השבוע נקרא בפרשת וזאת הברכה בחג שמחת תורה ונסיים את חמישה חומשי תורה ונשמח כולנו יחד בשמחת גמרה של תורה.

עם ישראל ממאן להיפרד ממשה רבינו ועושה כל אשר ביכולתו למנוע את גזירת ה' יתברך:

אחד הנושאים המרכזיים והמעניינים בה עוסקת פרשה זו הנו פרידת משה רבינו מעם ישראל ופרידת עם ישראל ממשה. הפרידה הכואבת והמרגשת כאחד, על גבול הבלתי אפשרי כמעט עבור הן עם ישראל והן עבור משה.

 כפי שמתארת התורה בסוף פרשת האזינו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר – עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ… כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". 

רש"י על אתר מפרש זאת כך: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה – בשלושה מקומות בתורה נאמר בעצם  'בעצם  היום הזה':

אצל נח נאמר 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה' וזאת מכיוון שהיו בני דורו של נח אומרים 'בין כך ובין כך, אם אנו מרגישים שנח הולך להיכנס לתיבה אין אנו מניחים לו, ועוד גם שניקח כישלין וקרדומות ונבקע את התיבה' וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מכניס את נח לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש לו כח למחות נגדי יבוא וימחה'.

וכן אצל מצרים נאמר 'וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם'. וזאת מכיוון שהמצרים היו אומרים 'בין כך ובין כך אם אנו מרגישים בישראל שהם הולכים לצאת ממצרים, אין אנו מניחים להם, ועוד גם שניקח חרבות סייף וכלי זין ונהרוג בהם' וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מוציא אותם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה'.

ואף כאן במיתתו של משה נאמר 'בעצם היום הזה' וזאת מכיוון שהיו ישראל אומרים 'בין כך ובין כך אם אנו מרגישים במשה שעולה להר אין אנו מניחים אותו ללכת. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחים אותו ללכת וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מכניס את משה בחצי היום וכו'".

שואל הרבי מליובאוויטש דברי רש"י צריכים ביאור: בני דורו של נח אכן היו יכולים לחשוב שיש בכוחם למנוע ממנו להיכנס לתיבה מכיוון שחשבו שעל ידי כך הם דוחים את עונש המבול, הם ידעו שכל עוד לנח אין דרך להינצל הקדוש ברוך הוא לא יוריד עליהם את המבול. גם המצריים יכלו להשלות את עצמם שיש להם את הכח למנוע מישראל לצאת ממצרים שכן עם ישראל  היו עבדים ומצרים הייתה ממלכה עצומה ששלטה בכל האזור כולו, אך כיצד עם ישראל היו יכולים לחשוב שיש בכוחם למנוע את גזירתו של ה' יתברך, ולמנוע את מותו של משה רבינו?

מסביר הרבי מליובאוויטש:

התשובה נמצאת בגוף דבריו של רש"י עצמו: רש"י מבאר בדבריו שבני דורו של נח רצו להשיג את מבוקשם על יד מניעת המעבר של נח ממקום אחד למקום אחר הם רצו למנוע ממנו להיכנס לתיבה.
וכך גם המצריים, רצו להשיג את מבוקשם על ידי מניעת המעבר של ישראל ממקום אחד למקום אחר הם רצו למנוע מישראל לצאת ממצרים.

אף כאן עם ישראל רצו להשיג את מבוקשם על ידי מניעת המעבר של משה רבינו ממקום אחד למקום אחר. הם חשבו למנוע ממשה רבינו לעלות להר נבו משום שחשבו שהעלייה אל ההר הינה תנאי לפטירתו, לכן  חשבו שכשימנעו ממנו לעלות להר תתבטל גזירת מיתתו על ידי ה' יתברך.

שואל הרבי: אך עדיין צריך להבין הרי היה זה ציוויו של הקדוש ברוך הוא שמשה יעלה להר נבו וימות שם, ואם כן כיצד חשבו ישראל לבטל ציווי זה?
מסביר הרבי על פי המשך דבריו של רש"י נבין את הדברים: וכך כותב רש"י: "אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים וכו'… אין אנו מניחים אותו ללכת".
כלומר, זו אינה דרכה של תורה להתנהג בכפיות טובה עם אדם שהיטיב לך ומכיוון שמשה רבינו עשה כל כך הרבה טובות לעם ישראל, הרי שבוודאי חלה עליהם החובה שלא להיות כפויי טובה כלפיו, ולעשות ככל יכולתם כדי למנוע את פטירתו, אף אם הדבר נוגד את ציוויו המפורש של ה' יתברך.

אך עדיין אין הדבר מובן מקשה הרבי: הרי סוף סוף היה זה ציווי מפורש של הקדוש ברוך הוא, ואם כן כיצד יכולים עם ישראל לחשוב שבגלל החובה שלא להתנהג בכפיות טובה כלפי משה רבינו מותר להם לנהוג באופן כזה הנוגד את ציוויו המפורש של ה' יתברך ובכך לבטל את ציווי של ה' יתברך?

 
מסביר הרבי: עם ישראל חשבו לעשות כן מכיוון שלמעשה הציווי על מותו של משה נאמר למשה רבינו בעצמו, ולא לעם ישראל, הקדוש ברוך הוא ציווה על משה רבינו לעלות להר ולמות בו ולכן חשבו עם ישראל, שמכיוון שהציווי לא מופנה אליהם הרי שמותר להם למנוע ממשה לעלות להר נבו – ובכך להביא, באופן עקיף, לביטול הגזירה על מותו.

מוסיף הרבי מליובאוויטש ומבאר את העניין על פי פנימיות התורה-תורת החסידות:
כאשר נעיין בדבריו של רש"י נראה שהן לגבי דורו של נח והן לגבי המצריים רש"י מביא את דבריו של הקדוש ברוך הוא במלואם:
לגבי אנשי דורו של נח: "הרי אני מכניס את נח לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש לו כח למחות בעדי יבוא וימחה".
ולגבי המצריים: "הרי אני מוציא אותם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה".

ואילו לגבי משה רבינו ועם ישראל רש"י משמיט מדבריו של ה' יתברך, ועל מילות הסיום "וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה" הוא רומז אך ורק בסיומת 'וכו" – "הרי אני מכניס את משה בחצי היום וכו'".

רש"י משמיט מילים אלה ובכך הוא רומז לנו שלמעשה לישראל היה את הכח למחות כנגד הקדוש ברוך הוא  על פי המבואר בתלמוד הבבלי: שלציבור יש כוח לעשות תשובה ולבטל את גזר הדין על אף שנחתם והרי עם ישראל הם ציבור גדול ובכח תפילתם ותשובתם היה בידם לשנות ואף לבטל את הגזירה שנגזרה על משה רבינו. (מסכת ראש השנה דף י"ח עמ' א').

רש"י לא היה מסוגל להוציא מפיו ואף לא לכתוב את המשך דבריו של ה' יתברך על משה רבינו!

שמעתי מפיו של הרב מרדכי אשכנזי ע"ה רבה של כפר חב"ד ביאור נפלא לכך שרש"י השמיט את המשך דברי ה' יתברך בנוגע למשה רבינו.

רש"י לא היה מסוגל לכתוב על משה רבינו את המשך דבריו "וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה".    משום שעל הסתלקו של משה רבינו רבן של כל ישראל לא שייך להתבטא ולומר דבר! עצם הסתלקותו הנה דבר שלא נתפס בשום צורה שהיא במח ובלב אנוש! זהו דבר שאין הנפש יכולה להכילו כלל וכלל!                כך שאין רש"י יכול להעלות על דל שפתיו ובטח שלא על הכתב ולתאר את הסתלקותו של משה רבינו מנהיג ורועה שלא מוכן לעזוב ולא עזב את צאן מרעיתו מעולם ולעולם אף לאחר מיתתו.

הדבר היחידי שרש"י יכול היה לעשות זה לכתוב את המילה וכו'.. 

זהו ביטוי נפלא ועמוק על הקשר הייחודי שכמוהו לא נמצא כלל וכלל בעולם בין משה רבינו ובין עם ישראל. מנהיג שלא יכול ולא רוצה לעזוב את צאן מרעיתו ועם ישראל שלא מסוגל לקבל בשום צורה ובשום אופן את האפשרות שמשה רבינו חלילה יאלץ להיפרד מהם…

מה שמביא אותם לעשות הכל אבל הכל בכדי שמשה רבינו לא יעזוב אותם ולו אף לרגע!

משה רבינו מוסר את נפשו בפועל ממש כדי שלא יארע חלילה שום נזק לעם ישראל!

מה אם כן קרה בסוף: מדוע משה רבינו לא נכנס לארץ המובטחת יחד עם בני ישראל?                           מסביר הרבי מליובאוויטש: משה רבינו מקבל עליו בהכנעה לקיים את רצון ה' יתברך ועולה להר נבו מדוע?

מסביר הרבי: משה רבינו ידע שאם וכאשר יכנס עם בני ישראל לארץ המובטחת, יתהווה בזכותו מצב בעולם של גאולה נצחית שלאחריה לא תהיה גלות יותר בעולם, בית המקדש יעמוד ויוותר על תלו לעד ולנצח נצחים.

משה רבינו חשש אם כן שכאשר עם ישראל יחטא חלילה ויסור מן הדרך, לא תהיה אפשרות אחרת חוץ מלפרוע מעם ישראל עצמו היה לא תהיה, בשל עזבם את ה' יתברך חלילה. המצב הגלותי אפשר לה' יתברך להיפרע מעצים ואבני המקדש ולהחריבו, כפי שהיה בבית ראשון ושני. אבל במצב בו משה רבינו הציב את עם ישראל בעמדם לפני הכניסה לארץ לאחר ארבעים שנה במדבר העמים היה כאמור מצב גאולתי ועם כניסתו לארץ עם בני ישראל העולם כולו יהיה במצב זה, ולא יתאפשר עוד להחריב את המקדש..

כך שמשה רבינו מוותר על רצונו העז להיכנס לארץ ישראל ולחבור לעם ישראל צאן מרעיתו למצב של גאולה, רק בכדי לא לאפשר חלילה מצב בו ה' יתברך יצטרך להיפרע מהם!

זוהי אהבתו האמתית והנצחית של משה רבינו המוסר נפשו ורצונו ואת כל כולו אך ורק לטובת עם ישראל!

אהבה הנה החוט המקשר בין רבן של ישראל – לעם ישראל! בין רבי לחסידים!

אדמו"ר הריי"צ- רבי יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) מספר ששמע בשם אביו אדמו"ר הרש"ב- רבי שלום דב בער שניאורסון (האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד). "אהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות, אהבה היא החוט המקשר חסידים אחד עם השני והחוט המקשר רבי עם חסידים וחסידים עם רבי"!

מוסיף הרבי הריי"צ לתאר: נראה במוחש שכשיש אוהב נאמן, הגם שהוא בריחוק מקום ושטח של כמה אלפי קילומטרים מפסיק ביניהם, הנאהב אינו לבדו, מכיוון שלגבי אהבה אין כל מחיצה וריחוק מקום תופס מקום או יכול להשפיע עליה! וכאשר חושבים אודות האוהב הנאמן הרי זה מעניק חיזוק מסוים לנאהב!

כבוד קדושת אבותינו הקדושים על ידי מבט אוהב חילצו מהבוץ הרוחני והעמידו את צאן מרעיתם במעמד ומצב רוחני טוב ורצוי.

כלומר: מלבד זאת שהמבט האוהב פעל שהנאהבים יצאו מהבוץ הרוחני, באופן פאסיבי מצדם של הנאהבים, המכונה בלשון החסידות-'סור מרע'. הנה יחד עם זאת העניק המבט האוהב והקדוש כח בעבודת ה' והראה דרך בעשיה אקטיבית בחיי היום יום המכונה בלשון החסידות- 'ועשה טוב'.

אצל כבוד קדושת אבותינו הקדושים מלבד זאת שהיו מעוררים רחמים רבים על מקושריהם באופן כללי, היו מזכירים אותם בעבודתם בינם לבין עצמם באופן פרטי ומתבוננים בעניין אהבתם אותם ובעניין התקשרותם עמם כמים הפנים לפנים ובכך היו מעוררים את כוחותיו הפנימיים של מי שחשבו אודותיו!

רואים אנו במוחש, שכשמביטים על מי שהוא גם כשאינו רואה, מוכרח הוא להסתכל בחזרה היות שהבטה פנימית מעוררת את עצם הנפש!

וכמו כן הוא בכח המחשבה באהבה, שמוכרחת לעורר את עצם הנפש של הנאהב ועל ידה נעשית התקשרות רוחנית של האוהב והנאהב, והגם שהם בריחוק מקום גדול שניהם אינם בודדים ומחזקים ומועילים אחד לשני.

ששומעים על צערו של יהודי הדבר צריך לגעת בעצם הנפש!

סיפר הרבי מליובאוויטש: "בִּימֵי מֶמְשֶׁלֶת רוּסְיָה הַצָּארִית, שָׁלַט כַּמָּה שָׁנִים רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה סטוליפין, שֶׁהִצְטַיֵּן בְּשִׂנְאָתוֹ לַיְּהוּדִים וּבִגְזֵרוֹתָיו הַקָּשׁוֹת שֶׁהִטִּיל עֲלֵיהֶם.

פַּעַם, נוֹדַע לְרַבִּי ה-רש"ב – רַבִּי שָׁלוֹם דֹּב בֶּער נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן עַל אַחַת הַגְּזֵרוֹת שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל סטוליפין לִגְזֹר. וּמָסַר לִבְנוֹ, הָרַבִּי הריי׳׳צ (רַבִּי יוֹסֵף יִצְחָק), לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִטּוּלָהּ.

מִיָּד נָסַע הָרַבִּי הריי״צ לפעטערבורג עִיר הַבִּירָה, לְטַכֵּס עֵצָה וּפְעֻלָּה עִם עַסְקָנִי הַכְּלָל שֶׁהָיוּ שָׁם. וְכַאֲשֶׁר כָּל הָאֶמְצָעִים לֹא הוֹעִילוּ, הֻחְלַט לְהַפְעִיל אֶת הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ שֶׁל הַשַּׂר פאביעדאנאסצעוו, שסטופילין הֶעֱרִיצוֹ מְאֹד וְהָיָה מֻשְׁפָּע מִמֶּנּוּ בְּמִדָּה מְרֻבָּה. הַשַּׂר פאביעדאנאסצעוו לַמְרוֹת שֶׁגַּם הוּא הָיָה שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל, בְּכָל זֹאת, בִּגְלַל הֱיוֹתוֹ אָדוּק בֶּאֱמוּנָתָם הֶחְשִׁיב בַּעֲלֵי דָּת וּלְהַבְדִּיל גַּם רַבָּנִים.

לְאַחַר מַאֲמַצִּים מְרֻבִּים הִסְכִּים הַשַּׂר פאביעדאנאסצעוו לִקְבֹּעַ רֵאָיוֹן. וֶהֱיוֹת שֶׁהָרֵאָיוֹן נִקְבַּע לְלֵיל שַׁבַּת קֹדֶשׁ, וְהַשַּׂר גָּר בְּפַרְוַר פֶּטֶרְבּוּרְג רָחוֹק מֵהָעִיר כַּמָּה פַּרְסָאוֹת. נֶאֱלַץ הָרַבִּי הריי״צ לִנְסֹעַ מִפֶּטֶרְבּוּרְג לַפָּרְוָר עוֹד בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלִשְׁהוֹת שָׁם כָּל שְׁעוֹת יוֹם הַשַּׁבָּת.

עִיר הַבִּירָה פֶּטֶרְבּוּרְג וּסְבִיבוֹתֶיהָ, הָיוּ בַּיָּמִים הָהֵם מִחוּץ לִתְחוּם מוֹשַׁב הַיְּהוּדִים. הָאֱמֶת הִיא, כִּי בָּעִיר עַצְמָהּ גָּרוּ כַּמָּה מֵאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר סוֹחֲרִים בַּעֲלֵי דַּרְגָּא גְּבוֹהָה, רוֹפְאִים וְכַדּוֹמֶה, וְעַל יָדָם הָיָה אֶפְשָׁר לִפְעָמִים גַּם לִיהוּדִים אֲחֵרִים לִהְיוֹת בָּעִיר (עַל יְדֵי "עֵצוֹת" מְיֻחָדוֹת). אֲבָל בְּפַרְוַר הָעִיר, לֹא גָּר אַף אֶחָד מֵהֶם.

וּמִכֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם בַּיִת שֶׁיְּהוּדִי יוּכַל לְהִמָּצֵא שָׁם, וְגַם בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְטַיֵּל מִצַּד גֹּדֶל הַקֹּר וּמִצַּד הַסַּכָּנָה, הֻכְרַח הָרַבִּי לִמְצֹא לוֹ מְקוֹם מַחֲסֶה בְּבֵית מַרְזֵחַ. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁעוֹת יָשַׁב הָרַבִּי בְּבֵית הַמַּרְזֵחַ, עַד שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה הַקְּבוּעָה שֶׁל זְמַן הָרֵאָיוֹן. וְאַחֵר שֶׁהִצְלִיחַ וּפָעַל מַה שֶּׁפָּעַל, חָזַר לְבֵית הַמַּרְזֵחַ וּבִלָּה שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת.

נָקֵל לְצַיֵּר, אֵיךְ הִרְגִּישׁ הָרַבִּי בְּבֵית הַמַּרְזֵחַ בֵּין שִׁכּוֹרִים רוּסִיִּים, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת, וּבִפְרָט כְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּיוֹם הַשַּׁבַּת קֹדֶשׁ! וְזֹאת בְּנוֹסָף, לְגֹדֶל הַסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בֵּין עֲרֵלִים שִׁכּוֹרִים, שֶׁהָיוּ מֻבְהָקִים בְּשִׂנְאָתָם לִיהוּדִי.

אוּלָם, בְּתִקְוָה שֶׁאוּלַי עַל יְדֵי זֶה תִּבָּטֵל גְּזֵרָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּרוּר שֶׁכָּל זֶה הָיָה כְּדַאי לוֹ לָרַבִּי.

יִתָּכֵן מְאֹד, שֶׁעַל פִּי הַ"חֶשְׁבּוֹן", אוּלַי לֹא הָיָה מָקוֹם לְהַנְהָגָה כָּזוֹ. כִּי מִמַּה נַּפְשְׁךָ, אִם בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה פָּסְקוּ שֶׁהַגְּזֵרָה תִּתְקַיֵּם, הֲרֵי לֹא תּוֹעִיל הַהִשְׁתַּדְּלוּת אֵצֶל הַשַּׂר. וְאִם הַפְּסַק דִּין שֶׁלְּמַעְלָה הוּא שֶׁהַגְּזֵרָה תִּתְבַּטֵּל, הֲרֵי בִּטּוּלָהּ תִּהְיֶה גַּם בְּלִי הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ. הֵן אֱמֶת אֲשֶׁר צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, וְזֶהוּ הַכְּלִי לַהַשְׁפָּעָה מִלְּמַעְלָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּבֵרַכְךָ הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". אֲבָל אֵין זֶה עִנְיָן לִפְעֻלָּה הַכְּרוּכָה בְּסַכָּנַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, פְּעֻלָּה הַמַּכְרִיחָה לְבַלּוֹת בְּמֶשֶׁךְ כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בֵּין שִׁכּוֹרִים.

נָכוֹן שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן הוּא חֶשְׁבּוֹן, וְיֵשׁ לוֹ מָקוֹם בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ. אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ לְרַבִּי הריי"צ שְׁמוּעַת הַגְּזֵרָה וְצַעֲרָם שֶׁל יְהוּדִים, נָגַע הַדָּבָר בְּעֶצֶם נַפְשׁוֹ – בְּאוֹתָהּ מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁשָּׁם אֵין לוֹ מָקוֹם לַעֲשִׂיַּת חֶשְׁבּוֹנוֹת. וְהָרַבִּי עָשָׂה אֶת כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, גַּם בִּשְׁבִיל הַסָּפֵק אוּלַי יַצְלִיחַ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה".

ללמוד ממשה רבינו-וממשיכי דרכו ולהתנהג כמותו!

בעקבות סיפור זה מלמד אותנו הרבי מליובאוויטש מהי ההוראה הנלמדת מסיפור זה עבורנו וכך הוא כותב: "וזוהי ההוראה לכל ההולכים בעקבותיו ונשמעים בקולו  שכאשר מגיעה ידיעה על דבר צערו של יהודי, צער בגשמיות ועל אחת כמה וכמה צער ברוחניות, ששקוע הוא בהבלי העולם ורחוק מה' יתברך ותורתו, הנה מצד אמיתית ענין אהבת ישראל, צריך צערו של הזולת לגעת עד לעצם הנפש, ואז הרי מובן אשר יעשה כל התלוי בו, ללא חשבונות, ואפילו רק על הספק אולי יוכל לעזור לו…

וכפי שמצינו אצל משה רבינו, ששמיעת צעקת ונאקת בני ישראל, מצד עבודה קשה בחומר ובלבנים…    עבודת פרך שמייגעת ומפרכת את הגוף הוציאה אותו ממקומו והביאה אותו ל"ערות הארץ" (מצרים), להקדיש את כל זמנו להתעסק עם פרעה מלך מצרים וחרטומיו, ועם המכות של ארץ מצרים, כדי לבטל את הגזירות ולהוציא את בני ישראל מהגלות.

וכמו כן נכון הדבר בנוגע 'להתפשטותו של משה שבכל דור ודור', עד למשה שבדורנו, הרבי נשיא הדור, וכן בנוגע לבחינת משה הנמצאת ושוכנת בלבו ובנשמתו של כל אחד ואחד מישראל  מכיוון שמשה רבינו הוא רוען של ישראל, נוטע הוא בהם את תכונות נפשו ואופן עבודתו – שכאשר מגיעה זעקה של יהודי שזקוק לעזר רוחני או גשמי, הרי זה סימן שזוהי העבודה הנדרשת ממנו עתה, לבטל מעליו את הגזירה, ולהוציאו מהגלות ומהצרה בה נתון הוא באותו זמן ובאותו מקום". (התוועדויות 'תורת מנחם' י' שבט תש"כ עמ' 324).

שבת שלום ומבורכת וחג שמח

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה