שלום לכולם

אנו ניצבים בסוף השבוע השני מאז פרצה לה המלחמה בעקבות הזוועות הנוראות בחג שמחת תורה. עדיין מבולבלים, כואבים, בוכים ודואבים את החורבן הגדול שהתרגש עלינו. כולנו עדיין מחפשים תשובות, נחמה, עידוד ותקווה במצב הכל כך מורכב בו אנו נתונים.

הדיסוננס הקוגניטיבי והרגשי כאחד מציב אותנו בדילמה מאוד גדולה:

מצד אחד כולנו רוצים ומייחלים ליום הניצחון בעזרת ה' יתברך, מתי כבר יגיע היום שלאחרי המלחמה?, בו נוכל לתת את דעתנו באמת מתוך איזו שהיא פניות נפשית ורגשית למה שקרה לנו, למה שעבר עלינו, לנסות לחיות את החלום שבעזרת ה' יתברך בא יבא לו השלום והשקט והשלווה ישובו אל ארצנו..

ומצד שני האם כדאי לחלום על היום שלאחרי? מה יקרה ביום שלאחרי? איך יראה העולם ביום שלאחרי? איך תראה השגרה ביום שלאחרי? לאיזו שגרה נחזור אם בכלל? איזה עולם נראה בחוץ? איזה אנשים נפגוש? ומה עלינו לעשות כדי שהדברים ישובו לאיזו שגרה בריאה?

בכדי לנסות לברר ולהבין מעט לקראת מה אנו צועדים? מה אנו הולכים לפגוש ביום שלאחרי? ואיך אנו אמורים להתמודד אל מול המציאות שלנו כפי שהיא כאן ועכשיו ביום שלאחרי? נפליג אחורה בזמן וננסה לחבור בזמן אל העולם שהתמודד עם מבול שנה שלימה ומה קרה ביום שלאחריו?

חָמָס = גזל שמשמעו חוסר הכרה בסובייקטיביות של ה' יתברך בברואיו ובעולם כולו המובילה בסופו של יום  להשחתת העולם כולו !

השבוע נקרא בפרשת נח הקרויה על שם נח המכונה בנביא "מי נח". נח מצווה וטורח 120 שנה להקמת הפרויקט הענק הזה ושמו תיבה. תוך כדי הוא מדבר על ליבם של הסובבים אותו לשוב בתשובה. ולבסוף הוא מפליג אל הלא נודע שהמבול יביא אתו.

כאמור במשך 120 שנה נח מדבר על לבם של אנשי דורו ומנסה לגרום להם לשוב ממעשיהם הרעים אל ה' יתברך. אנשי דורו לא רק שלא שבו בתשובה להיפך הם לעגו לו, הפריעו לו לבנות את התיבה, ניסו להרגו ומה בעצם לא..

הם עברו על הגרוע שבעבירות שבין אדם למקום עבודה זרה ובין אדם לחברו גילוי עריות ושפיכות דמים.

אך הדבר הנורא מכל שבגינו הוכרע הכף והם נדונו לאבדן במבול היה הגזל המכונה במקרא חמס! כפי שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.

ורש"י על אתר מפרש: קֵץ כָּל – כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת וַעֲבוֹדָה זָרָה, אַנְדְרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים.
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל.

 שמשמעו: חוסר הכרה ראשונית בקיומו של הסובייקט בעולם כמושג וכתפיסה וזכותו הבסיסית של כל סובייקט לחיות ולהתקיים בעולם מתוך תחושה של נפרדות ועצמאות ומתוך תחושת הכרה והתחשבות בצרכיו מאווייו ורצונותיו.    

הם גזלו מבני האדם את הזכות האלמנטרית הראשונית והבסיסית של תחושת הסובייקטיביות והפקיעו אותה מהם באופן סימבולי בכך שגזלו את רכושם בצורה ברוטלית לאור יום ובכך גרמו לאנשים סביבם לחוש שמבחינתם אין סובייקטיביות בעולם, רק אני ואפסי עוד הכל נע סביבי והכל הוא עבורי.

התפתחות פתולוגית זו שהחלה ונשענה על נרקסיזם פתולגי קיצוני הובילה בסופו של דבר להתפתחותה והתקבעותה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית (מה שכונה בעבר פסיכופתיה).

הם עיוותו לחלוטין את המושג אותו תבעו חז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ה' משנה ה') שמשמעו בכדי לקיים את העולם בצורה הטובה ביותר עבור כולנו, צריך האדם להכיר בכוחותיו הסובייקטיביים הייחודיים שנתנו אך ורק לו ולצד זאת ויחד עם זאת חייב הוא לזכור שכוחות הייחודיים לא נועדו עבורו בלבד, בכדי להתנשא על הזולת ולהשתמש בכשרונותיו הייחודים לו בכדי לפגוע חלילה בעולם ובנבראים שלצדו! אלא אך ורק בכדי לקיים את מחויבותו שלשמה נברא להפוך את העולם כולו למקום יותר טוב עבורו, עבור אחרים ועבור ה' יתברך שברא את העולם. זוהי זכות שהיא חובה!

ולכן נגזר על דור זה להיכחד מן העולם!

את כל הטרמינולוגיה הזו נוכל לראות ממש כאן ועכשיו כפי שהתרחשה לה מול עינינו המשתאות, הלב המסרב להאמין שאכן אסון שכזה התרחש לו ממש כאן!

אותם בני עוולה המכנים עצמם 'חמאס' שם שלא בכדי נבחר והוצמד לאותם אנשים שנבראו בצלם אלוקים ועשו כל אשר ביכולם בכדי להסיר מעליהם ולעוות את צלם האנוש האלוקי שבו ועל ידו נברא האדם!

אותם מאפיינים של בין אדם למקום של עבודה זרה, ובין אדם לחברו גילוי עריות ושפיכות דמים אכזרית שאפיין את דורו של נח, לצד דפוס פעולה מעוות עליו נחתם גזר דינם החמס –הגזל!

להיכנס לרשות הזולת ולעשות בו כבשלי וככל העולה על רוחי! למחות את הזכות האנושית של כל נברא להתקיים בעולם רק כי הוא מפריע לי! וכל זאת באופן האכזרי והסאדיסטי ביותר הקיים ושאינו קיים עלי אדמות!

תופעה הזויה הרחוקה משכל ולב אנוש היא זו שערערה אותנו לפני שבועיים דווקא! משום שלנו בני האדם אין בארסנל הכלים יכולת אנושית נפשית ורגשית לא להבין, לא להכיל, ולא לחיות לצד טירוף שכזה!

בן אנוש יכול לקיים את עצמו גם במצבי קיצון הכי גרועים שאפשר לדמיין ושקיימים עלי אדמות, כך ברא ה' יתברך את האדם, עם מנגנוני הגנה נפשיים לא מודעים בכדי שיוכל לשרוד גם אירועי חיים קשים וקיצוניים ככל שיהיו!

אמנם כאשר נוטלים מן האדם את המנגנון האנושי-צלם אלוקים בו נברא האדם, האדם מתערער, מתרסק, ומאבד את התקווה והייאוש משתלט עליו!

משום שכשיוצאים מהמסגרת האנושית בה ברא ה' יתברך את האדם בצלם אלוקים שבו והאדם נחשף לזוועות עולם שאין לנפשו הכרה ויכולת התמודדות איתם, הוא מתרסק!

ולא רק הוא מתרסק העולם כולו מתרסק! זוהי משמעותם של המילים בכתוב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם", הארץ התמלאה- כלומר: לא יכלה עוד להכיל ולשאת את המציאות הלא אנושית הזו שעיוותה והשחיתה את כל הבסיס לקיומו של העולם שנברא בצלם אלוקים!

ולכן: "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ": לארץ אין קיום כאשר השפה המדוברת בה היא חמס-גזל! החומסת וגוזלת את הבסיס הראשוני הקיומי של בן אנוש! זו הסיבה בגינה צריך להשמיד ולמחות את החמס מן הארץ ומן העולם! כי הוא משחית את עולמו של ה' יתברך!

'נח לבריות ונח למקום' – השקט והשלווה הפנימיים של האדם ושבאדם מקרינים על הסביבה כולה משפיעים עליה ומביאים לשינויה!

נח נולד כאמור לדור שהשחית דרכיו ואת מעשיו אך בעיקר את צלם האלוקים שבו ועל ידו נברא.

נח- כשמו כן הוא מתגלה כאדם שנח לבריות ונח למקום!

נח מתגלה כאדם אכפתי, מסור, אוהב את הבריות ואהוב על הבריות. עושה ככל אשר ביכולתו להיטיב את דרכו בעולם ואת דרכי הסובבים אותו.

גם בתיבה נח הוא זה שדואג לכולם למשפחתו חומל על בעלי החיים (סופג חבלה טראומטית מהאריה כאשר שכח לתת לו את מזונו בזמן) . כשיוצא נח מן התיבה לאחר שנה, הוא מודה ל-ה' יתברך על הצלתו והצלת משפחתו ומקריב קרבן תודה ..

כשמתבוננים על רצף האירועים ניתן לשים לב שהכל נע סביב נח ומחויבותו לאנושות. נח טורח ללא ליאות בכדי להציל את העולם מהמבול.

אבל מי דואג לנח? מי חושב על נח בכל רצף הזמן מרגע בניית התיבה עד היציאה ממנה? בכל זאת חולפים להם מאה עשרים ואחת שנים הנעים סביב אירועי בניית התיבה והמבול!

לאחר מכן בתיבה מסוגרת למשך שנה שלימה נח רץ ומתרוצץ מפינה לפינה ממקום למקום כדי לדאוג שלאף אחד לא יחסר דבר..

תחשבו על זה במונחים פרימיטיביים של תיבת עץ עם כל הג'ונגל שבתוכה (תרתי משמע). למשך שנה. אז מי דאג לנח כל הזמן הזה?

מי היה הפסיכולוג של נח בסוף כל יום, לפניו היה לנח אפשרות לתנות את אשר על לבו? האם היה לנח זמן בכלל לחשוב על משמעות המבול ומה שהביא אתו ועל העולם בעקבות ההרס המוחלט?

אז נכון, בני משפחתו של נח היו האנשים היחידים ששהו אתו כל התקופה לה קדם המבול ובוודאי סייעו לו בהכנת התיבה ובבנייתה. הם אלו ששהו אתו במהלך המבול בתיבה ובוודאי הם אלו שהתעניינו בשלומו, אבא איך עבר עליך היום? אבא איך אתה מרגיש? אבא אתה דואג לכולנו תדאג בבקשה גם לעצמך.

אבל איך זה מרגיש שאתה הבן אדם היחיד שאלוקים רואה בו צדיק בדורו ונאלץ להיעמד ולהתמודד אל מול ועם כל אנשי דורו?

איך בכלל מתחילים לחשוב על משמעות האסון הנורא שאתה ובני משפחתך נותרתם היחידים בעולם כולו?

איך מעבדים את כל פרצי הרגשות השונים ומהגוונים העולים בנו שאל מולנו ניצבות תמונות של חורבן ואבדן בגוף ובנפש?

איך ממשיכים הלאה בכלל? האם יש משהו שיכול לנחם את האדם אחרי חובן והרס שכזה בו כל היקום חרב עליו?

ההתייצבות אל מול ממדי האסון לא מותירים עין יבשה. הכאב בלתי נסבל ונישא. ובכל זאת איך מתרוממים וממשיכים הלאה?

זהו המסר הנוקב העובר אלינו 'ממי נח' נח כשמו כן הוא נח ונעים לבריות ומנחם במעשיו (זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו בראשית ה' כ"ט) היכולת להקשיב לזולת, להכיל את הזולת, לסייע לזולת, עוברת באופי הנעים, בשקט הנפשי, ברגוע, בשלווה, באמפתיה, בחמלה של המין האנושי, האדם. נח ניחן בתכונה אנושית מופלאה זו ובכך העניק את מה שאך 'טבעי' הוא לו..

האנשים סביבו היו עסוקים בהישרדות שהזמינה מתח נפשי, לחץ, זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים ועוד. מה שלא אפשר להם את היכולת להכיל את הזולת במקרה זה היה זה נח.

כשאנו נדרשים לעמוד לצד הזולת ולהושיט עזרה אנו צריכים לפנות את עצמנו ומעצמנו את כל רעשי הרקע מסביבנו בכדי להיות פנויים נפשית ורגשית לזולת ממקום מאפשר. נח נצטווה על כך ולכן הוא זה שהוביל את המערכה.

אבל זה לא היה מקרי שדווקא נח נבחר לתפקיד זה. נח מייצג כאמור את הנינוחות הפנימית הנובעת מעבודה רבה על מידותיו. נח נולד לדור רווי סבל וכאב ומה שעניין אותו זה לתת את דעתו ולבו על סבל וכאב זה.

'זֶה יְנַחֲמֵנו'ּ – הפחתת הסבל האנושי על ידי יצירת מרחב מאפשר!

הטיפול הנפשי והרגשי איננו עוסק בפנטזיית ההצלה של האדם ממצבו הנפשי והרגשי. הטיפול הנפשי והרגשי עוסק בעיקר בהפחתת הסבל האנושי ויצירת מרחב מאפשר למען רווחתו הנפשית והרגשית של האדם עד כמה שניתן ב-'כאן ועכשיו'.

הדבר הראשון עליו מסופר במקרא שעשה נח למען האנושות היה תיקון כלי עבודה לעבודת האדמה!

כפי שמתואר בסוף פרשת בראשית: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. (פרק ה' פסוק כ"ט).

ורש"י על אתר מפרש: זֶה יְנַחֲמֵנוּ – יַנַּח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵישָׁה, וְהוּא הֵכִין לָהֶם. וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדָּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה. וְזֶהוּ "יְנַחֲמֵנוּ". וְאִם לֹא תְפָרְשֵׁהוּ כָּךְ אֵין טַעַם הַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַשֵּׁם, וְאַתָּה צָרִיךְ לִקְרוֹת שְׁמוֹ "מְנַחֵם".

מעשה זה היווה את הסמל לכך שנח עסוק בלהפחית סבל. ה' גזר עלינו "בזיעת אפך תאכל לחם", נכון אבל אם אפשר לעזור ולהקל את הסבל הזה במעט אני כאן!  כך נולדה לה המחרישה הראשונה בעולם. האכפתיות של נח והעובדה שהסבל והכאב של האנשים המיוזעים בעבודת האדמה אשר איררה ה' היא זו שנוגעת בלבו.

 ומשם הדרך לסטארט-אפ הראשון כבר יצאה לדרך. זה שם המשחק: אכפתיות. כאשר הדבר נוגע לנו ובנו באמת גם אדם פשוט יכול להמציא את הדבר הכי חכם שקיים בעולם.

אז מה עושים אחרי אסון גלובלי בממדים מפלצתיים כאלו? מנסים להפחית את הסבל! מנסים ליצור מרחב וסביבה יותר מאפשרים!

גם אנו היום כאן ועכשיו עם ישראל מתמודדים עם 'המבול' שפקד אותנו, נכון אין באפשרותנו להחזיר את הגלגל אחורה, אבל אפשר להקל ולו במעט את הסבל, את הכאב, את הצער מעל הזולת. עם עוד מילה טובה, מעשה טוב עבור הזולת, התעניינות, עזרה במה שאפשר וצריך, ככה יוצרים מרחב מאפשר וטוב יותר עבור הזולת!

עם ישראל בתפארתו: מעניק בימים טרופים אלו סיוע, עזרה, תמיכה, אוזן קשבת, אמפתיה, הכלה הטיית שכם ושותפות לסבל ולכאב, עידוד תמיכה ותקווה.

החל בקניית הכנת וחלוקת מזון ושתייה, ביגוד, מקומות לינה, טיפול תומך נפשי ורגשי ראשוני, מקומות בילוי ופנאי לתושבי העוטף, ביקורי בית לבודדים, אוכלוסיית הגיל השלישי, ביקור חולים, סיוע לתושבי העוטף במשק וחקלאות, עידוד לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון בכתיבת מכתבים וציור ציורים מחממי-לב של ילדים וילדות מתוקים, הסיוע הנפלא של אנשי כלל צוותי הרפואה, מד"א, איחוד הצלה, יד שרה, עזר מציון, זק"א ועוד עמותות רבות ונפלאות המעניקות סיוע עזרה וסעד לכלל האוכלוסיה!

נח מלמד אותנו שיעור לחיים. המבול הנו מטפורה למצב נפשי רגשי הטורף את כל היקום הפנימי שלנו (נפש -גוף). כל אחד ואחת מתמודד עם 'מבול' אישי לאורך שנות חייו בצורה זו או אחרת, חייו נשטפים וגלי משבר פוקדים אותו. הדרך להתגבר על המבול עוברת בשימת לב, באכפתיות, בנתינת דעתנו וליבנו על הזולת. על מי שגר אתנו, על מי שגר לידנו, על מי שנכח בסביבתנו, חברים, מכרים, עמיתים לעבודה ועוד.

כאשר ניתן את לבנו ודעתנו על הסובבים אותנו נהיה הסטארט-אפיסטים הגדולים ביקום. אנו נמצא פתרון לכל בעיה קיומית. אנו נמנע בעיות קיומיות..

אז בואו נתחיל בלהתעניין קודם כל בעצמנו ובמשפחותינו ומשם נרחיב את המעגל לקרובים אלינו ולכל הסובבים אותנו..

ה'מסייה' שלי:

מספר הרב דוד אהרון נוימן

"נולדתי בשנת 1934 בעיירה ויז'ניץ שבאוקראינה. כשהייתי ילד קטן היגרו הורי לאנטוורפן שבבלגיה, שם חיה קהילה יהודית גדולה שמנתה כחמישים אלף יהודים. הורי קיוו ששם חייהם יהיו טובים יותר.

לרוע המזל, שהייתנו בבלגיה לא ארכה זמן רב. בשנת 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה ומיד החלו במשלוח יהודים למחנות ההריגה. ואנו עם עוד יהודים רבים נאלצנו לברוח מבלגיה. חצינו את הגבול ועברנו לצרפת השכנה. הייתי אז רק בן שש שנים, אולם הייתי בוגר למדי להבין שאנו נמלטים על נפשנו.

הגענו למרסיי, שם חיו סבתי – אם אמי ובתה – אחות אמי. קבוצה של חסידי חב"ד התגוררה שם והתקבלנו בחמימות, אולם הבעיה הייתה שלא היה שום דבר עבורנו. המלחמה נמשכה, ולא היה אוכל מספיק ואף לא מקום מקלט לכל שטף הפליטים שהגיעו לשם. נדדנו מבית לבית וממקום למקום, חודשים ספורים לאחר מכן פלשו הנאצים לפאריס והמצב החמיר שבעתיים.

בעיצומה של ההתלקחות והתוהו ובוהו ששררו אז, נאלצה משפחתי להתפצל ורק לאחר המלחמה שבתי לראות אותם. בינתיים נשלחתי לבית יתומים במרסיי. בבית היתומים גרו כחמישים ילדים, רבים מהם היו בני שלוש או ארבע שנים וחלק מהילדים ידעו שהוריהם נהרגו. אחרים לא ידעו מה עלה בגורל הוריהם. לעיתים קרובות הייתי שומע קולות בכי של ילדים הקוראים להוריהם, שלא היו שם כדי לענות להם…

המלחמה התעצמה, והמצב הלך והחמיר. אוכל נעשה מצרך נדיר וימים רבים עברו עלינו כשאנחנו רעבים.

ואז, בתחילת הקיץ של 1941 הגיע המושיע שלנו. לא ידענו את שמו – קראנו לו 'מסייה' – אדון בצרפתית. 'מסייה' היה מגיע עם סלים מלאים באגטים צרפתיים ארוכים, וטונה או סרדינים, לפעמים גם היה מביא תפוחי אדמה. הוא נשאר אתנו בכל יום לוודא שכל הילדים אכלו. חלק מהילדים היו במצב קשה כל כך, שלא רצו לאכול.

את אותם הילדים היה מושיב על ברכיו, מספר להם סיפורים, שר להם ומאכיל אותם במו ידיו. הוא היה יושב על הרצפה ליד כמה מהילדים, משדל אותם לאכול ואפילו מאכיל בכפית. ולא היה עוזב לפני שווידא שכולם אכלו!

הוא היה כמו אבא לאותם ילדים קטנים עצובים.

הוא הכיר כל ילד בשמו, אף שאנו לא ידענו מה שמו.

אהבנו אותו וציפינו תמיד בדריכות לבואו. אני זוכר ילד שקינא בחבריו שישבו על ברכיו של 'מסייה' ושמעו את שיריו וסיפוריו. הוא העמיד פנים שאינו רוצה לאכול כדי למשוך את תשומת ליבו, כדי לזכות לשבת על ברכיו.

'מסייה' הגיע יום אחר יום במשך כמה שבועות. ולדעתי, רבים מהילדים שהיו אז בבית היתומים חבים לו את חייהם, אם לא הוא, אני בוודאי לא הייתי כאן.

המלחמה הסתיימה ואני שבתי והתאחדתי עם משפחתי. עזבנו את אירופה והתחלנו את החיים מחדש. ב-1957 הגעתי לגור בניו יורק. דודי הציע לי ללכת ולפגוש את הרבי מליובאוויטש. כמובן שהסכמתי, ונקבע לנו מועד ליחידות.

כשהגיע היום, הגעתי לבית 770 וישבתי להמתין לתורי, קראתי קצת תהילים והתבוננתי בתהלוכת האנשים, נשים וילדים מכל הזרמים שהגיעו לראות את הרבי. בסופו של דבר הגיע תורי לראות את הרבי.

הרבי חייך אלי ובירך אותי לשלום: "דאס איז דוידלה! זהו דוידלה!".

חשבתי לעצמי, כיצד הוא מכיר אותי בשמי… ולפתע עמדתי להתעלף – אני עמדתי מול 'מסייה', הרבי היה ה'מסייה' שלנו. והוא זיהה אותי עוד לפני שזיהיתי אותו! לא ייאמן! אחר כך נודע לי איך הגיע למרסיי.

הרבי והרבנית חיה מושקא ניסו להימלט מאירופה הנאצית וכדי לארגן את המסמכים הנדרשים הוא נסע הלוך ושוב בין ניס למרסיי. בוודאי שמע על קיומו של בית היתומים ועל קבוצת הילדים המסכנים שהייתה בו, והוא נחלץ לעזרתנו.

מדהים! גאון עולם בסדר גודל שכזה, היה עסוק באותו זמן ממש בהאכלת ילדים יתומים בעצמו – הוא מעולם לא שכח שהצלת ילדים קודמת לכל, ואני לעולם אהיה אסיר תודה על שהציל את חיי, ובזכותו יש לי היום ילדים נכדים ונינים.

הרב דוד אהרון ניומן חי עם משפחתו ברובע וויליאמסבורג שבברוקלין ניו-יורק.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה