוב בתנועה החוצה המתארת אדם שמילים עטפו את נפשו רוחו ונשמתו ורק מחפשות להן ביטוי לנוכח תחושת ההודאה העמוקה בה הוא נתון ואותה הוא חש.

זהו רגע מכונן שאין לתארו במילים, משום שהוא מספר סיפור אחר. המילים אינן יצירה תחבירית של כותב ומלחין מחונן, אלא ביטוי רגשי עמוק של קשר בין הנגמל טוב לבין הגומלו טוב!

אדם המבטא את הכרת הטוב וההודאה שבו בשיר מספר לנו על קשר שניתן רק להתקנא בו בבחינת 'קנאת סופרים'. אדם זה נתון ונמצא בקשר עמוק וחזק עם עצמו, מה שמאפשר לו להתקשר ולחבור לקשר עמוק עם הזולת דרך שירה העולה מעמקי נפשו ולבו.

קשר מסוג זה הנו קשר שלא במהרה ינתק, זהו סיפור על קשר עמוק יציב וחזק, קשר מסוג זה נועד להיות קשר נצחי.

הוא מספר על חוסר התניה בקשר, קשר שאינו תלוי בדבר!

קשר זה מתואר במקרא כך: כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. (דברים ל"ב פסוק ט').

ובארו המפרשים: מה חבל זה עשוי משלשה גידים, כך עם ישראל קשור ומאוחד עם ה' יתברך בזכות שלשה אבות האומה אברהם יצחק ויעקב.

קשר פיזיולוגי הנעשה בחיבור של שני אובייקטים, בדוגמת שני חבלים, הנו קשר העלול להינתק שכן הוא מורכב מקשר חיצוני הבא בשל איחוד שני אובייקטים האחד אל השני, מה שבסופו עלול לגרום להם להינתק האחד מן השני בגין סיבה זו או אחרת, אם בשל שחיקה של אחד החבלים, או בשל קשר שנחלש ובסוף נפרם וכד'.

אמנם קשר המבוסס על איחוד טבעי בו אין צורך לקשור דבר מה ביניהם על מנת שהקשר יתקיים, אלא הקשר מבוסס על היותו אחד עם הזולת, מבלי שניכר מקום בו מתחיל הקשר או היכן הוא מסתיים, קשר שכזה נועד להיות נצחי.

זהו הביטוי המושלם בקשר הבא לידי ביטוי בהודאה ספונטנית בין שני אוהבים, מבלי שאף אחד מהם נזקק לאיזו שהיא תזכורת לקשר ביניהם, או לאיזה שהוא אקט שיגלה את אותו קשר, הוא פשוט שם, הוא קיים באופן מתמיד ונצחי, והוא בא לידי ביטוי בשיר העולה ממעמקי הנפש והלב כאשר האחד רוצה להודות לשני על מי שהוא עבורו, על עצם היותו, על עצם הקשר ביניהם.

במילים אחרות השיר אינו תזכורת לקשר בין שני האוהבים אלא הוא ביטוי לקשר העמוק ביניהם!

את זה רוצה משה רבינו ללמד את בני ישראל לפני לכתו, כפי שמורה לו ה' יתברך "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

ולכן נקבעה השירה הזו כשירת הלוויים בבית המקדש כל שבת בהקרבת קרבן מוסף כאמור.

שירת האזינו הנה אבן היסוד לקשר של עם ישראל עם ה' יתברך, בה מתואר כאמור כל הדרך אותה עברו עם ישראל וה' יתברך יחד מהרגע בו נתוודעו עם ישראל לקיומו של ה' יתברך בעולם.

שירת האזינו מהווה תזכורת לקיומו של עם ישראל עלי אדמות ומהווה את היסוד והתשתית עליה הושתת כל הקשר שלהם עם ה' יתברך.

השלם בגדול מסך חלקיו שבסיפור הקשר הזה הן בטוב ובחסד אותו גמל ה' יתברך עם בני ישראל והן ברגעים בהם ננזפו וקבלו תוכחה על מעשיהם הן אלו שיצרו אפשרו והוו את היסוד לקשר כה עמוק בין ה' יתברך לבין עם ישראל.

ולכן זו השירה אותה ביקש משה לחקוק בנפשות ונשמות עם ישראל לדורות! ההבנה ששיר המבטא את מהות הקשר בינכם לבין ה' יתברך הן לטוב והן למוטב הוא הביטוי לקשר העמוק בינכם לבין ה' יתברך אותו יש לחקוק על קירות לבכם ונשמותיכם לעד ולנצח נצחים!

זהו סיפור על קשר שאין לו התחלה ואין לו סוף, זהו סיפור על קשר האוצר בתוכו את כל מה נדרש לקשר נצחי בין שני אוהבים!

זוהי דרך חיים אותה רוצה משה רבינו להוריש לעם ישראל: זכרו קשר המוצא את ביטויו בשיר המספר את טיב ומהות הקשר שלכם עם ה' יתברך יש בו בכדי לשמר ולשמור על קשר זה לעד ולנצח נצחים!

זוהי מתנת חיים אותה העניק משה רבינו לעם ישראל כאשר ירגישו שמשהו מתרופף או נחלש חלילה בקשר ביניהם לבין ה' יתברך, או אז יזכרו ויזכירו לעצמם את הקשר העמוק ביניהם ובין ה' יתברך כפי שבא לידי ביטוי בשירת האזינו. 

וכפי שמעיד הכתוב: "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים פרק ל"א פסוקים כ'-כ"ב).

שבת שלום ומבורכת וגמר חתימה טובה

מאת: מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה