רחל אמנו היא אמא של כל ישראל. ממש לא משהו השייך לעדה או קבוצה כלשהי. אמא כמו אמא, של כולם בשווה. ובכל זאת, יש כאלו שי"א מרחשוון אצלן זה יצירות מהגן, תמונות של קבר אבן עם כיפה עגולה ועץ, שיחה של הרבי וניגון מוכר של "קול ברמה נשמע". מתי הן פגשו לאחרונה את הקבר שכבר מזמן לא נראה כמו בתמונות? לא ממש זוכרות…

ויש גם נשים ששומרות על קשר קרוב יותר. המקום מוכר וקרוב ומבקרות בו הרבה. בזמנים של שמחה ובזמנים של עצב וגם סתם ככה, כשמתגעגעים, כמו אמא…

מתפללת על הבנים

אביטל היא שליחה בשדה החינוך. אמא ומורה כמו הרבה מאיתנו. חיה בירושלים ולא ממש הגיעה לקבר רחל, עד ש…

"כל ירושלמית יודעת שקבר רחל קרוב אליה. יש קו עירוני שעולים עליו עם רב–קו ונוסעים בו כמה תחנות, כמעט כמו להגיע לכותל המערבי. ובכל זאת, אולי דווקא בגלל שכל כך נוח להגיע, זה פשוט לא קורה, מחכים להזדמנות…

באותה שנה הייתי מורה בכיתה ז', היו לי שתי בנות בכיתה שנקלעו למצב מאוד לא קל. התברר שהן הסתבכו עם איזו חבורת רחוב, נפלו למקום לא נעים. כמובן שהיועצת היתה מעורבת ועוד גורמים גבוהים יותר. ישבנו לאסיפות עם ההורים ובלעדיהם. הרגשתי כאילו העיקר לא נעשה. ככל שאנחנו מנסים יותר לעזור, כמערכת, ככה הבנות פחות מנסות להעזר. אני לא יודעת אם איימו עליהן, אם סתם נראה היה להן שהחיים ברחוב מעניינים ושווים יותר מהחיים הרגילים של תלמידת בית ספר, בכל מקרה, הן נשארו עמוק בתוך הבוץ.

״הייתי מתוסכלת, ממש. ניסיתי לשוחח איתן, נסעתי להיפגש איתן בערב. מבחינת העניין הייתי, מה שנקרא, מכוסה. באמת דיווחתי למי שצריך, עשיתי כל מה שהייתי יכולה, אבל המחשבה על כך שהן עדיין מבוססות שם לא נתנה לי מנוח.

זה היה סתם יום חופשי. היתה לי רשימה שלמה של סידורים כמו כל מורה ביום חופשי. עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס שלי, ואז עצר בתחנה קו 163. כמה אנשים עלו, הוא כמעט סגר את הדלת, ברגע האחרון מיהרתי לעלות גם, בלי לחשוב. הוא היה עמוס, תהיתי למה. י״א חשוון לא קרוב אפילו! שאלתי מישהי, היא הביטה בי בחיוך סלחני. ערב ראש חודש היום! כמובן. מאיפה לי לדעת שבערב ראש חודש כולן באות?

״הגעתי לקבר רחל. הייתי המומה כשגיליתי כמה הוא קרוב! רגע אחד אני עוד בתוך העיר, ותחנה לא ארוכה אחר כך אני כבר יורדת בקבר רחל. עמדתי קרוב לקבר, מצטופפת. מתפללת על שתי הבנות שלה, של אמא רחל. מתחננת. פתאום הרגשתי שזה כל כך מתאים, להתפלל בדיוק אצל רחל אמנו, זו שמתפללת על הבנים שהגיעו למצב כל כך גרוע עד שה' נאלץ לגרש אותם מעל שולחנו. ׳בבקשה, רחל,׳ התחננתי בדמעות ממש, ׳תעשי משהו, תני לילדות האלו כוח לקום ולהתנער מכל מה שדבק בהן, רחל!׳

״הנס קרה. לא מסוג הניסים שמשווים בשעון, בדיוק בשעה שהתפללתי אז… אבל פחות משבועיים אחר כך התחיל שינוי. אחת מהן בחרה פתאום לעבור ללמוד במוסד פנימייתי רחוק, הרגישה שזו הדרך היחידה שלה לצאת מהבלגן אליו נכנסה. השנייה, בלי חברה מגבה, פשוט השתלבה שוב בלימודים הרגילים. כמובן שהיה צריך עוד הרבה ליווי של הורים ואנשי מקצוע, אבל ההתחלה של השינוי, הרגע בו הן עצמן החליטו לעשות את השינוי, היה באותם ימים.

״מאז אני נהנית הרבה משירותיו של קו 163. לא מחכה למצבי חירום כמו שהיו לי. חלק מההכנה שלי לתחילת שנה זה להגיע לאמא רחל, לבקש על הכיתה, על המשמעת, שאצליח בשליחות החינוכית שלי. כשמתחילים אצלנו רישום לשנת הלימודים הבאה, אני נוסעת, מבקשת מרחל שתעזור, שהרישום יגדל. וגם סתם ככה, ביום של חול. מגיעה, מניחה יד, אומרת את התהילים היומי, חוזרת.

פשוט מבקרת אצל אמא״.

איך לא עולים ביארצייט?

שירה היא עולה ישנה, לא מבינה איך אפשר לא להגיע לרחל אמנו ביארצייט שלה.

"עליתי מארצות הברית. השנים הראשונות בארץ ישראל לא היו קלות. אמנם בכל מקום מצאנו מי שיודע לדבר אנגלית, אבל עלייה זה לא רק שפה. כל המנטליות בארץ ישראל כל כך שונה, ההרגלים, הסגנון. מה שאצלנו נחשב לצורך בסיסי אצל הישראלים נחשב מותרות ובזבוזים, ולהיפך. דברים שלנו לא אכפת מהם בכלל, אישה ישראלית תסתכל עליי כאילו אני מזניחה ממש. ושעות המסגרת של הילדים, והמשכורות המגוכחות…

אחר כך התרגלנו, פחות או יותר. השתלבנו יחסית בין הישראלים פה והכל ׳אחלה׳, כמו שאומרים.

רק מה? המשפחה. זה געגוע שלא עובר. לא רק שלא נפגשים בכלל, אפילו לא בחגים, אפילו לא בשמחות, אפילו לא פעם בשנה, גם השיחות מסובכות. לפני כל טלפון צריך לחשב, לא כדאי להעיר גיסה באמצע הלילה רק בשביל מתכון שאני לא זוכרת, נכון?

״כשכבר היינו בטוחים שהשתלבנו סופית, אמא שלי נפטרה. היא לא היתה צעירה מדי, ובכל זאת, אמא זה אמא. נסעתי כמובן, הייתי בלוויה ובשבעה, צברתי הרבה שעות משפחה וחזרתי לארץ ישראל.

הימים עוברים. אני כאילו מתרגלת למצב. ממשיכה לגדל את הילדים בארץ הקודש, יוצרת קשר עם המשפחה לפי שעות ומתגעגעת, רק אמא… כל כך הרבה פעמים הרגשתי צורך לעלות לקבר שלה, לבכות, לשתף במשהו, להניח הזמנה לבר מצווה. כשהיה מגיע היארצייט בכלל הייתי נסערת. כמובן שהדלקתי נר והתייחדתי עם זכרה. אבל בלי לעלות לקבר?

״שנה אחת, קצת לפני י״א מרחשוון, שכנה הציעה לי לעלות איתה לקבר רחל. לקח לי זמן להגיד כן, הייתי בטוחה שמדובר בנסיעה ארוכה, אחרי צהריים וערב שלם. בסוף החלטתי להצטרף. נסענו, חזרנו. ממש ככה! הייתי המומה כשגיליתי כמה המקום קרוב לירושלים! וכמה מרגש זה היה… בי"א מרחשוון עצמו זה ממש צפוף ועמוס, אבל כמה ימים קודם? אין שום בעיה.

מאז, קשה לי לחשוב אפילו על הרעיון שנשים נמצאות בירושלים, דקה נסיעה, ולא עולות. אם אמא שלי היתה קבורה בבית לחם, אין סיכוי שהייתי נותנת ליארצייט לעבור בלי לעלות לקברה, אז למה רחל היא פחות אמא? כל שנה אני מארגנת נשים לעלות אליה בימים שבין ראש חודש ליא' חשוון. אנחנו מוציאות אוטובוס שלם, מחלקות ביננו את מחיר הנסיעה, נשארות שם חצי שעה וחוזרות. זה בנפשי. אמא זה אמא, איך אפשר לא לעלות לקברה פעם בשנה?

חלק מהחיים שלנו

גילה עברה לירושלים לפני עשר שנים, מאז היא מבקרת קבועה אצל רחל אמנו…

״גרתי בדרום. לפני עשר שנים עברנו לירושלים כי בעלי קיבל כאן עבודה. סידרתי את הבית, הכרתי את השכונה, ואז יצאתי להכיר קצת את הסביבה. בדרך לאזור תעשייה ראיתי שילוט לבית לחם. באותו רגע התחשק לי להגיע לקבר רחל, אבל פחדתי. בכל זאת בית לחם היא עיר ערבית. עבר חודש, עברו חודשיים. קבר רחל מדגדג לי באצבעות. שבת אחת אני מספרת לחברה חדשה בבית הכנסת, ככה בהתוועדות אחרי התפילה, איך אני רוצה להגיע לרחל אמנו. היא מתחילה להסביר לי משהו על אוטובוס מסוים, אני אומרת לה, "אני עם רכב, אבל אני לא יודעת את הדרך." היא הייתה בהלם. "מה? תתקשרי אליי במוצאי שבת״…

עוד באותו לילה נסענו. מה זה? דקה מירושלים! כל כך קרוב.

מאז נסענו עוד הרבה. לבד, ביחד. בדרך לקניות, בדרך חזרה. אין כמו ללכת לקבר רחל!

״אחת, בערב, אחרי שהיא משכיבה את הילדים, כל מה שהיא רוצה זה לשתות קפה, להסתכל בעיתון של הפרסומות, אחת נרגעת במקלחת. אני, רק תני לי לקפוץ לרחל אמנו. שישי, גמרת את ההכנות מוקדם. מה את עושה? שמה ראש? אני אצל רחל אמנו. בעלי כבר צוחק עליי, הוא אומר שבתעודת זהות שלי צריך לכתוב שאני גרה בבית לחם. למה לא? בטח הארנונה יותר נמוכה מאשר בירושלים…

׳על מה את מתפללת כל כך הרבה?׳ שואלות אותי האחיות שלי. ׳על מה לא?׳ – ביננו, חסר על מה להתפלל? יש רגע שבו את מרגישה שיש לך כל מה שאת צריכה? כל עוד משיח לא פה, תמיד יהיה על מה להתפלל. ובכלל, אפשר גם להגיד תודה, לא?

לפעמים אני בכלל לא מתפללת. רק יושבת שם, נושמת אותה. אם יש משהו שאני ממש רוצה, זה להיות שם בדיוק בתחיית המתים.

חייבת כבר להכיר אותה מקרוב!״

באדיבות מגזין 'עטרת חיה'