"עכשיו אני הולך ללמוד גיור" הכריז בני ראובן בשבת בבוקר. "הנושאים שנתחיל ללמוד בכולל בזמן הקיץ, הם מילה וגרות". טוב, אני מבינה שיש ללמוד מילה שכן האב חייב למול את בנו, מה גם שרק השבוע הוא זכה לחבוק בן שני ברוך ה', אבל גרות? מה יש לו ללמוד על-כך?

ב-18 החודשים האחרונים ליוויתי את תהליך גיורן של שתי בנות צעירות ונחמדות. מדובר בשתי בחורות ישראליות לכל דבר. צבא – עשו. במזרח – טיילו. הן לומדות לתואר ראשון ועובדות בחברת כוח אדם על מנת לממן את הלימודים. הן מתגוררות בחולון ובת-ים, ממש ישראליות קלאסיות. אלא מה, ככה, פתאום, באמצע החיים, הן גילו, כל אחת בדרכה, שהן לא ממש יהודיות.

"זה היה שם כל הזמן", סיפרה לי סאשה, "אבל אף פעם לא התפניתי לבדוק זאת ברצינות". עכשיו, כאשר הן מתקרבות לסוף העשור השני בחייהן, החליטו השתיים לעשות את השינוי המתבקש וכמו כל בוגרות החינוך הבולשביקי הנוקשה, הן לקחו את הלימודים ברצינות. "אנחנו לומדות כל שבוע את ההלכות ואת המנהגים שעלינו לדעת. אנחנו לומדות כיצד להקפיד על קלה כבחמורה".

הקושי הגדול שלהן היה למצוא משפחה שומרת מצוות שתלווה את התהליך ותארח אותן למשך חודש בביתה. הבנים בבית לא כל-כך אהבו את המעבר ליין מבושל, אבל הבינו את חשיבות העניין. זה לא נגמר באירוח. אנחנו נדרשים לענות להן על המון שאלות בעיקר בשבתות ובחגים. נזקקתי לא אחת לפתוח ספר על מנת לענות להן על שאלות שכלל לא היו עולות בדעתי.

רגע השיא של התהליך היה כאשר הבנות ביקשו ממני לבוא לבית הדין ולספר על התקדמותן. התייצבתי בשעה היעודה ומצאתי אותן רועדות וסמוקות. בהגיעי יצאה מחדר הדיונים בחורה אחרת, לבושה בצניעות כיאה לבת ישראל. היא ניגשה לבחורות "שלי" ואמרה להן בקול רועד: "עברתי. זהו. אני יהודיה כשרה". הן חיבקו ונישקו אותה והיה ניתן לחוש את המתח שבאוויר.

סופו של דבר, אחרי חצי שעה מורטת עצבים בה תושאלה ונחקרה כל אחת מהבנות, הוזמנתי אל הדיינים על מנת לענות על כמה שאלות. הדיינים רצו לדעת עד כמה מתכוונות הבנות להמשיך ולשמור תורה ומצוות. דקות ספורות לאחר מכן נכנסה אולגה לחדר ולאחר אמירת "שמע ישראל", פרצה בבכי חסר מעצורים. לא יכולתי שלא להתרגש. הרגע הזה בו את רואה מול עינייך כיצד אדם ממש "נולד מחדש",

הופך מגוי ליהודי ומשנה את מהותו הרוחנית, הוא רגע מרטיט. אולגה הייתה לאסתר וסאשה התעקשה על רבקה. בשבת הבאה כאשר חזרו לביתנו, הן כבר היו יהודיות לכל דבר ועניין. שוב לא נזקקנו ליין "פטישים" מבושל. כבר לא נדרשנו "לדאוג" שהן תחללנה שבת לפחות פעם אחת. פתאום הרגשתי שנולדו לי שתי אחיות כאשר הן עמדו לידי בבית הכנסת בעת שבירכו את החודש. עכשיו רק צריך למצוא להן שידוך יהודי כשר. רעיונות יתקבלו בברכה…

—

בפרשת השבוע בה נצטווינו על השמיטה (שאוטוטו מגיעה אלינו), מסבירה התורה הקדושה את הרציונאל שמאחורי המצווה – "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". נסו לרגע להיכנס לראשו של גר ותבינו עד כמה אנו צריכים להודות לה' יתברך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ואת מצוותיו.

ואם כבר הר, הר סיני, אז הנה סיפור מימי ילדותי. כבר בגן הילדים קיבלתי סירוב. היה זה כאשר המחזנו את "ריב ההרים". ומה לעשות, אני נבחרתי להיות הר תבור. לא עליי בחר ה' לתת את התורה. לא אשכח את הבגדים היפים שלבשתי יחד עם חברותיי ההרים הגאים: חרמון, כנען, תבור וכרמל. רק הילדה שנבחרה להיות הר סיני הולבשה ביוטה אפרורית ללא פרחים וצמחייה ודווקא היא זו שזכתה לקבל את התורה.

מאוחר יותר, כשבגרתי, הבנתי מדוע חיפש הקב"ה הר לתת עליו את התורה הקדושה ולא בחר במישור או בבקעה. באחת משיחותיו של הרבי, מצאתי את התשובה לכך. הרבי הסביר כי כדי להיות יהודים, כדי לשמור ולקיים את המצוות, אנו נדרשים לתקיפות של הר. יהודי צריך לעמוד בגאון ובתוקף על יהדותו ולרומם את בטחונו העצמי, לא ליבוש מפני המלעיגים ולהיות גאה בדרך שבחר. ויחד עם זאת להיות כמו הר סיני – שפל רוח המצמצם את מקומו ומתבטל בפני הקב"ה.

אני גאה להיות יהודייה וחסידה של הרבי. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]