היה זה ביום בהיר אחד, ט"ו באב, ה'תש"ע, כשחייהם של בני משפחת נמנוב השתנו לנצח.

משפחת נמנוב היא משפחה אמריקאית הנמצאת בתהליך התקרבות לתורה ולמצוות. האבא – יונתן, עובד למחייתו בבורסה במשך היום, ובערבים מתנדב בארגון 'הצלה' כבר למעלה מעשרים שנה. האמא – שרלין, עקרת בית, מטפלת במסירות בארבעת ילדיהם הקטנים: יעקב, 6; זקרי, 4; אביגיל (גלי) 2; ועליזה בת החודשיים.

באותו יום גורלי, שהו בני הזוג וארבעת ילדיהם בנופש בעיר מיאמי שבפלורידה. יונתן ושרלין השאירו את בתם אביגיל בת השנתיים בבית עם המטפלת, ויצאו לערוך סידורים שונים. בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים חזרו בני הזוג לביתם, ולא דמיינו כלל את המצפה להם…

בהלה גדולה אחזה בהם כשהתקרבו לכיוון בריכת השחייה ושמעו קריאות וזעקות רמות "תזמינו אמבולנס מהר"! כשפנו לבדוק על מה כל הרעש וההמולה, ראו אדם מבוגר עומד בבריכה ומחזיק גופה קטנה ללא רוח חיים ר"ל. זעזוע עמוק חדר לגופם כאשר לחרדתם הגדולה התברר שאותה גופה היא לא אחרת מאשר גלי שלהם בת השנתיים!

בתור מתנדב ותיק ומומחה בארגון 'הצלה', נכנס אבא יונתן ישר לעניינים והחל לבצע החייאה לבתו הקטנה, בזמן שאישתו שרלין נעמדה מן הצד אחוזת חרדה, משותקת ומזועזעת מן המצב המפחיד אליו נקלעו. מעומק ליבה, החלה שרלין לזעוק אל ה', והתחננה לרחמי שמיים עצומים. בזעקות שבר החלה להבטיח כל מיני הבטחות לקדוש–ברוך–הוא לזכותה של בתה, בניסיונה להטות דין שמיים לכף החיים.

בינתיים, בעלה יונתן המשיך בניסיונותיו המרובים להחייאה ומסביבו גדלה ההתקהלות, הדאגה והפאניקה.

במשך אותן דקות שהרגישו כנצח, שרלין קיבלה על עצמה החלטות טובות רבות – אך פתאום נזכרה במצוה מסוימת שטרם קיבלה על עצמה…

המצוה היחידה שלא הצליחה לקיים עד כה.

כשדמעות זולגות מעיניה זעקה שרלין לריבונו של עולם:

"בסדר! בסדר! השם! אני אכסה את השיער שלי! אני מבטיחה! אני אכסה את השיער שלי!

בבקשה, רק אל תיקח אותה ממני"…

בהנף יד, שרלין אחזה בבגד הראשון שמצאה, וכיסתה את ראשה.

באותו רגע, בעלה יונתן החל לצעוק: "יש דופק! יש דופק!"

לאחר שלושים שניות נוספות של הנשמה, ה' ענה לתפלותיהם וזעקתם של בני הזוג, גלי קמה לתחיה, והחלה להשמיע קולות בכי חלושים.

ההורים ההמומים הרשו לעצמם לנשום מעט לרווחה, והחלו להעמיס את גלי על אלונקת האמבולנס, בכדי לקחתה לבית הרפואה הקרוב.

גלי התאשפזה בבית הרפואה ושהתה במעקב צמוד במשך 24 שעות. כאשר צוות הרופאים סקרו את ההקלטה של מצלמות האבטחה מהבריכה הם שמו לב לכך שגלי הייתה מתחת למים במשך שלוש דקות ועשר שניות! זה נדיר מאוד שילד או מבוגר ישרוד בלי חמצן למשך זמן כה גדול מבלי שיפגע בנזק ניורולוגי כלשהוא.

בחשש רב, בני הזוג התכוננו לפגישתם עם צוות הרופאים בטיפול נמרץ, והכינו את עצמם לגרוע מכל.

"אין לנו מושג איך דבר כזה קרה" פנה ד"ר מיירס להורים המודאגים. "לא מצאנו שום זכר לטביעה! אנו לא רואים שום נזק שנגרם לבתכם. בתכם בריאה לחלוטין! הרצנו את הבדיקות שלה שוב ושוב, ואנו פשוט לא מצליחים להבין מה קרה פה, זהו ללא ספק נס גלוי"!

במילים אלו, גלי קיבלה את 'תעודת הבריאות שלה' ונשלחה חזרה הביתה, הישר אל תוך ידיהם של הוריה הדואגים והאוהבים.

לאחר התאוששות קלה בבית, שמעה שרלין את הצד השני של הסיפור מפי בעלה.

יונתן, בזמן שביצע הנשמות על בתו הקטנה, שמע את אשתו זועקת הבטחות שונות לקב"ה, והחל גם כן, ב'משא–ומתן' איתו. וכך אמר לקב"ה: "ה'! עשרים שנה נתתי מעצמי להצלת נפשות בארגון 'הצלה', ולעולם לא ביקשתי שום דבר בתמורה. עכשיו הגיע הזמן לפרוע את ה'חוב'. אם תציל את הבת שלי, אני מתחייב להתנדב עוד עשרים שנה בארגון"…

למעשה, לאחר עשרים שנה, זו הייתה הפעם הראשונה בה יונתן ביצע החייאה על ילד קטן, כך שסיכויי ההצלחה שלו לא היו מרובים כלל. נס גדול מזה היה שהוא הצליח להציל אותה ללא שימוש במכשירי הצלה מקצועיים, שבדרך כלל מצויים באמבולנסים.

שישה חדשים לאחר מכן בני הזוג לקחו את בתם גלי לרופא אא"ג (אף, אוזן, גרון) על מנת להוציא את השקדים שלה שגרמו לה לבעיות בשינה מאז שנולדה. יונתן סיפר לרופא על הנפילה של גלי לתוך הבריכה ועל הנס הגדול שהיה כרוך בהצלתה. הרופא הסתכל על השקדים של גלי ואמר שהם במצב גרוע ביותר ושהם מפריעים לנשימתה באופן חמור מאוד. ככל הנראה ההפרעה בנשימה עזרה לה להיות מתחת לפני המים, במשך כל–כך הרבה זמן וצמצמה את כמות המים שנבלעו על ידה. לו היו ההורים מוציאים לה את השקדים בגיל צעיר יותר, כפי שהרופאים דחקו בהם, גלי לא הייתה שורדת מתחת למים כל–כך הרבה זמן…

סוף דבר

יונתן ושרלין, מאמינים שהגורם המכריע בהצלת בתם הייתה החלטתה של שרלין לכסות את שיערה הארוך והיפה. הם נדרו נדר לערוך סעודת הודאה, בכל שנה בט"ו באב, לפרסם את הסיפור, את גודל הנס, ולספר על רחמיו העצומים של הקב"ה. יתרה מזאת, הם החליטו לפרסם גם את ה"סוד" שגילו – הזכות הגדולה שיש לכל אישה לכסות את ראשה, ובכך פתחו חברה משלהם לייצור פאות. מטרתם הינה למכור פאות באיכות מעולה, במחירים סבירים ובכך לעודד נשים רבות אחרות לקיים מצוה חשובה זו.

הודו לה' כי טוב. היום גלי, בת ה–5, הינה ילדה רגילה ובריאה לחלוטין, ובזכותה נמכרו יותר מ–800 פאות ברחבי ארה"ב.

(מתורגם מה'נשי חב"ד ניוזלטר' ע"י ר.ס)

• המערכת תשמח לקבל סיפורים נוספים על נשים שכיסו ראשן בפאה כרצון המלך וראו ברכה וישועה.

באדיבות עטרת חיה